לדלג לתוכן

יהדות צ'כיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרוטוקול של ועד מדינת מעהרין (מוראביה), 1713.

יהדות צ'כיה הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות במרכז אירופה ומיקומה היה באזור צ'כיה של היום.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – צ'כיה
ערך מורחב – צ'כוסלובקיה

ההיסטוריה של היהודים בארצות צ'כיה, המשתרעת על פני בוהמיה, מוראביה ושלזיה הצ'כית, נפרשת על פני למעלה מ-1100 שנים, עם עדויות מתועדות לנוכחות יהודית כבר מהמאה העשירית. פראג, התבלטה כאחד המרכזים החשובים ביותר של יהדות ותרבות יהודית באירופה. דיווחים מוקדמים, כמו זה של הסוחר היהודי אבראהים אבן יעקוב בסביבות שנת 970 לספירה, מספרים על סוחרים יהודים בשוקי פראג, מה שמעיד על תפקידם המוקדם והחיוני בכלכלת האזור וברשתות הסחר שהשתרעו לגרמניה ולאימפריה הביזנטית. התיעוד ההיסטורי דל עבור המאות הראשונות, היסטוריה כתובה מתחילה להתבהר במאה השלוש-עשרה. היהודים הראשונים שהגיעו ישבו באזורי בוהמיה שפראג בירת צ'כיה נמצאת בשטחה ובמוראביה שנקראת גם מהרין, שהעיר החשובה בה מבחינה יהודית, היא מיקולוב. בעיר זו כיהנו בשנים מאוחרות יותר שני רבנים בולטים: הרב מרדכי בנעט והרב שמואל שמלקא הורוביץ. לאזור פנים הארץ הגיעו היהודים רק במהלך המאה ה-10 ומאז אותה התקופה בערך ישנן עדויות ברורות לישיבת סוחרים יהודים באזורים אלה.[1] בתוספות מוזכרים שני בעלי תוספות מבוהמיה, רבי אליעזר מביה"ם ורבי משה ברבי יעקב מפיה"ם.[2] מסעי הצלב שהחלו ב-1095 גרמו לאנטישמיות שהובילה לפוגרומים בפראג, המרות דת בכפייה והרג. הכרוניקן מימי הביניים, קוסמאס מפראג, תיאר חוויות אלו. התקפה אלימה גדולה שגרמה לרצח 3,000 גברים, נשים וילדים יהודים, התרחשה בפראג בפסח 1389, אירוע שתואר על ידי הרב אביגדור קארה.

מלחמות ההוסיטים 1419–1437 החמירו עוד יותר את המצב. חלק מהיהודים גילו אהדה ותמכו כלכלית בהוסיטים בשל סבלם המשותף מהכנסייה, וגם הם הפכו ליעד. זה הוביל לטבח וינה 1421 ולגירושים מערי הכתר המוראביות בשנת 1454. אלימות וגירושים נגד יהודים לא היו ספונטניים בדרך כלל, אלא נבעו לעיתים קרובות משילוב של קנאות דתית, חרדות כלכליות ויוזמות פוליטיות. האשמות ברצח פולחני או חילול לחם הקודש שימשו כעילות חזקות, שהעניקו לגיטימציה לאלימות בעיני הציבור ולעיתים קרובות נוצלו על ידי רשויות או הכנסייה. הגירושים, במיוחד במאה ה-15, לא היו רק עניין של טוהר דתי, אלא גם של שליטים וערים שביקשו להשתלט על נכסים יהודיים ולחסל תחרות כלכלית. דפוס זה חושף עד כמה היו קשורים זה בזה דעות קדומות דתיות, אינטרסים כלכליים ומאבקי כוח פוליטיים בעיצוב רדיפת היהודים. למרות תקופות קשות, פראג הפכה למרכז חשוב של תרבות רבנית במאות ה-11–13. מלומדים בולטים כללו את יצחק בן יעקב הלבן מפראג, תלמידו אברהם בן עזריאל מחבר ערוגת הבושם שכלל מילים בצ'כית, ויצחק בן משה (מחבר "אור זרוע"), שהתייחס לבוהמיה כארץ כנען ולשפה הצ'כית כלשון כנען.

פריחת התרבות הרבנית והשילוב הלשוני המוקדם של בצ'כית בטקסטים יהודיים, מדגימים חוסן ויכולת הסתגלות יוצאי דופן בתוך הקהילה היהודית. חיוניות תרבותית זו לא הייתה רק התפתחות פנימית, אלא גם ביטוי של זהות והמשכיות מול לחצים חיצוניים. היא מדגישה כי למרות הגבלות משפטיות ואלימות, קהילות יהודיות שמרו ופיתחו באופן פעיל את מסורותיהן האינטלקטואליות והרוחניות, ולעיתים קרובות שילבו אלמנטים מהתרבות הסובבת.

במאה ה-13 נתן המלך רשות ליהודים להתיישב בארצו, בעיקר כי רצה לנצל את קשריהם המסחריים לפיתוח כלכלת ארצו, ולכן היגרו יהודים רבים, בעיקר מאזור גרמניה לשטחי צ'כיה. בעת המהומות הדתיות שאירעו במדינה במאה ה-15 פגעו גם ביהודים ובמאה ה-16 אירעו מספר גירושים ליהודי צ'כיה וחלקם היגרו למדינות השכנות או לאזורי הכפר שהיו בשליטת האצולה הצ'כית וקהילות יהודיות נותרו רק בערים פראג וקולין. בית הקברות היהודי העתיק בצ'סקה ליפה בסודטים שהיה פעיל החל מהמאה ה-16 שרד עד היום.

