פרידריך בר
_Retrat_de_l%27escultor_Beer_-_Hermann_Grober_-_Museu_Nacional_d%27Art_de_Catalunya.jpg) | |
| לידה |
1 בספטמבר 1846 ברנו, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
18 באוקטובר 1912 (בגיל 66) פירנצה, ממלכת איטליה |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנויות בווינה |
| תקופת הפעילות |
1872–1912 (כ־40 שנה) |
| תחום יצירה |
פיסול |
  | |
פרידריך סמואל בֵּר (בגרמנית: Samuel Friedrich Beer; גם פרדריק (בצרפתית: Frédéric); 1 בספטמבר 1846 – 17 באוקטובר 1912) היה פסל יהודי אוסטרי שפעל בעיקר בפריז. ידידו של תאודור הרצל וממשתתפי הקונגרס הציוני הראשון.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בר נולד בעיר בּרין (ברנו) שבמוראביה, אוסטריה (כיום בדרום-מזרח צ'כיה), בנו של סוחר מפּרוֹסניץ (כיום Prostějov). בגיל צעיר התייתם, וגדל אצל קרוביו. בנעוריו החל ללמוד בבית הספר למסחר בפרוסניץ, עד שבגיל 15 היה לשוליה של מגלף במירשַאוּם בווינה הבירה. משנת 1865 ועד 1870 למד באקדמיה לאמנות בווינה, תחילה אצל טובע המדליות קארל רדניצקי (Radnitzky; 1818–1901) ואחר-כך אצל הפסל פרנץ באואר (Bauer; 1798–1872).
על צמד פסליו "אכילס ופנתסיליאה" קיבל ב-1870, לפי הצעתו של האדריכל הדני-אוסטרי תיאופיל האנסן (Hansen), אז פרופסור באקדמיה, את מלגת רומא (Rom-Stipendium). ברומא השתלם במשך שלוש שנים בסדנה בארמון ונציה. ב-1873 שב לווינה, וב-1875 התיישב בפריז, שם קנה לעצמו עד מהרה שם כדיוקנאי. הוא יצר בשיתוף עם הקריקטוריסט והפסל אלפרד גרֶוָואן (Grévin) דיוקנאות ופסלונים (צלמיות) נשיים משעשעים.[1] במרוצת שנות ה-80 של המאה ה-19 זכו פסלוני הילדים שלו לפופולריות רבה, בהן בפרט דימוייהם של מרטין לותר ואלברכט דירר כילדים. בנוסף, השתלם בלימודי כימיה, ופיתח חומרים סינתטיים ליצירת מודלים.
בשנות ה-90 התיידד עם תאודור הרצל ומקס נורדאו, מראשי התנועה הציונית במערב אירופה. בסוף שנת 1894 יצר פרוטומה של הרצל. בעקבות היכרותם יצר גם כמה פסלים בנושאים יהודיים וציוניים, בהם הפסל "שמע ישראל" (1903). ב-1897 השתתף כציר לקונגרס הציוני הראשון. לרגל כינוס הקונגרס הציוני השני עיצב מדליית זיכרון. בשנת 1902 עבר לעיר פירנצה שבטוסקנה, איטליה, שם חי עד מותו בסוף שנת 1912, בגיל 66. היה אב לילדים.
עבודות בולטות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1870 – קבוצת הפסלים "אכילס ופנתסיליאה" (Achilles und Penthesilea)
- 1872 – פרוטומה של אדמירל טֶגֶטהוף (נרכשה באותה שנה על ידי הקיסר פרנץ יוזף הראשון עבור ארמון בֶּלוֶודֶרֶה)
- 1873 – בַּכחָנטה מרקדת (Tanzende Bacchantin) (הוצג באותה שנה בבית האמנים בווינה (Künstlerhaus Wien))
- 1876/7 – שלושה פסלונים מאבן מֶדוֹלינוֹ עבור הבָּלוּסטרדה (מעקה עמודים) במוזיאון להיסטוריה של הטבע בווינה: פסל של פרידריך מוֹס בחזית בבּוּרְגְרינג, ופסלים של אֶמפֶּדוֹקלֶס ואָנָכּסָגוֹרָס בחזית ברחוב בֶּלַאריה
- 1877 לערך – פרוטומה של מיהאי מונקאצ'י (המוזיאון הלאומי של הונגריה, בודפשט)
- 1877 לערך – פרוטומה של פרידריך פון אָמֶרלינג (המוזיאון העירוני של וינה) (כאות תודה צייר אמרלינג דיוקן שמן של בר; באגודת "Deutsches Haus" בפרוסניץ)
- 1878 – שמונה פסלונים פנטסטיים (על פי רישומים של גרוואן)
- 1882 – הפסלון "לותר, עם הספר בידו, מתחנן ללחם" ( Luther, mit dem Buch in der Hand, Brot bettelnd)
- 1882 – הפסלון "אלברכט דירר כנער" (Albrecht Dürer als Knabe) (משנת 1887 הוצג בהגלריה הלאומית בברלין; לאחר תום המלחמה ב-1945 אבד, וב-2011 אותר בגן האקדמיה האמריקאית בברלין[2])
- 1885 – פרוטומה של וושינגטון אירווינג (תוכנה עבור הסנטרל פארק במנהטן, אך לבסוף הוצבה בבריאנט פארק במנהטן, ובשנות ה-30 הועתקה לבית הספר התיכון ע"ש וושינגטון אירווינג שבמנהטן)
