פרשנות חוזה
פרשנות חוזה הוא מושג משפטי, אשר משמעו כי חוזה הנכרת בין צדדים להסכם הוא טקסט משפטי, וככזה הוא נדרש פעמים רבות לפרשנות.[1]
גישות שונות לפרשנות חוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדיני החוזים בישראל ובעולם, ישנן גישות שונות המציעות כיצד יש לפרש את החוזה במקרה של מחלוקת בין הצדדים שהבולטות ביניהן הן הגישה האובייקטיבית-סובייקטיבית, הגישה הסובייקטיבית והגישה התכליתית.
הגישה האובייקטיבית-סובייקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
גישה זו נהוגה בעיקר באנגליה. לפי גישה זו, אמנם עיקרון חופש החוזים מחייב את הפרשן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים,[2] ובכל זאת, אין להתייחס לכוונת הצדדים כפי שהייתה בעת כריתת החוזה, כיון שדעתם היא נסתרת וקשה לקבוע מהי.[3] עדיף אפוא להתחקות אחרי אומד דעתם של הצדדים, כפי שעולה מלשונו של החוזה, שהרי הטקסט החוזי הוא הכלי השקוף והמהימן ביותר לצורך הזה. דרך פרשנות זו היא אפוא אובייקטיבית, משום שהיא מתייחסת לא לכוונת הצדדים כשלעצמה, אלא להשתקפותה בחוזה, לפי הבנתו של אדם סביר המתבונן בחוזה מן הצד.[4]
הגישה הפרשנית האובייקטיבית-סובייקטיבית מוסיפה וגורסת שבמהלך מלאכת הפרשנות אין לעשות שימוש בנסיבות שבהן נכרת החוזה, כל עוד ניתן לפרשו באופן מילולי.[5] כמו כן, ראוי להימנע מפרשנות המתבססת על תכליתם העסקית של חוזים מאותו סוג. יתרונה של הגישה האובייקטיבית הוא בכך שהיא מגבירה את הוודאות משפטית ואת היכולת של צדדים לחוזה להסתמך עליו.
הגישה הסובייקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
גישה זו סבורה שיש לבחון את כוונתם האקטואלית של הצדדים ואומד דעתם, כפי שהיו בעת כריתת החוזה.[6] לפי שיטה זו, אין להתנות את פרשנות החוזה על לשונו הדווקני. אם נסיבות כריתת החוזה או ראיות חיצוניות אחרות מעידות על כוונתם האמיתית של הצדדים, יש לפרש את לשון החוזה על פי כוונה זו, על אף שייתכנו לה משמעויות אחרות. גם לפי גישה זו לשון החוזה חשובה למלאכת הפרשנות, אך במידה פחותה בהרבה מן הגישה הפרשנית האובייקטיבית. אם בגישה האובייקטיבית הפרשן דבק בלשון החוזה בצורה דווקנית, גם על חשבון כוונתם האמיתית של הצדדים בשעת כריתת החוזה, הרי שבגישה הסובייקטיבית ניתן המשקל העיקרי להקשר ולנסיבות שבהן נכרת החוזה, גם אם כתוצאה מכך פרשנות המילה הכתובה תהיה שונה ממשמעותה הרגילה.[7]
הגישה התכליתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
גישה זו מכירה בכך שבאופן ראשוני ראוי לפרש את החוזה לפי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה. עם זאת, אם פרשנות כזו אינה עולה יפה, יש לפרש את החוזה לפי התכלית האובייקטיבית שלו,[8] דהיינו, על-פי כוונת הצדדים הראויה בעיני מערכת המשפט. לפי גישה זו, מלאכת הפרשנות לוקחת בחשבון ערכים כמו: תקנת הציבור, תום לב, שוויון, הגינות, וכיוצא באלה. על הפרשן לבחון את החוזה לאו דווקא באמצעות ה'משקפיים' של הצדדים המסוימים לחוזה, אלא בעיניהם של צדדים סבירים כלשהם, אשר נוהגים בהגינות ובתום לב זה כלפי זה.[9]
עם זאת, כשמתגלה סתירה בין כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לבין פירוש החוזה לפי התכלית האובייקטיבית, יש להעדיף את הפירוש הסובייקטיבי,[10] משום שהפרשנות התכליתית אינה גורם פרשני ראשוני כי אם משני ומשלים, שנועד למלא את החסר, אם דעתם של הצדדים איננה ידועה.