בית העירייה היהודי ובית הכנסת הישן-חדש ביוזפוב, פראג

המאה ה-16, ובמיוחד תקופת שלטונו של הקיסר רודולף השני (1576–1611), נחשבת לתור זהב עבור יהדות פראג. הקהילה היהודית בפראג, שהייתה אחת הגדולות והחשובות באירופה, חוותה תקופת שגשוג יחסית. הגטו בפראג היה חזק מבחינה כלכלית והתקיימו בו מוסדות חינוך והשכלה, מעין בירת החינוך בגלות. התקיימו גם בתי מדרש תלמודיים, מקור ליצירות ספרותיות ולמדע, פעלה בה עיתונות בעברית כבר משנת 1512 וגם חברת קדישא במודל מודרני שהפך לדוגמה בכל המוסדות הדומים בעולם האשכנזי. פראג נודעה כ"אם בישראל" או "ירושלים על הוולטאבה". בתקופה זו, האוכלוסייה היהודית בפראג הוכפלה, והעיר היהודית התרחבה משמעותית. ליהודים הותר לרכוש אדמות ולבנות בתים, ובשנת 1523 נבנתה חומה סביב הרובע היהודי, שהעניקה לו מראה של עיר מבוצרת. הוקמו ישיבות חשובות ובתי דפוס עבריים, מה שהפך את פראג למרכז המוביל לדפוס עברי מצפון לאיטליה עד 1512. ה"הגדה של פראג" הפכה למודל אירופי. תור הזהב תחת רודולף השני לא היה צעד לקראת אינטגרציה מלאה, אלא תקופה של חסות מלכותית משופרת שאפשרה לקהילות יהודיות לשגשג בתוך מרחב מוגדר, לרוב סגור פיזית. הרחבת הגטו ובניית חומתו מצביעות על מדיניות מתמשכת של הפרדה, תחת שליט מיטיב שאיפשרה אוטונומיה פנימית והתפתחות תרבותית.

המנהיג הרוחני הבולט של תקופה זו היה רבי יהודה ליב בן בצלאל, הידוע בכינויו המהר"ל מפראג בערך 1525–1609. הוא היה גדול בתורה ובקבלה, ידוע בזכות עבודותיו הפילוסופיות ובזכות ה"גור אריה על התורה". הוא הקים את החברה קדישא הראשונה בפראג והוא מקושר לאגדת הגולם. סמכותו האינטלקטואלית והדתית של המהר"ל סיפקה לכידות פנימית ועומק תרבותי, בעוד שהיכולת הפיננסית של יהודי החצר וגישתם הישירה למלך הבטיחו הגנה חיצונית ואפשרו התרחבות כלכלית. מבנה מנהיגות כפול זה איפשר לקהילה לנווט במורכבות מעמדה האוטונומי למחצה, תוך ניצול כוח פנימי יחד עם השפעה חיצונית. האגדות סביב הגולם, המיוחסות למהר"ל, מדגישות עוד יותר את שילוב הקהילה בין מסורת מיסטית לצורך מעשי בהגנה. עם האבות המייסדים נמנים רבי אליעזר אשכנזי (1512-1586) ראש העיר היהודית. יהודי חצר ומממן הקיסר רודולף השני, האיש העשיר ביותר בפראג, הפטרון והמקים של הגטו היהודי מרדכי מייזל (1528-1601). מהאישים הידועים האחרים של אותה התקופה אפשר להזכיר את המתמתיקאי האסטרונום וההיסטריון היהודי המודרני הראשון דוד גנס ואת הרופא, פילוסוף ואסטרונום יוסף שלום דלמדיגה ואת הנציג הידוע של החיים הדתיים בקהילה רבי יהודה לאו. כל האישים האלה טמונים בבית הקברות היהודי העתיק.[3]

במאה ה-17 הוטלו על היהודים איסורים רבים וצווים מטעם השלטון וכן מיסים שונים. כמו כן תועדו רדיפות על רקע דתי כדוגמת פרשת שמעון אבלס.

בשנת 1744 ערכו תושבי פראג פרעות כנגד היהודים, בגיבויים וסיועם של חייליה של מריה תרזה, מלכת בוהמיה הסיבה הרשמית למהומות, הייתה אשמת שווא של שיתוף פעולה עם הצבא הפרוסי שהיה אז בעיצומה של מלחמת הירושה האוסטרית נגד הקיסרית. הקהילה היהודית של פראג מנתה אז קרוב ל-20,000 איש, היוותה כ-30% מהאוכלוסייה, והייתה מבין הגדולות בזמנה באירופה. במהלך הפרעות פרסמה מריה תרזה צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על יהודי פראג על נשיהם וטפם. בחודש ינואר של שנת 1745, בעיצומו של החורף העז, הוכרחו היהודים לעזוב את פראג, להתרחק ממרכזי הערים הראשיות ולהגר ליישובים כפריים קטנים בבוהמיה. המגורשים פנו אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, בנקאי הארמון של הסולטאן הטורקי מהמוט הראשון, וביקשו ממנו שיפעל עבורם לקבלת אזרחות עות'מאנית. לשאלת הסולטאן מדוע חפצים כל כך הרבה יהודים להגר לארצו, סיפר הבנקאי שלו על גירושם של היהודים. הסולטאן אוהב היהודים שלח אולטימטום למלכה. המלכה שהייתה מסובכת בלאו הכי במלחמה קשה, נרתעה מהאיום ועם תום המלחמה בשנת 1748 מיהרה להשיב את המגורשים לבתיהם, לאחר שחייבה אותם לשלם קנס. מריה תרזה התנצלה לפני הסולטאן וטענה כי "נפלה אי־הבנה".[4]

הקיסר יוזף השני (1780–1790) הוביל רפורמות משמעותיות הידועות כ"יוזפיניזם", מטרתן הייתה מודרניזציה של המנהל וריכוז של הסמכות. הן איפשרו לשלב את היהודים בחברה, לבטל חלק מההגבלות ולעודד אותם לעסוק במקצועות יצרניים. רפורמות אלו היו צעד חשוב לקראת האמנציפציה. צווי הסובלנות שלו עבור יהודים, שהוצאו בנפרד עבור נחלות הבסבורג שונות, כולל בוהמיה (19 באוקטובר 1781), נועדו להפוך את היהודים ל"מועילים ושימושיים יותר למדינה". צווים אלו הסירו חלק מהאפליה המשפטית והכלכלית, כגון החובה ללבוש לבוש מיוחד ואת מס הגוף המבזה. הם אפשרו ליהודים להשתתף במסחר, במלאכות ובעבודת אדמה, וסיפקו גישה לבתי ספר ציבוריים, תוך קידום גרמניזציה. עם זאת, רפורמות אלו לא ביטלו את החוקים המגבילים, שהגבילו את גידול האוכלוסייה היהודית על ידי הגבלת מספר המשפחות היהודיות המורשות להינשא ולהתגורר בבוהמיה (8,541 משפחות) ובמוראביה (5,106 משפחות). הגבלה זו גרמה להגירה או להתפזריות לכפרים. רפורמות יוזף השני, למרות כוונתן המתקדמת לשלב יהודים במערכות הכלכליות והחינוכיות של המדינה, היו ביסודן תועלתניות ואסימילטוריות. המדינה ביקשה להפוך יהודים ל"אזרחים שימושיים" על ידי ניתובם ל"עיסוקים יצרניים" וקידום חינוך חילוני, לעיתים קרובות עם אג'נדה של גרמניזציה. התמשכות חוקי הפמיליאנטים חושפת חרדה עמוקה של המדינה מפני גידול האוכלוסייה היהודית ורצון לשלוט בנוכחותם, מה שמדגים כי "סובלנות" הייתה רחוקה מלהיות אמנציפציה מלאה ועדיין הייתה מוטמעת בפרקטיקות מפלות.