- פסל של כריסטופר קולומבוס
- מדליה שעליה דיוקנו של מיכלאנג'לו[3]
- 1890 – דיוקנו של הצייר קוּרטואה (זכה באותה שנה במדליית זהב בתערוכה השנתית השנייה של יצירות אמנות מכל האומות בארמון הזכוכית במינכן (Münchener Jahresausstellung von Kunstwerken Aller Nationen im königl. Glaspalaste))
- 1890 – מצבה לקברו של אספן האמנות פרדריק שפיצר (בית הקברות פאסי בפריז)
- 1894 – פרוטומה של תיאודור הרצל (במוזיאון הרצל בירושלים)[4]
- 1898 – מדליית זיכרון "ההבטחה" (Die Verheißung), לכבוד הקונגרס הציוני השני בבזל[5]
- 1903 – הפסל "שמע ישראל" (הוצג בקונגרס הציוני השישי בבזל)[6]
- הפסל "בזיעת אפיך" (Im Schweiße deines Angesichts), או "עבודה" (Arbeit) (דמות של פועל עובד, אגלי זעה נוטפים ממצחו) (בעיר מילהאוזן שבאלזס)[7]
- 1912 – שתי יציקות ברונזה של מתאבקים: "הגנה והתקפה" (Verteidigung und Angriff) (בתערוכה ה-37 של בית האמנים בווינה)[8]
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
פרוטומה של וושינגטון אירווינג, 1885 -
פרוטומה של הצייר קורטואה -
"אלגיה", 1890
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Louis Gielly, 'Frédéric Beer', in: Vita d'arte vol. 7, 1911, Fascicolo 39.
- 'Bildhauer Frédéric Beer, 1862-1912,' in: Tobias Markus, Meine Lebensgeschichte: ein Familiendokument von Tobias Markus 1835-1914, Florenz: Buchdruckerei Giuntina, 1914, pp. 123-140.
- 'Beer, Samuel Friedrich,' in: Raphael Patai (ed.), Encyclopedia of Zionism and Israel, Vol. 1, New York: Herzl Press, 1971, p. 115.
- "Beer, Friedrich,' in: Walther Killy und Rudolf Vierhaus (hrsg.), unter Mitarbeit von Dietrich von Engelhardt... [et al.], Deutsche biographische Enzyklopadie (DBE), München: K. G. Saur, 1995, Bd. 1, p. 389.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמואל פרידריך בר, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- יוסף צבי מילנר, מותו של פַּסָּל עברי, הצפירה, 30 באוקטובר 1912
- 'Friedrich Beer,' In: Die Welt, 1898, Heft 31 (5. August 1898), p. 7. (סרוק(הקישור אינו פעיל))
- Theodor Zlocisti, 'Friedrich Beer,' In: Ost und West, 1905, Heft 2, pp. 83–94. (סרוק(הקישור אינו פעיל))
- Karl Schwarz, 'Friedrich Beer' (Nachruf), In: Ost und West, 1913, Heft 7, pp. 529–534. (סרוק(הקישור אינו פעיל))
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו דוגמה: זוג פסלונים של נשים הלבושות כתרנגולת ותרנגול, באתר בית המכירות הפומביות Skinner.
- ^ Verschollene Skulptur: "Dürer als Knabe" wiederentdeckt, Der Spiegel, 05.12.2011. וכן תצלום הפסל, בתוך: בתוך: M. G., "Das Judentum und das Wesen des Christentums", Ost und West, 1905, Heft 2, p. 82.
- ^ מיכלאנג'לו, באתר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות.
- ^ תצלום הפסל, בתוך: Die Welt, 1914, Heft 27, p. 689.
- ^ 2nd Zionist Congress commemoration medal (1898), באתר החנות המקוונת להיסטוריה "היסטורמה".
- ^ תצלום ראש הפסל, בתוך: Berthold Feiwel, 'Betrachtungen zur Ost-Afrika-Frage des sechsten Zionisten-Congresses,' Ost und West, 1903, Heft 11, p. 734; תצלום הפסל כולו, בתוך: Ost und West, 1913, Heft 7, p. 539.
- ^ תצלום הפסל, בתוך: M. G., "Das Judentum und das Wesen des Christentums", Ost und West, 1905, Heft 2, p. 78.
- ^ תצלום הפסל "התקפה", בתוך: Karl Schwarz, 'Friedrich Beer,' Ost und West, 1913, Heft 7, pp. 531-532.