פרשנות חוזה במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הלכת אפרופים
סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) קבע בעבר כי ”חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות”. סעיף זה פורש על ידי בית המשפט כקובע תורת פרשנות דו-שלבית: תחילה מתפרש החוזה לפי לשונו, ולאחר מכן על פי נסיבות חיצוניות. אולם בשנת 1995, במסגרת הלכת 'אפרופים', הציע נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, תורת פרשנות חד-שלבית, לפיה יש לבחון את החוזה לפי כלל הנסיבות. מטרת הפרשנות היא לעמוד על כוונת הצדדים בלי להיות מוגבלים לשפה ולביטויים שהצדדים השתמשו בהם בעצמם. פרשנות זו נסמכת על עקרונות הגישה התכליתית לפרשנות החוזה, בהם תום לב ועוד.[11] המאבק על הגישה הפרשנית כלפי חוזים הוביל לתיקון סעיף 25 לחוק החוזים בניסיון להטות את הכף כלפי הגישה השמרנית: ”חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו”.[12] הדעות חלוקות בשאלה האם התיקון לחוק אכן שינה את ההלכה אם לאו.[13]
בפסק דין שניתן בסוף 2019 הביעו השופטים אלכס שטיין ועופר גרוסקופף את העמדה שכללי פרשנות שונים חלים על חוזים שונים. השופט עופר גרוסקופף טען שיש לשים דגש על אופי השחקנים המתקשרים בחוזה. כך, יש להבחין בין שחקנים מיוצגים שמנהלים עסקים בקצה האחד, לבין שחקנים פרטיים בקצה האחר. לעניין סוג החוזה, זהות השחקנים מעצבת שלושה סוגי חוזים: חוזה עסקי (בו שני הצדדים מיוצגים ומנהלים עסקים), חוזה צרכני (בו צד אחד עסקי ומיוצג ואילו השני פרטי) וחוזה פרטי (בו שני הצדדים אינם מנהלים עסקים ואינם מיוצגים על ידי עורך דין). באשר לחוזה הראשון, אין מקום להכניס שיקולים של פרשנות תכליתית אובייקטיבית ופרשנות החוזה תוגבל לפרשנות תכליתית סובייקטיבית (דהיינו, התחקות אחר רצונם של הצדדים) ויושם דגש רב על לשון החוזה. בשני החוזים האחרונים לעומת זאת, יש להביא בחשבון שיקולים של פרשנות תכליתית אובייקטיבית.[14]
פרשנות חוזה במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]
למשפט העברי מסורת ארוכה של שימוש בשטרות במהלך עסקאות לצורך העברת קניין וכן מתן תוקף להתחייבויות הדדיות כדוגמת המקרה המובא במשנה: "הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים - חייב לזונה חמש שנים".[15] במהלך הדורות התוו חכמים דרך לפרשנות התחייבויות במקרי מחלוקת שהגיעו לפתחם. חז"ל, הן במשנה והן בתלמוד, נוטים לגישה הפרשנית האובייקטיבית. לדידם, הפרשנות הראויה היא לשונית, צמודה למשמעות הלקסיקאלית של החוזה.
פרשנות לשונית-לקסיקאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצורך פרשנות כזו חז"ל יצרו לקסיקון, הקובע משמעויות למגוון מינוחים שעשויים לעורר בעיות פרשניות. משנת בבא בתרא מקדישה ארבעה פרקים ליצירת מילון כזה. שתי דוגמאות לערכים מתוך הלקסיקון החז"לי:
- חוזה למכירת בית: "המוכר את הבית לא מכר את היציע (מכירת בית אינה כוללת את המרפסת הצמודה לבית, אם לא סוכם כך במפורש), ואף על פי שהיא פתוחה לתוכו; ולא (והיא גם אינה כוללת) את החדר שלפנים ממנו (החדר הפנימי), ו (גם) לא את הגג, בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים...".[16]
- חוזה למכירת בשר בהמה: "המוכר ראש בהמה גסה לא מכר את הרגליים; מכר את הרגליים לא מכר את הראש; מכר את הקָנֶה לא מכר את הכבד; מכר את הכבד לא מכר את הקנה".[17]
קביעת משמעותם של המינוחים, באה במקום בו הצדדים לא הסכימו מפורשות ובאופן מדויק על תוכן הממכר. בנסיבות אלו נוצר ספק, ויש צורך לפרש את החוזה כדי לקבוע את משמעותו המילולית. לכן, חז"ל קבעו אפריורית את הפרשנות שיש לתת למונח. כך ניתן ללמוד מן הדוגמה שבמשנה הבאה: "המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצורכה ואת הקנים שבכרם שהם לצורכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע וכו'".[18] לפי התלמוד, התבואה כלולה במכירה, אף על פי שהיא עומדת להיקצר.[19] קביעה זו אינה משקפת בהכרח את אומד דעת הצדדים, אלא היא מחילה את הפרשנות הלקסיקאלית של חז"ל על החוזה הספציפי.