שוויון אזרחי מלא ליהודים הוענק בהדרגה, והגיע לשיאו בשנת 1848 ובאופן רשמי בשנת 1867 עם הפשרה האוסטרו-הונגרית, שאפשרה ליהודים להתגורר בשטחי בית הבסבורג. ביטול הגטו בפראג בשנת 1852 והפיכתו למחוז בשם יוזפוב, סימנו צעד משמעותי לקראת אינטגרציה. הסרת ההגבלות המשפטיות על פעילויות כלכליות והענקת שוויון אזרחי אפשרו ליהודים לעבור מעיסוקים מסורתיים ודפוסי מגורים להשתלבות במקצועות נוספים ושינוי אזורי מגורים, במגמת העיור. האמנציפציה המשפטית לא הייתה רק הכרזה רשמית, אלא זרז רב עוצמה לשינוי חברתי וכלכלי בתוך הקהילות היהודיות. היא אפשרה תנועה מעיירות וכפרים קטנים לערים גדולות כמו פראג, מה שהוביל לעיור החברה היהודית. שינוי זה איפשר השתתפות רבה יותר בתעשיות מתפתחות ובמקצועות כמו רפואה ומשפטים, ותרם לעלייה חברתית משמעותית. אינטגרציה זו הביאה גם אתגרים חדשים הקשורים לזהות לאומית ולחילון. ברבע הראשון של המאה ה-19 התערו בהדרגה יהודי בוהמיה ומוראביה בסביבתם בעקבות ראשית האמנציפציה, ורובם כבר לא שמרו מצוות. בית-כנסת מודרני ראשון הוקם בפראג ב-1837, בראשות מיכאל זקש, שפעל בהשראת פשרת נוסח וינה ומיתן אותו.[5] בקהילה היהודית נקשרים מאות שמות של ידועים ומפורסמים, רבנים, פילוסופים ואנשי רוח, היסטוריונים, משוררים ואומנים. מהם נזכיר הוגה של סוף ימי הביניים רבי ליפמן, הפילוסוף והמקובל רבי ליווא בן בצלאל, המכונה בשם לאו, פוסק ההלכה הגדול רבי יחזקאל לנדאו והמהר"ל.

רעיונות הנאורות וההומניזם הובילו לתהליכי אמנציפציה ולשיפור במעמדם המשפטי של היהודים. מנגד עלתה הלאומיות, לצד תהליכי מודרניזציה ויצרה קרקע פורייה לצורות חדשות של אנטישמיות. יהודי צ'כיה, ובפרט בפראג, היו פעילים בתנועת ההשכלה. אך ההשתלבות בחברת התרבות הגרמנית, יצרה לעיתים מתח מול הלאומיות הצ'כית המתפתחת.[6] יחד עם זה השילוב של שלושת הלאומים במרחב קטן במרכז אירופה הצמיח יצירות בעיקר בספרות הגרמנית. הספרות הגרמנית בפראג הייתה תופעה מיוחדת בעולם הספרותי, בה רובם היו מחברים יהודיים, ביניהם שורה של אמנים יוצאי דופן ילידי פראג כגון פרנץ קפקא, מקס ברוד, פרנץ וורפל, יוהנס אורזידיל, ארגון ארווין קישך ועוד רבים.

בשנת 1867 קיבלו יהודי צ'כיה שוויון זכויות מלא ופסקו ההשפלות והחוקים המפלים מהם סבלו. הגטו בוטל בשנת 1848, הרובע היהודי נהרס ונבנה בחלקו מחדש. החלק שנותר הם כמה מהאתרים היהודיים הנדירים ביותר והם בית הקברות העתיק של פראג מתחילת המאה ה-15, בית הכנסת העתיק ביותר במרכז אירופה האלטנוישול, בית העירייה היהודית בסגנון בארוקי, המוזיאון היהודי, המיוחד והמיוחד באוסף פריטיו בעולם כולו.

אזורי צ'כוסלובקיה עם הקמתה

פראג הפכה למרכז חשוב של תנועת ההשכלה היהודית, ומשכה אליה דמויות בולטות כמו הרץ הומברג, פטר ביר, משה ישראל לנדאו ושלמה יהודה רפפורט. תנועת ההשכלה דגלה בהתחדשות תרבותית ומוסרית, כולל החייאת השפה העברית לשימוש חילוני, קידום תרבות חיצונית וערכים מודרניים, ועיסוק במקצועות חדשים. היא גם קראה תיגר על המונופול של האליטה הרבנית. ההשכלה בפראג ייצגה תקופה של מודרניזציה פנימית, שביקשה לשלב מסורת יהודית עם אידיאלים נאורים. היא טיפחה הישגים אינטלקטואליים ושילוב בחברה הרחבה. עידוד לימוד התרבות הגרמנית ומאוחר יותר הצ'כית, תרמה בעקיפין לבחירות הזהות הלאומיות המורכבות ולעיתים סותרות, שאפיינו את יהדות בוהמיה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

