פעמון הדרור (ברלין)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
פעמון  |
| כתובת |
בית עיריית טמפלהוף-שנברג |
| מיקום |
ברלין |
| מדינה |
גרמניה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1950 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1950 |
| קואורדינטות | 52°29′06″N 13°20′38″E / 52.484904°N 13.34382889°E |
  | |
פעמון הדרור (בגרמנית: Freiheitsglocke) הוא פעמון, שניתן במתנה לעיריית ברלין המערבית ב-1950 ביוזמה של ארגון אזרחי אמריקני. הוא ניתן לברלין כסמל למאבק לחירות ונגד הקומוניזם באירופה ובהשראת פעמון הדרור האמריקני שבעיר פילדלפיה. מאז 1950 ממוקם הפעמון בבית עיריית טמפלהוף-שנברג, ששימש כבניין העירייה של ברלין המערבית מ-1948 ועד לאיחוד גרמניה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היוזמה להעניק לברלין את הפעמון הייתה של הארגון האמריקני הוועד הלאומי למען אירופה חפשית (National Committee for a Free Europe), הארגון אשר הפעיל את רדיו אירופה החופשית. לצורך כך השיק הארגון את הקמפיין "מסע צלב לחירות" (Crusade for Freedom). הקמפיין הושק ביום העבודה ב-1950 על ידי הגנרל אייזנהאואר, ויושב ראש שלו היה הגנרל לושיוס קליי, שנודע כ"אבי הרכבת האווירית לברלין".
הפעמון, עשרה טון משקלו, יוצר בקיץ 1950 בבית היציקה הבריטי ג'ילט וג'ונסטון (Gillett & Johnston). נחרתה עליו הכתובת הבאה (פרפרזה על משפט מנאום גטיסברג של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן): כי עולם זה, בחסדי האל, ייוולד מחדש לחופש.[1]
הפעמון הובא לארצות הברית והובל שם במסע. ראשיתו הייתה בעיר ניו יורק והוא עבר ב-20 ערים נוספות. תושבי ארצות הברית נקראו לתרום כסף למימון היוזמה ולחתום על "הכרזת חירות". בסך הכל נאספו 16 מיליון חתימות שכאלו. חתימות אלו נמסרו לעיר ברלין עם הפעמון ונשמרות מאז שם.
מארצות הברית הובא הפעמון לברלין והותקן בבית העירייה שלה ב-24 באוקטובר - יום האומות המאוחדות. יותר מ-400 אלף מתושבי ברלין[2] גדשו את הכיכר שמול בית העירייה (הקרויה כיום כיכר ג'ון קנדי (John F. Kennedy Platz)) כדי לצפות בטקס מסירת הפעמון. רבע מהם היו תושבי חלקה המזרחי של העיר, שסיכנו עצמם על מנת להגיע לשם. בטקס נכחו קנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר וראש עיריית ברלין המערבית, ארנסט רויטר (Ernst Reuter). הגנרל קליי נשא בו נאום ולחץ על כפתור שהפעיל את הפעמון, שצליליו נשמעו היטב במערב העיר ובמזרחה.
המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית כינסה הפגנה רועשת באתר המרוחק מספר קילומטרים מאתר טקס מסירת הפעמון. תועמלני המפלגה גינו את הפעמון וכינו אותו "פעמון המלחמה", "פעמון הרעב" ו"פעמון המוות". אחד מחברי הוועד המרכזי של המפלגה אף הכריז כי "החבל של פעמון המוות יהיה לחבל התלייה של אלו שיצלצלו בו".
מאז התקנתו מצלצל הפעמון מדי יום, בשעת הצהריים, וכן בערב חג המולד, בחצות, ובערב השנה החדשה, גם כן בחצות. הקלטה של הצלצול הושמעה מדי יום א' לקראת שעת הצהרים על ידי תחנת הרדיו ברובע האמריקני במערב ברלין (RIAS) ומושמעת על ידי התחנה שבאה במקומה, DeutschlandRadio Berlin.[3] שידור צלצול הפעמון לווה בקריאה בגרמנית של קטע מתוך "הכרזת החירות" שליוותה את הענקת הפעמון לברלין, מפי שחקני תיאטרון ידועים.
הפעמון צלצל גם במספר הזדמנויות מיוחדות: לרגל ניסיון המרד במזרח גרמניה ב-1953, לרגל ניסיון המרד בהונגריה ב-1956, בעקבות הקמת חומת ברלין ב-1961 ובעת איחוד גרמניה ב-1990. בשנת 2001 צלצל הפעמון בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, ואלפים מתושבי ברלין התכנסו בכיכר ג'ון קנדי כדי להביע את השתתפותם בצער על הפיגועים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקלטת צלצול הפעמון וקריאת הטקסט המלווה אותה באתר Radiomuseum.
- טקסט "הכרזת החירות" שליוותה את הפעמון.
- פעמון הדרור בברלין באתר martinmdb.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ That this world under God shall have a new birth of freedom.
- ^ לפי גרסה אחרת נכחו בטקס חצי מיליון אנשים (http://www.martinmdb.com/peacebells.html).
- ^ מאז 2005 נקראת התחנה Deutschlandradio Kultur.