פרץ בר

פרץ בר

לידה	19 בפברואר 1758 נויבידשוב, צ'כיה
פטירה	10 בנובמבר 1838 (בגיל 80) פראג

פרץ בן יצחק [פטר] בֶּר (בכתיב מיושן: בער או בעער, בגרמנית: Peter Beer;‏ 19 בפברואר 1758/1755 – 10 בנובמבר 1838) היה מחנך וכותב יהודי יליד בוהמיה, הקיצוני בין משכילי פראג.

ביוגרפיה

שנים מוקדמות

בֶּר נולד בנויבידשוב , סמוך לקניגרץ. אביו היה סוכן לממכר טבק, ודאג שבנו הבכור ילמד מתמטיקה, גרמנית ולטינית לצד החינוך המסורתי, דבר שהיה חריג בין יהודים בימיו. בגיל ארבע-עשרה יצא לישיבת הנודע ביהודה בפראג, ומקץ ארבע שנים המשיך לעוד שלוש בישיבת פרשבורג תחת הרב מאיר ברבי. כצעיר שיועד לשמש ברבנות, יצא להתפרנס כמלמד פרטי בביתו של יהודי אמיד בנאדסג . באוטוביוגרפיה שלו כתב שגילה שם מטמון מוזנח של ספרים שהכיל נ"ך ומפרשיו, מורה נבוכים וספרי דקדוק. הדבר הוביל אותו לטלטלה ולהכרה כי ישנן עוד ידיעות שכדאי לרכוש מחוץ לתלמוד. ב-1781 יצא לבירה וינה כדי להוסיף ללמד בביתה של משפחה יהודית מקומית, ושם היו לו ספרים רבים בהרבה. במהלך שהותו התחבר גם עם הברון יוזף פון זוננפלס, מהמובילים בין אנשי הנאורות בעיר – בין היתר, פטרונו של מוצרט ומראשי האילומינטי – שסייע לו בהעמקת ידיעותיו בפילוסופיה ויתר חכמות. באותה שנה פרסם הקיסר יוזף השני את כתב הסובלנות, והורה על הקמת רשת בתי-ספר בשפה הגרמנית (Normalschulen) שינחילו ליהודים חינוך בסיסי. בֶּר נאחז התרגשות רבה לנוכח הצו ומנשר "דברי שלום ואמת" של המשכיל איש ברלין נפתלי הרץ וייזל, שקרא לקדם בברכה את הרפורמה החינוכית. הוא נרשם למכון להכשרת מורים שנפתח עתה ליהודים והוסמך ב-1783.

קריירה פדגוגית

הוא יצא למטרסדורף, שם החל לשמש כמחנך בבית-הספר החדש במקום. ב-1785 שב לעיירת הולדתו, בה הוסיף ללמד במוסד המקומי; החוק התיר רק לבכור בכל משפחה יהודית להתחתן במקום מגוריו, והיתר אולצו להגר. ב-1787 נשא את רבקה הלאווטש. בשנים הבאות החל להתבלט כמחבר פורה של ספרי לימוד, שהשפעתם על מערכת החינוך היהודית הייתה גדולה. כבר ב-1796 הוציא את יצירתו הראשונה ואולי המצליחה ביותר, "תולדות ישראל". היה זה קיצור של התנ"ך כולו עם ביאור בגרמנית באותיות עבריות, שנועד להורות לילדים את סיפורי המקרא. אף כי דווקא ספר זה לא התקבל על ידי הרשויות, שהעדיפו להורות תנ"ך ליהודים בהתבסס על המקובל אצל הנוצרים, הוא היה אהוד מאוד בחוגי המשכילים עוד דורות. "תולדות ישראל" תורגם לשלוש שפות ויצא ביותר מעשרים מהדורות; האחרונה שבהן הייתה ברוסית, ב-1905.