עד 1930, למעלה מ-80% מהיהודים בבוהמיה ובמוראביה-שלזיה חיו בערים עם למעלה מ-5,000 תושבים, כאשר 60% מהם חיו בערים עם למעלה מ-50,000 תושבים. מחקרים דמוגרפיים מצביעים על כך ששיעורי הילודה הגולמיים בקרב יהודי בוהמיה היו נמוכים יותר מאשר באוכלוסייה הכללית כבר בסוף המאה ה-18. ליהודי בוהמיה היה גם שיעור נישואי תערובת הגבוה ביותר באירופה (43.8%). העיור המהיר והחילון הגובר בקרב יהודי בוהמיה במאה ה-19 לא היו רק שינויים דמוגרפיים, אלא סמנים למעורבותם במודרנה. שינוי דמוגרפי זה היווה אתגר למבנים הקהילתיים היהודיים המסורתיים ולזהותם, ויצר אוכלוסייה יהודית משולבת יותר, אך גם מגוונת פנימית. יהודים אימצו בתחילה את התרבות הגרמנית כחלק מתהליך האמנציפציה. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, רוב היהודים היו דוברי גרמנית וראו עצמם כגרמנים. עם זאת, עד שנות ה-30 של המאה ה-20, יהודים דוברי צ'כית עלו במספרם על יהודים דוברי גרמנית. הציונות צברה תאוצה, במיוחד במוראביה ובחבל הסודטים. הציונות, הציעה נתיב לאינטגרציה באמצעות ייחוד לאומי, במטרה להפוך את היהודים למיעוט לאומי מוכר ומכובד בתוך המדינה הרב-לאומית המתפתחת.

התקופה שבין שתי מלחמות העולם (1918-1938)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'כוסלובקיה, שהוקמה מתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית ב-1918, איחדה קהילות יהודיות מגוונות. באופן ייחודי באירופה, חוקת 1920 אפשרה ליהודים להצהיר על לאומיות יהודית, ללא קשר לשפה או לשמירת מצוות דתית. זה היה הישג משמעותי עבור היהודים. הם זכו להכרה כמיעוט לאומי, בשונה ממדינות אחרות במרכז אירופה. הכרה זו הייתה בחלקה צעד פרגמטי של האליטה הפוליטית הצ'כית, שנועד להפחית את מספרי הגרמנים וההונגרים. כלומר, ההכרה שירתה אינטרסים מדינתיים. ההכרה ביהודים כמיעוט לאומי בצ'כוסלובקיה שבין המלחמות הייתה התפתחות משפטית פורצת דרך שהציעה נתיב חדש להגדרה עצמית יהודית ולהשתתפות פוליטית. הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה טומאש מסריק היה ידיד של העם היהודי, ויצא כנגד כל תופעה של אנטישמיות במדינתו. בהמשך היה גם ידיד הציונות, וכמוהו בנו יאן מסריק שהיה אף הוא מדינאי.

בית הכנסת מייזל בפראג

המפלגה היהודית, שהוקמה בשנת 1919 על ידי המועצה הלאומית היהודית, אימצה תוכנית ציונית והייתה המפלגה הפוליטית היהודית החזקה ביותר. היא הצליחה להשפיע על הממשלה להכיר ביהודים כמיעוט לאומי. בבחירות לפרלמנט בשנים 1929 ו-1935, המפלגה היהודית, זכתה בשני מושבים. מפלגות יהודיות אחרות כללו את המפלגה הכלכלית היהודית שנתמכה על ידי האורתודוקסים, ואת המפלגה השמרנית היהודית (בקרפטורוסיה). הנוף הפוליטי של יהדות צ'כוסלובקיה שבין המלחמות התאפיין בפיצול פנימי ששיקף את הפרופילים התרבותיים, החברתיים והדתיים של הקהילות המרכיבות אותה. המפלגה היהודית בעלת האוריינטציה הציונית השיגה הצלחה פוליטית ניכרת בהבטחת זכויות מיעוט וייצוג פרלמנטרי, אך נתקלה בהתנגדות חזקה מצד אסימילטורים צ'כים-יהודים, גרמנים-יהודים, הונגרים-יהודים ופלגים אורתודוקסים ששמו דגש על אוטונומיה דתית או השתלבות בחיים הפוליטיים הלא-יהודיים. חוסר אחדות זה, גרם לכך שהמיעוט היהודי, למרות הכרתו החוקית, התקשה להשיג יתרון פוליטי. בתחילת שנות ה-20 אוסקר רבינוביץ הקים סניף של בית"ר והוא פעל לצד סניפים של תנועת הפועלים.

קהילות יהודיות בארצות צ'כיה המתועשות בוהמיה, מוראביה ושלזיה היו בעלות פרופיל אשכנזי מערב אירופי, משולבות לחלוטין מבחינה לשונית לגרמנית ו/או צ'כית סטנדרטית, ולרוב חילוניות או רפורמיות. שיעורי נישואי התערובת היו גבוהים בבוהמיה. יהודי מוראביה היו בדרך כלל שומרי מצוות יותר, עם זהות דתית ואתנית חזקה יותר בשל קהילות גדולות בעיירות קטנות. מחוזות המזרח, סלובקיה וקרפטורוס היו מסורתיים יותר, רבים דיברו יידיש וקיימו יהדות אורתודוקסית חסידית. מונקץ' הפכה למרכז עולמי של חסידות. חיי התרבות והדת של יהודים בצ'כוסלובקיה שבין המלחמות לא היו אחידים, אלא היוו קשת של מודרניות, החל מקהילות חילוניות מאוד ומשולבות לשונית בארצות בוהמיה, ועד למעוזים חסידיים מסורתיים מאוד ודוברי יידיש בקרפטורוס. גיוון זה, יצר פסיפס מורכב של זהויות יהודיות בתוך מדינה אחת. בעוד שתרומות ספרותיות גרמניות וצ'כיות שגשגו בקרב היהודים במערב, חיי הדת המסורתיים ותרבות היידיש נשמרו חזק במזרח.