פרשנות על פי המשמעות המקובלת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרה של מחלוקת בין הצדדים על פירוש לשון החוזה, חכמים סבורים שיש לתת משקל מכריע גם למשמעות המקובלת של המונח. גישה זו באה לידי ביטוי בעיקר בתלמוד (בהשוואה ללקסיקון שגובש, בעיקר, במשנה), והיא אינה סותרת את גישת הפרשנות הלשונית האובייקטיבית של החוזה. המשמעות המקובלת משמשת כאמצעי לקבוע את המשמעות המילולית של החוזה ואת גבולות השפה, ואינה מתיימרת לקבוע שזו כוונת הצדדים.
כך, לדוגמה, המשנה מגדירה את משמעותם של המונחים "בקר" ו"צמד" (העול הניתן על הבקר), בהתאם ללקסיקון החז"לי, אולם הגמרא מקשה על כך, ומפנה למשמעות המקובלת של המושגים בפי אנשי המקום. אם באותו המקום נוהגים להבחין בין שני מושגים אלה, יש לפרש 'צמד' כמתייחס לצמד בלבד, אולם אם נוהגים לכלול גם את הבקר במונח 'צמד', תפורש לשון החוזה ככוללת גם אותו.[20][21]
פרשנות על פי הנסיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרים של קושי פרשני המשפט העברי עשוי להעניק משקל מסוים גם לנסיבות כריתת החוזה. דוגמה לכך היא גובה התמורה ששולמה עבור הממכר. זהו אמצעי פרשני טריביאלי בשיטות משפט בנות זמננו, ואף המשפט הישראלי משתמש בו.[22] ברם, במשפט העברי נחלקו התנאים בדבר:
"מכר את הצמד לא מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר: הדמים מודיעין. כיצד? אמר לו מכור לי את צמדך במאתיים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד במאתיים זוז. וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה".[23]
לפי רבי יהודה, ניתן להשליך מהנסיבות על אומד דעת הצדדים, ועל כן גובה התמורה (='הדמים') יכול לשמש אינדיקציה ראויה לפרשנות החוזה. חכמים החולקים על כך סבורים, שבכל מקרה אין לעשות שימוש בנסיבות כריתת החוזה. ההלכה כדעת הרוב – חכמים, ולכן אין מביאין ראיה לפרשנות החוזה מנסיבות כריתתו. לשון אחרת: פרשנות החוזים התלמודית היא אובייקטיבית, ולא סובייקטיבית.
התלמוד מצמצם את המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים למקרה בו הפרשנות הלשונית האובייקטיבית אינה ברורה.[20] דהיינו, במקום בו רוב האנשים משתמשים במונחים נפרדים לצמד ולבקר, אך ישנו מיעוט שקורא גם לבקר – צמד. במקרה זה סבור רבי יהודה שהנסיבות (גובה התמורה) יכריעו את הספק. לעומתו חכמים סבורים, שגם במקרה זה יש להיצמד למשמעות האובייקטיבית של המונח "צמד", ואין להוכיח מגובה התמורה על כוונה אחרת. לפי גישה פרשנית זו המטרה היא להגיע לאומד דעת אובייקטיבית, ולאו דווקא לכוונת הצדדים בעת הכריתה.
דוגמה תלמודית נוספת להסתייגות מפרשנות חוזה על-פי הנסיבות היא ממכר של חמור והכלים שעליו. לדעת הרוב, אם דובר בין הצדדים על חמור, העסקה אינה כוללת את כליו, ואפילו אם החמור עומד לפני הצדדים וכליו עליו.[24] בהקשר אחר משתמע שניתן לפרש חוזה על-פי נסיבות כריתתו. מדובר במכר של שור כאשר לאחר זמן התברר לרוכש שהשור נגחן. בין הצדדים מתנהל ויכוח בשאלה אם השור נועד לשחיטה או לבשר, והגמרא מעלה את האפשרות לבחון את כוונת הצדדים, באמצעות גובה דמי המכירה.[25] כלומר, הדרך לאיתור תכלית העסקה היא על ידי בדיקה כמה היה המוכר מוכן לשלם עליה.