בֶּר החל לפרסם גם ב"המאסף", בו הופיעו שירים פרי-עטו ומאמרים קצרים. מגע זה חשף אותו להשפעה ישירה של משכילי ברלין בהנהגת אהרן האלה-וולפסון ודוד פרידלנדר הקיצוניים. הוא נעשה ביקורתי יותר כלפי ארחות החיים של היהודים המסורתיים בני זמנו. הוא ראה ערובה לשימור היהדות, כפי שכתבה עליו הביוגרפית לואיז הכט, רק אם תתאים את עצמה לפרוגרמה הקיסרית ולהווייה של הבורגנות האוסטרית. עיקרון זה הנחה את פעילותו בעתיד.

ב-1802 פרסם את "כוס ישועות", מדריך לחיי הדת, ב-1808 הוציא את " Geschichte der Juden", חיבור חלוצי על קורות היהודים. אף כי בֶּר היה רחוק מלהיות היסטוריון מקצועי, ועבודתו כללה בעיקר איסוף בלתי-ביקורתי של מקורות, ספרו היה ניסיון מוקדם להתמודד עם הנושא. הוא ביקר את קשות את הרבנים והציבור השמרני, בעיקר במזרח אירופה, והציגם כבורים הנעדרים חוש אסתטי ועוד. במקביל, הגן במרץ על כל המצוות, וכתב כי האל לא הורה על דברים ללא הגיון, גם אם זה לא ברור עדיין לבני-התמותה. הוא הטיף גם לביטול מלא של האוטונומיה והבדלנות היהודיים, ולתמורה לעדה דתית רגילה, ככל הכנסיות הנוצריות; למול התפוגגות הקורפורציה הימי-ביניימית שאפיינה את חייהם עד עתה, הציע ראייה של ההיסטוריה שלהם כזרם דתי שקיומו כאומה תם עם חורבן בית שני. הוא החל לאמץ מונחים כ"בית-כנסת", על משקל "הכנסייה", לתיאור הקולקטיב היהודי והציג את קורותיהם כקיבוצים נפרדים שפעלו בתוך המדינות המארחות. מבחינה זו הקדים במידת-מה את יצחק מרדכי יוסט, שהנחיל נרטיב דומה למדי. גישה זו גם הביאה ליחס השלילי מאוד שרחש לו צבי גרץ, אבי ההיסטוריוגרפיה הלאומית היהודית.

בעשור הראשון של המאה ה-19 חיבר גם טורים עבור "שולמית", ביטאון הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה, אף כי סירב להתמנות ליועץ של ראשה ישראל יעקבסון.

בפראג

ב-1811 נדד בֶּר לפראג, בה מונה למורה לענייני מוסר בבית-הספר הקהילתי. תפקידו היה להורות את "בני ציון" של נפתלי הרץ הומברג (ב-1810 הציע את "דת ישראל" כספר הדרכה, אך נדחה בטיעון שהכיל יותר מדי פרטים על הלכות). גישתו הקיצונית והביקורתית ניכרה אותו ממשכילי פראג השמרנים ומהרבנים אלעזר פלקלש ושמואל סג"ל לנדא, שהשתדלו להרחיקו ממעורבות יתרה. ב-1815 חיבר סידור תפילה ראשון לנשים בגרמנית, ששיקף את האידיאל הבורגני שהנחה אותו: הוא שאף לראותן כשותפות מלאות בחיי הדת.

באותה תקופה הציע הומברג לרשויות להקים סמינר למורים: הוא נועד להביא לכך שלבסוף יבוטלו תלמודי התורה וגם שיעורי הדת יינתנו בבית-הספר על ידי הבקיאים בכך. הקהילה נאחזה חשש, וראשיה שכנעו את הומברג להתמנות למורה מיוחד לענייני מוסר בשכר גבוה. הם קיוו לנצל זאת כדי להיפטר לפחות מבֶּר, והכפישו את המורה האחר במספר תלונות לשלטונות. הסכסוך התמשך לאורך 1818, כששני המשכילים תוקפים זה את זה, ולבסוף נותרו שניהם במוסד.