צעירות וצעירי מזרחי בבוגדאן, צכוסלובקיה

תנועות הנוער הציוניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת הגדול בברגסס, ברהובו

כבר ב-1897 התארגנה הקבוצה הציונית הראשונה בברטיסלאבה, אהבת ציון, שמנתה 25 חברים וב-1899 נמנו בה כ-180 חברים. בעיר נוסד סניף בני ציון, תנועה ציונית דתית שחבריה, רובם תלמידי הישיבה המקומית, תמכו בהתיישבות בארץ ישראל. בברטיסלבה שכן מרכז ההתאחדות הציונית בהונגריה וב-1902 נוסד בה סניף של "המזרחי" ובו עשרות חברים. ב-1904 התקיימה בעיר הוועידה העולמית הראשונה של המזרחי בהשתתפות חברים מעשר מדינות, בהם נציגי התנועה מארץ ישראל וארצות הברית. הוועידה עוררה התנגדות חריפה מצד האורתודוקסים ו-121 מרבני הונגריה חתמו על "קול קורא" נגדה. ב-1912 פעלו בעיר ארבע אגודות ותנועות ציוניות אהבת ציון, המזרחי, פועלי ציון וצעירי ציון, אליה השתייכו בעיקר סטודנטים. במלחמת העולם הראשונה גויסו רוב פעילי התנועות לצבא אוסטרו-הונגריה והפעילות הציונית נחלשה. בזמן המלחמה נוסדה בעיר אגודת הבנות הציוניות דבורה, שעסקה בפעילות סוציאלית מגוונת. גם במעט אזורים אחרים ברחבי האימפריה האוסטרו הונגרית הוקמו ופעלו תנועות נוער ציוניות.[7][8][9]

בתום מלחמת העולם הראשונה, חדרו השפעות חיצוניות ליהדות קרפטורוס המסוגרת. חיילים יהודים שחזרו מהשבי הרוסי באו במגע עם פעילים ציוניים, הושפעו מהם והתקשו לחזור לאורח החיים הקודם. הקשרים עם יהודים מכל רחבי צ'כוסלובקיה התהדקו ויהודי קרפטורוס נחשפו אל עולם מודרני. עיקר הפעילות התרכזה בידי תנועות הנוער והמפלגות הציוניות - ולעיתים קדמו תנועות הנוער למפלגות עצמן. תנועות ציוניות רבות פעלו במונקאץ’, בהן תנועת החלוץ שהתחילה לפעול בצ'כוסלובקיה ב-1920 ושלחה שליחים גם למונקאץ’. סמוך לשנת 1920 נוסדה אגודת המזרחי בעיר ושנה אחר-כך אגודת צעירי מזרחי. תנועות נוער ציוניות נוספות שפעלו בעיר היו החלוץ הצעיר, בני עקיבא, כחול לבן, הנוער הציוני, הצופים, בית"ר והשומר-הצעיר. בעיר פעלו גופים ציוניים נוספים, קרנות לאומיות כמו קק"ל, ארגון ויצו ועוד.[10] בין מלחמות העולם פעלו ברחבי צ'כוסלובקיה תנועות נוער ציוניות ובהן מאות בני נוער. רבים מבוגרי תנועות הנוער יצאו לקיבוצי הכשרה חלוצית ומקצתם עלו לארץ ישראל.[11] תנועות הנוער הציוניות פעלו בערים וכפרים רבים ברחבי צ'כוסלובקיה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעלו תנועות הנוער גם בגטאות ובפעילויות נוספות למען קהילותיהן. רבים מחברי תנועות הנוער הציוניות מסלובקיה ומקרפטורוסיה לקחו חלק במחתרת החלוצית בהונגריה.[12][13][14][15]

מרכז מונקץ' ובית הכנסת

השמדת היהדות במלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הסכם מינכן מ-1938 והכיבוש הגרמני של חבל הסודטים, הוטלו מיד חוקים אנטי-יהודיים.

עובדי כפיה מקרפטורוסיה בשרות הצבא ההונגרי, חלקם התגייסו בהמשך לבריגדה של סבובודה ולחמו נגד הנאצים
טרזיאנשטט
בית הספר לדוגמה בטרזיאנשטט

במרץ 1939, גרמניה פלשה וסיפחה חלקית את שאר ארצות צ'כיה, והקימה את הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. באותה עת חיו כ-118,310 יהודים בפרוטקטורט. קריטריוני הגזע של חוקי נירנברג שימשו לראשונה בפרוטקטורט בצו על רכוש יהודי ביוני 1939, מה שאפשר אריזציה נרחבת. חשבונות בנק יהודיים הוקפאו. ב-1 בספטמבר 1941 הוציא משרד הפנים בגרמניה, צו המורה ליהודים שבשטחי הרייך לשאת סימן מזהה.[16] חובת נשיאת הטלאי צהוב Judenstern, החלה ב-19 בספטמבר 1941 וחלה על כל יהודי מגיל שש ומעלה. חוקי נירנברג: חוקי הגזע הנאציים הוחלו מיד על היהודים. גטאות ומחנות ריכוז: יהודים נדחקו לגטאות, נכסיהם הוחרמו, ובהמשך נשלחו למחנות ריכוז והשמדה טרזין ואושוויץ-בירקנאו. השמדה שיטתית של כ-80,000 מתוך כ-92,000 יהודים שחיו בפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה נרצחו בשואה. הקהילה היהודית בסלובקיה, שהייתה מדינת חסות של גרמניה הנאצית, סבלה אף היא מגורל דומה. בין מרץ לאוקטובר 1942, כ-57,000 יהודים סלובקים רוכזו וגורשו על ידי הרשויות הסלובקיות לאושוויץ, מיידנק וסוביבור, שם נרצחו כמעט כולם.

משפחת רוזנטל מבוגדאן בקרפטורוסיה שרבים ממנה נספו בשואה
קבוצת קצינים צ'כים, חלקם ממוצא יהודי, בתום מלחמתם בנאצים במלחמת העולם השנייה בבריגדה של סבובודה.