יש אכן שראו בסוגיה זו עמדה סותרת לזו שהובאה לעיל, וקבעו שלא נפסק כסוגיה זו ו'אין הדמים ראיה' באופן גורף ובכל מקרה.[26] יש שיישבו את הסתירה לכאורה בין הסוגיות באומרם כי חכמים אמנם מודים שגובה התמורה יכול לשמש כלי פרשני, אך רק במקרים מסוימים.[27]
פרשנות סובייקטיבית בפסיקתם של ראשונים ואחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד להעדפת הגישה הפרשנית האובייקטיבית-הלשונית בתלמוד, הספרות הרבנית (ראשונים ואחרונים) מעדיפה את גישת הפרשנות הסובייקטיבית (כוונת הצדדים). כך לדוגמה כותב רבינו ירוחם: "כלל גדול בידינו בכל תנאי, שאדם מתנה עם חברו שאין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד".[28][29]
ספרות הפוסקים מציגה שלושה מבחנים לבירור כוונת הצדדים: לשון בני אדם, מנהג המקום ואומדנא דמוכח.[30]
לשון בני אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
במבחן זה האמצעי הפרשני הוא המשמעות המקובלת של לשון החוזה בלשונם של בני אדם. כך כותב הרמב"ם: "וזה עיקר גדול: בכל דברי משא ומתן הולכים אחרי לשון בני אדם באותו המקום...".[31] תנאי לכך הוא שהצדדים היו מודעים לפירוש הנכון של המילה בה השתמשו בחוזה.[32] לפי עיקרון זה נפסק שלא ניתן להשתמש בכספי צדקה לפדיון שבויים: "ובלשון בני אדם אין רגילות להיקרא צדקה סתם אלא מה שמחלקים לעניים סתם, ולא כופר נפשות, כי לזה ייקרא פדיון שבויים ולא צדקה".[33]
מנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוסף ללשון בני אדם, ניתן להתחשב, לצורך פרשנות חוזה, גם במנהג המקום כפי שקובע הרמב"ם בהמשך דבריו: "וזה עיקר גדול בכל משא ומתן הולכים אחרי לשון בני אדם... ואחר המנהג".[31] על פי כלל זה ניתן גם למלא חללים בחוזה, בעניינים שלא נקבעו מפורשות על ידי הצדדים, על פי הנוהג המקובל במקום החוזה. דוגמה לכך, היא המשנה הקובעת את תנאי ההעסקה של עובדים : "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן".[34] בגדר "מנהג" כאן, נכללים לא רק מנהגי המקום או המדינה, אלא גם התנהגות מקובלת של בני אדם.[35]
אומדנא דמוכח[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלל נוסף בפרשנות חוזה עושה שימוש גם בנסיבות חיצוניות כדי לקבוע את כוונת הצדדים. זאת, כאשר הפרשנות העולה מנסיבות אלו היא מוכחת וברורה. דוגמה לכך היא בקידושין בהם התנה האיש המקדש: 'הרי את מקודשת לי על מנת שאראיך מאתיים זוז".[36] בנסיבות אלו, אם החתן הראה לכלה מאתיים זוז שאינם שלו, היא אינה מקודשת, שכן ברור ('אומדנא דמוכח') שדעתו הייתה להראות לה מאתיים זוז שהם שלו. דוקטרינת 'אומדנא דמוכח' מכריעה אף כנגד לשונו המפורשת של השטר. לכן, אם פועלים התחייבו לבצע עבודה בכל תנאי, וקיבלו אחריות ל'כל אונס שיתרחש' יהיו פטורים אם לא ביצעו את עבודתם מחמת אונס נדיר ('אונסא דלא שכיח'): "לא עלה על לב המוכר דבר זה ועל אונס שאינו מצוי אינו בכלל תנאי זה".[37]
פרשנות תכליתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
גישת הפרשנות התכליתית לחוזה איננה נפוצה בספרות חז"ל. כך, למשל, על אף חובתם של הצדדים לנהוג בהגינות אחד כלפי השני,[38] לא ניתן לפרש הסכם שלא לפי תוכנו ושלא לפי כוונת הצדדים, רק כדי להתאימו לעקרון תום הלב. לדוגמה, בשאלה האם ניתן לפרש הסכם מכר במקרקעין כך שיאפשר למוכר לממש את זכויותיו בממכר באופן ראוי ("מוכר בעין יפה מוכר"). בהקשר זה נחלקו תנאים בנסיבות בהן אדם מכר לחברו בור מים המצוי בחצרו: האם על המוכר לאפשר לקונה דרכי גישה ראויות לבור אף שלא הוגדרו בהסכם בין הצדדים, כך שיתאפשר לו שימוש סביר בבור. בשאלה זו נחלקו תנאים. לדעת רבי עקיבא הרוכש את הבור, רכש לו גם זכות מעבר לבור שקנה, ואילו חכמים סוברים שלא כך, ואם הוא מעוניין בזכות מעבר, עליו לרכוש אותה בנפרד.[39] עם זאת, בדברי הרא"ש ניתן למצוא פתח לפרשנות חוזה על פי גישה תכליתית. לדבריו יש לעמוד על כוונתם המשוערת של הצדדים באופן שאינו מתנגש עם מצוות התורה. כך לדוגמה הוא פסק: "אף על פי שכותבין בשטרות שיש רשות למלוה לירד לנכסי לוה, אין לעבור על דברי תורה.[40] מכאן הוא מסיק כי הרשות שיש למלווה לעקל את כספי הלווה אינה כוללת פנייה לערכאות, אלא אם כן בעל הדין אלים, והוא מסכם כי "יש לפרש הלשון בעניין שלא יהיה עבירה".