פטר בֶּר הלך והקצין. ב-1819 פרסם מדריך דת בשם "Handbuch der Mosaischen Religion" (תקציר דת משה) בו הצהיר על עצמו כשייך ל'דת משה' שקדמה ליהדות הרבנית ושלל את התקווה לביאת המשיח ובניית המקדש. בתקופה זו התערב גם בריב ההיכל הראשון, שעימת בין ראשוני הרפורמים להנהגה הרבנית, והציע יחד עם הומברג לחצר הקיסרית לחייב את היהודים לשאת את תפילותיהם בגרמנית. מיכאל מאיר העיר כי השקפתו, כמוהו כשותפו לעתירה (אף כי היה רדיקלי פחות מהלה), הייתה רחוקה מזו של מבשרי הרפורמה וקיצונית יותר: הוא קרא לשיבה ל"דת הטהורה של משה והנביאים" בטרם נוספו עליה "ההכרעות השרירותיות והאקראיות" של התלמוד. כמו כן, תיקון הדת לא היה עבורו מטרה כשלעצמה כי אם אמצעי בחתירתו לסגל את היהדות לחברה האוסטרית. את השקפתו ביטא בחיבור היסטורי חשוב נוסף, "Geschichte, Lehren, und Meinungen Aller Bestandenen und noch Bestehenden Religiösen Sekten der Juden" ("תולדות, תורות ודעות של כל כיתות היהודים שהתקיימו ושקיימות"), שיצא בשני כרכים ב-1822 וב-1823. הוא תיאר את הפרושים והרבניים כהסתעפות אחת מני רבים של "דת מקור" (Urreligion) יהודית קדומה, ממנה קמו גם הצדוקים והקראים. הספר הוא מקור חשוב אודות הפרנקיסטים, שבֶּר הכיר אישית את שרידיהם בפראג. למרות ביקורתו כלפיה, כתבה הכט, לא התנער כליל מההשקפה הרבנית; גם בספרו הוסיף לראות בה נדבך חשוב ומרכזי, אף אם זמנו תם.

ב-1832 החל להוציא את רעיונותיו מן התאוריה אל הפועל כשהיה בין מייסדי "החברה לשיפור הפולחן היהודי". בפן המעשי התברר כמתון מאין כמוהו, בהתאם לסביבה השמרנית של פראג. החברה החלה בהקמת בית הכנסת "הספרדי" שהושלם ב-1837. המניין החדש נועד לספק אווירה מודרנית ומתורבתת יותר בתפילה. אף כי בכתביו הודה בֶּר שרצה בחיקוי דוגמת ההיכל בהמבורג הרפורמי, המבנה החדש לא חרג הרבה מעבר למישור האסתטי כשאימץ בין היתר עוגב, השמטת פיוטים ומקהלה. בתחילה שימש לאופולד צונץ כדרשן, אך הוא עזב במהרה והוחלף בידי מיכאל זקש השמרן מאוד.

מאז קרא את 'מורה נבוכים' תכנן בר להוציא תרגום בגרמנית, אך זה לא עלה בידו. ב-1832 חיבר ביוגרפיה קצרה של הרמב"ם, ושנה לאחר מכן פרסם תרגום חלקי מאוד של הספר. הוא הוסיף ללמד בבית-הספר עד כמה חודשים לפני פטירתו ב-1838.

לקריאה נוספת

• Louise Hecht, Ein jüdischer Aufklärer in Böhmen: der Pädagoge und Reformer Peter Beer (1758-1838), Böhlau Verlag, 2008.
• Michael Brenner, Peter Beer's History of Jewish Sects, בתוך: John M. Efron (עורך), Essays in Honor of Yosef Hayim Yerushalmi, University Press of New England, 2008. עמ' 389-405.
• מיכאל מאיר, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995. עמ' 150-152.

קישורים חיצוניים

• כתבי פרץ בר בפרויקט בן-יהודה
• פרץ בר באנציקלופדיה יודאיקה.
• פרץ בר, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
• פרץ בר, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• לואיז הכט, העימות החריף בקרב המשכילים בפראג בראשית המאה הי"ט: הרץ הומברג נגד פטר בר.
• כל כתבי פטר בר סרוקים במאגר המידע של אוניברסיטת פרנקפורט.
• פרץ בעער (1758-1838), דף שער בספרייה הלאומית