החלק הדרום מזרחי של צ'כוסלובקיה קרפטורוסיה שעל פי הסכמות בוררות וינה הראשונה מ-2 בנובמבר 1938, נמסר להונגריה והיה בשליטתה בכל תקופת המלחמה. הגברים גויסו לפלוגות העבודה בשירות צבא הונגריה. לאחר מתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה, חלקם נפלו בשבי הרוסים ומשם התנדבו לבריגדה הצ'כוסלובקית שהקים לודביק סבובודה, ולחמו לשחרור אוקראינה וקרפטורוסיה מעול הנאצים.[17][18] רבים מחברי תנועות הנוער הציוניות בסלובקיה ומקרפטורוסיה ברחו לבודפשט ולקחו חלק במחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה.[12] במסגרת פעילותם התריעו בפני היהודים בערי השדה, מהם הגיעו, מפני הזוועות המצפות להם, על סמך עדויות צעירים שברחו מפולין וסלובקיה. שילוחם של יתרת יהודי קרפטורוסיה, בעיקר נשים ילדים וזקנים למחנה ההשמדה באושויץ, החל רק לאחר פלישתה של גרמניה להונגריה במרץ 1944. רוב רובם של היהודים במה שהיה לפני מלחמת העולם השנייה צ'כוסלובקיה הושמדו בשואה. בין מרץ 1941 לבין מאי 1945 הצטמצם היישוב היהודי מ-90,000 יהודי צ'כיה נותרו 12,000 בלבד, מ-90,000 יהודי סלובקיה נותרו כ-25,000 בלבד, ומיהדות קרפטורוסיה, יהודית שורשית בת 100,000 נפשות נותרו בחיים פחות מ-20,000.[19][20][21] הפתרון הסופי יושם עם וריאציות אזוריות בשטחי צ'כוסלובקיה לשעבר. המעמד הפוליטי הנפרד יהודי הפרוטקטורט, יהודי סלובקיה כמדינת חסות וקרפטורוסיה הוביל למדיניות, לוחות זמנים ושיתוף פעולה שונים, ברדיפת וגירוש יהודים.[21][22]

צ'כוסלובקיה, הרפובליקה בה פעל ולחם טומאש מסריק כל ימי חייו נגד האנטישמיות, סבלה מהפתרון הסופי בדומה לשאר ארצות הכיבוש הנאצי.

הטבח בלידיצה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 במאי 1942 במבצע אנתרופואיד התנקשו חברים של המחתרת הצ'כית, אשר אומנו על ידי הבריטים בלונדון בחייו של ריינרד היינריך. חברי החוליה היו אדולף אופלקה (מנהיג החוליה), יוזף ולצ'יק, יאן קוביש ויוזף גבצ'יק. היידריך היה ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ולמעשה הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, שלקח חלק מרכזי בהשתלטות הגרמנית והסיפוח של החבל הצ'כי בוהמיה בשנת 1939. בעקבות ההתנקשות הגיעו עשר משאיות עם חיילים גרמנים אל הכפר לידיצה, שהיה ידוע בהתנגדות תושביו לכיבוש הנאצי ונחשד כמקום מסתור לפרטיזנים מקומיים שנחשדו בסיוע למתנקשים. החיילים ירו בכל הגברים (184). הנשים (190), נשלחו אל מחנה הריכוז וההשמדה ראוונסבריק. חלקן נרצחו בגזים וחלקן נספו בשל תנאי המחנה הקשים. רק בודדות שרדו. 82 מילדי לידיצה נשלחו למחנה השמדה חלמנו שם נרצחו בגז. מספר ילדים, נשלחו לתוכנית להשבחת הגזע לבנסבורן, שנועדה לחנכם על פי עקרונות תורת הגזע כדי שיוכלו לתפקד כארים. הכפר רוקן וכל בתיו פוצצו, שם הכפר נמחק מכל המפות הגרמניות.[23] סוף דומה היה גם מנת חלקם של תושבי הכפר לז'אקי.[24] האחראי העיקרי לפעולות העונשין כנקמה על מות היידריך היה קורט דליגה, אוברסט-גרופנפיהרר באס אס.

לאחר השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1947 חיו בצ'כוסלובקיה כ-44,000 יהודים, מעל למחציתם בצ'כיה. לאחר כינון השלטון הקומוניסטי היה רודולף סלנסקי לשני בהיררכיה במדינה עד שנעצר, נשפט והוצא להורג. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה, נותקו קשרי הקהילה עם שאר קהילות היהודים בעולם. בין השנים 1948–1950 היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26,000 יהודים, מתוכם כ-19,000 למדינת ישראל.

חברי הבריחה חרגו מעבר למתכונת פעילותם הצבאית המקורית, ויחד עם תנועת ההעפלה עסקו בחילוץ רבבות ניצולי השואה שנעו בדרכי אירופה ללא בית וללא עתיד בגלל מדיניות הספר הלבן הבריטי אשר הגביל את כניסתם של היהודים הניצולים לארץ ישראל.[25][26]

עם השנים יצאו יהודים רבים נוספים מהמדינה, בעיקר לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בה. בכל תקופת המשטר הטוטליטרי בין השנים 1948-1989, למרות התנאים הקשים מאוד תחת פיקוח המשטר, הקהילה היהודית הצ'כית לא חדלה לפעול. היא מילאה את תפקידה הדתי והפכה עם נפילת המשטר ב-1989 לבסיס של החיים היהודיים המתחדשים בפראג[3].

עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית

ערך מורחב – עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית

במחצית הראשונה של שנת 1948 הייתה צ'כוסלובקיה המקור העיקרי לנשק של ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. במהלך מלחמת העצמאות, נרכשו בצ'כוסלובקיה עשרות מטוסים, כ-50,000 רובים, כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים. המשלוח הימי הראשון הגיע ב-1 באפריל, לנמל ת"א, מתחת לאפם של הבריטים. הנשק והתחמושת שנפרקו, שימשו את הלוחמים במבצע נחשון. מבצעים נוספים לאספקת נשק היו:מבצע חסידה, מבצע בלק ומבצע ולווטה.