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ערך זה מבוסס ברובו על עבודת הדוקטורט של בני פורת: פרשנות חוזה במשפט התלמודי, האוניברסיטה העברית, תשס"ט.
- ^ G. Willliams, Language and the Law, L. Q. Rev 61, 1945, עמ' 71, 179, 293, 384
- ^ Bakker No. v. Total South Africa Ltd [1990] 3 S.A. 159
- ^ Philpots (Woking) Ltd v. Surrey Conveyancers Ltd [1986] 1 E.G.L.R. 9
- ^ דניאל פרידמן, פרשנות החוזה, תשס"א, עמ' 244; מנחם מאוטנר, התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים בישראל, עיוני משפט כט, תשס"ה, עמ' 17, 69.
- ^ גבריאלה שלו, דיני חוזים, תשס"ה, עמ' 415; אהרן ברק, פרשנות במשפט - החוזה, תשס"א, עמ' 409.
- ^ ע"א 63/324 ישראל הלוי סגל נ' חברת ג'ורג'ני מג"י פ"ד יח, (4) עמ' 371 ,373.
- ^ אהרן ברק, פרשנות תכליתית למשפט, נבו, תשס"ג, עמ' 375
- ^ ע"א 96/4869 מליליין נ' The Harper Group, פ"ד נב(1), עמ' 845, 856: "השאלה אינה מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, השאלה מהי 'כוונתם' של צדדים סבירים"
- ^ רע"א 94/3128 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד נ(3), עמ' 281, 296
- ^ דנ"א 05 /2045 ארגון מגדלי ירקות נ. מ"י 06 (10), עמ' 105
- ^ ס' 25 לחוק החוזים (פרק כללי) ס"ח 694, עמ' 118
- ^ רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, ס"ה (2), עמ' 563.
- ^ ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ב־20 בנובמבר 2019
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק י"ב, משנה א'
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ד', משנה א'
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ה', משנה ה'
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ד', משנה ח'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס"ט, עמוד א', פירוש הרשב"ם
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ז, עמוד ב'
- ^ דוגמאות נוספות ניתן למצוא במחקרו של בני פורת, פרשנות חוזה במשפט התלמודי, עמ' 167–170, עמ' 167-159.
- ^ ע"א 03/9236 ברוך מקל בע"מ נ' צח השקעות בע"מ, פ"ד נט(2), עמ' 268, 283; ע"א 89/424 פרקש נ' שיכון ופיתוח, פ"ד מד(4), עמ' 31, 37.
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ה', משנה א'
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ה', משנה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו, עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק כ"ז, הלכה ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"ב, עמוד א'
- ^ ספר מישרים, נתיב כג, חלק י
- ^ חוות יאיר, סימן רכט
- ^ שילם ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי, מכון הארי פישל, תשל"ד, עמ' 271
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק כ"ו, הלכה ח'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק כ"ח, הלכה ט"ו
- ^ מהרי"ק, שורש ז'
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ז', משנה א'
- ^ שו"ת הריב"ש, סימן תפ: "לעולם אין מפרשין לשון השטר במה שאין רגילות לעשות".
- ^ תוספתא, קידושין, ג, ג
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות מכירה, פרק ט', הלכה ה' על-פי תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ע"ג, עמוד א'.
- ^ בני פורת, דין אונאת מחיר – יסודותיו, עקרונותיו וערכיו, כתר ד, תשס"ד, עמ' 375
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס"ד, עמוד ב'
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל סח, סימן יג
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.