לאחר נפילת הקומוניזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילת הקומוניזם בשנת 1989, זכתה צ'כוסלובקיה ולאחר מכן צ'כיה וסלובקיה בנפרד לחופש דת וביטוי. הקהילה היהודית החלה בתהליך של התחדשות, אך גם התמודדה עם אתגרים חדשים, כולל גילויי אנטישמיות מודרנית. חלה התחדשות מסוימת בפעילות הקהילות היהודיות, פתיחת מחדש של בתי כנסת ומוסדות תרבות. כיום יש בצ'כיה כ-3,000 יהודים, רובם בפראג. ברובע היהודי-יוזפוב בפראג פועלים 3 בתי כנסת כולל האלטנוישול, בית הכנסת העתיק ביותר באירופה שעדיין פעיל ובית חב"ד. כמו כן יש בה מספר מסעדות כשרות המשרתות את הקהילה היהודית ואת המבקרים והתיירים היהודים הרבים בה. המוזיאון היהודי בפראג המתפרש על מספר מבנים יהודיים ברובע מספר את סיפורה של קהילת יהודי צ'כיה. צ'כיה מתמודדת עם עברה המורכב, כולל יחסה ליהודים בתקופות שונות, והשואה. מתקיימים מאמצים לזכור, להנציח ולחנך בנושא. צ'כיה נחשבת לאחת מידידותיה הקרובות של ישראל באירופה, הן מבחינה מדינית והן ציבורית.

אנטישמיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה הצ'כית והסלובקית במרחב הגאוגרפי של צ'כיה וצ'כוסלובקיה ידעו עליות ומורדות לאורך ההיסטוריה. בתקופות מסוימות התקיימה דו-קיום ואף שגשוג תרבותי וכלכלי של הקהילה היהודית, ובתקופות אחרות התמודדו היהודים עם אפליה, רדיפות ואלימות על רקע אנטישמי.[27] ההתיישבות היהודית בשטחי בוהמיה ומוראביה, אזורי צ'כיה של היום שהחלה כבר במאות ה-10 וה-11. בתקופה זו, האנטישמיות נבעה בעיקר ממניעים דתיים, כחלק מהתפיסה הנוצרית המסורתית כלפי יהודים. האשמות דם ועלילות: יהודים הואשמו בעלילות דם, בטפילת אירועים דתיים נוצריים כגון חילול לחם הקודש, ופגיעה בילדים נוצרים. האשמות אלו הובילו לעיתים קרובות לפרעות אלימות.[28] הגבלות כלכליות וחברתיות: יהודים נדחקו לעיסוקים מסוימים (כגון בנקאות וסחר), שכן היו מנועים מהחזקת קרקעות ומהצטרפות לגילדות. הגבלות אלו, אף שלא היו תמיד מכוונות לרעה, יצרו ניכור וסטיגמה. גירושים והגבלות על מגורים: לאורך ימי הביניים, התרחשו מספר גירושים של יהודים מערי בוהמיה ומוראביה, בעיקר במאה ה-16. עם זאת, הקהילות היהודיות בדרך כלל שבו והתיישבו מחדש.[29]במחצית השנייה של המאה ה-19, עם עליית הלאומיות הצ'כית, התפתחה אנטישמיות בעלת אופי פוליטי וכלכלי. היהודים נתפסו לעיתים קרובות כגורם זר, כבעלי ברית של השלטון האוסטרי או הגרמני, וכמתחרים כלכליים. פרשת הילסנר שהתרחשה בעיירה פולנה, היה נקודת ציון חשובה בהתפתחות האנטישמיות בצ'כיה. ליאופולד הילסנר, יהודי, הואשם ברצח נערה נוצרייה על רקע עלילת דם. המשפט עורר הדים בינלאומיים והדגיש את עומק האנטישמיות בחברה הצ'כית. טומש מסריק, איש רוח ומדינאי צ'כי ולימים נשיא צ'כוסלובקיה, היה אחד מהמתנגדים הבולטים לעלילת הדם ותמך בהילסנר.[30] הקהילה יהודית בפראג התקיימה עם מועצה משלה, מערכת משפטית וממשל עצמי נרחב שהופרד מהעיר הנוצרית. הקהילה נהנתה משפע תרבותי וכלכלי, עד חצי המאה ה-17 ייצגה הקהילה, כרשות המחוזית, של כל יהודי צ'כיה. לכן גורלה של הקהילה בפראג היה נקשר עם גורלם של כל יהודי צ'כיה וההיסטוריה שלה היא חלק ניכר מההיסטוריה היהודית בצ'כיה.[3] עליית האנטישמיות בשנות ה-30: עם עליית הנאציזם בגרמניה, החלו להתגבר הקולות האנטישמיים גם בצ'כוסלובקיה. מפלגות ימין קיצוני, ששאבו השראה מגרמניה, החלו להפיץ תעמולה אנטישמית.מדיניות הממשלה: ממשלת צ'כוסלובקיה התנגדה רשמית לאנטישמיות ואף פעלה נגד גורמים אנטישמיים, אך ככל שהתקרב האיום הנאצי, גברה הלחץ על היהודים. הסכם מינכן (1938) בו נכנעה צ'כוסלובקיה ללחץ הגרמני והעבירה את חבל הסודטים לגרמניה, סימן את תחילת סופה של המדינה העצמאית ואת התדרדרות מצבם של היהודים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כוננה בצ'כוסלובקיה מדינה קומוניסטית. אף שהאנטישמיות הגזענית לכאורה נדחתה, עלתה צורה חדשה של אנטישמיות, שהייתה קשורה לאידאולוגיה האנטי-ציונית של ברית המועצות ושל הגוש המזרחי. משפטי פראג היו משפטי ראווה שבו קומוניסטים בכירים, ורבים מהם היו יהודים, הואשמו בבגידה. המשפטים התנהלו באווירה אנטישמית מובהקת והיו חלק ממסע טיהורים נרחב. ביקורת חריפה על ישראל והציונות שימשה לעיתים קרובות כמסווה לאנטישמיות. יהודים שהואשמו ב"קשרים ציוניים" נרדפו ונאסרו. רבים מניצולי השואה ומשפחותיהם עזבו את צ'כוסלובקיה לאחר המלחמה ובמהלך התקופה הקומוניסטית, בעיקר לישראל.הקהילה היהודית בצ'כוסלובקיה הצטמקה באופן משמעותי בשל השואה, ההגירה, והדיכוי התרבותי והדתי תחת המשטר הקומוניסטי.[31]

לאחר נפילת הקומוניזם בצ'כיה הופיעו גילויי אנטישמיות ברשתות החברתיות ובאינטרנט, כולל הכחשת השואה, סטריאוטיפים אנטישמיים ודברי שטנה. קיימות קבוצות ימין קיצוני קטנות שמפיצות תעמולה אנטישמית שאינן זוכות לתמיכה ציבורית רחבה.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אברהם דוד, כרוניקה עברית מפראג מראשית המאה הי"ז, (לפי כ"י ניו יורק, בית המדרש לרבנים Mic. 3849), בהוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל ע"ש בן-ציון דינור
  • מרטין ויין “משפטי פראג, אנטישמיות וישראל.” זמנים 16 (סתיו, 2011): 78–89.
  • Wein, Martin. 2015. History of the Jews in the Bohemian Lands. Leiden: Brill
  • מרטין ויין “Chosen Peoples—Holy Tongues: Religion, Language, Nationalism and Politics in Bohemia and Moravia in the Seventeenth to Twentieth Centuries.” Past and Present 202 (February,2009), 37–81.
  • מרטין ויין “יהודים צ'כו-גרמנים ותו לו?” ציון 70, מס. 3 (2005): 383–92.
  • רות בונדי, שורשים עקורים/ פרקים בתולדות יהדות צ'כיה, 1939-1945, יד ושם, 2002
  • רות בונדי, אבות אכלו שוֹלֵט, פרויקט בן יהודה
  • יעקב רוזנפלד, זכרונות מהבית, גנזך קידוש השם
  • רות בונדי, רצינות ההומור, כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור 2018
  • נוגה רובין, אגדת שלושה וארבעה לתולדותיה של מסורת יהודית בפראג במאה ה-17, האוניברסיטה העברית

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ אברהים בן יעקב, יועצו של הווזיר מקורדובה, ביקר בשנת 965 בפראג וכתב תעודה, בה בין היתר כתוב שבמקום ישנם סוחרים יהודים שסחרו במתכות, פרוות ועבדים.
  2. ↑ תוספות עבודה זרה ז' עמוד ב', תוספות יבמות כ"ד.
  3. 1 2 3 תולדות הקהילה היהודית, באתר The Jewish community of Prague
  4. ↑ תמירה צדקיהו-חסון, השולטאנים העות'מאנים, באתר "טריפי"
  5. ↑ Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995. עמ' 154-155.
  6. ↑ Frankl, Michal, "The enchantment has gone", Judaica Bohemiae 46,2 (2011) 7-22, ‏2011
  7. ↑ צבי בר ניב, the Two World Wars Jewish Youth Movements in Czechoslovakia between, הספריה הלאומית
  8. ↑ מפגש תנועת הנוער הציונית "השומר קדימה" בצ'כוסלובקיה, 1930, באתר www.yadvashem.org
  9. ↑ תנועות ומפלגות | תולדות קהילת ברטיסלווה עד השואה, באתר wwv.yadvashem.org
  10. ↑ התנועה הציונית במונקאץ’ בין שתי מלחמות העולם, באתר wwv.yadvashem.org
  11. ↑ הציונות הדתית בין שתי מלחמות עולם, באתר www.daat.ac.il
  12. 1 2 מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה 1944 | מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2
  13. ↑ ארכיון חברי המחתרת, באתר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה
  14. ↑ מרדכי בן דוד, באתר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה
  15. ↑ מחתרת תנועות הנוער הציוניות, באתר יוטיוב
  16. ↑ אות קלון וזיהוי ליהודי צ'כוסלובקיה, באתר יד ושם
  17. ↑ צ'כוסלובקיה | מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2
  18. ↑ 1st Czechoslovak army corps, www.czechpatriots.com
  19. ↑ גיורא עמיר, 60 שנה לעליית יהודי צ'כוסלובקיה, באתר האתר של עמיקם צור
  20. ↑ ימיה האחרונים של יהדות צ'כוסלובקיה, באתר הספריה הלאומית
  21. 1 2 Bene berit (New York). Joseph Popper Unit; Holocaust Survivors of Slovakia (New York, N.Y.); Society for the History of Czechoslovak Jews, These we remember memorial service for Czechoslovak Jewish victims of Nazism, הספרייה הלאומית, ‏1997
  22. ↑ Frankl, Michal, Cast out of civilized society, הספריה הלאומית, ‏1974
  23. ↑ https://www.facebook.com/HayomBa/photos/1061942%D7%94%D7%98%D7%91%D7%97-%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A6%D7%94-%D7%A6%D7%9B%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%AA%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%9B%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%94%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%93-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%94-/212213700197150/?locale2=ro_RO
  24. ↑ תמירה צדקיהו, טבע הדברים, לידיצה: ביקור ב"כפר המת" של צ'כיה, באתר ynet, 27 בינואר 2013
  25. ↑ תנועת "הבריחה" - הבריחה, באתר www.habricha.org.il, ‏2017-07-11
  26. ↑ Daniel Gordis, October 7th was "the first time that a Jewish army has stopped a pogrom", Israel from the Inside with Daniel Gordis, ‏2024-05-15
  27. ↑ Jankova Eva, Hauser Jakub, Visual antisemitism in Central Europe : imagery of hatred, De Gruyter, Berlin, ‏2021
  28. ↑ Lateran Council | EBSCO Research Starters, www.ebsco.com (באנגלית)
  29. ↑ Janáčová, Eva, The long 19th century : the birth of modern antisemitism., הספריה הלאומית, ‏2022
  30. ↑ פרשת הילסנר, התעקשותו של מסאריק על האמת והכרת התודה של יהודי ארה"ב. – הגיגים ועוד
  31. ↑ Jews out of place? : Place and space in Czech antisemitic caricatures
יהדות אירופה
מדינות אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה (סיציליה) • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • בריטניה (גיברלטר • סקוטלנד • ויילס) • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • טורקיה • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סלובניה • סלובקיה • סן מרינו • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קפריסין • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ • ברית המועצות • יוגוסלביה אירופה
מדינות שההכרה בהן מוגבלת אבחזיה • קוסובו • צפון קפריסין • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה
אזורים היסטוריים אשכנז • מזרח אירופה • אוברלנד • אונטרלנד • אלזס • גליציה • טרנסילבניה • קטלוניה • הקרפטים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_צ%27כיה&oldid=42874602"