אלכס שטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלכס שטיין
אלכס שטיין.jpg
לידה 27 באוקטובר 1957 (בן 62)
ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1973
עיסוק משפטן, מרצה באוניברסיטה, שופט עריכת הנתון בוויקינתונים
www.professoralexstein.com
שופט בית המשפט העליון
9 באוגוסט 2018 – מכהן
(שנה ו-17 שבועות)
תחת נשיא בית המשפט העליון אסתר חיות
באקדמיה
ענף מדעי דיני הראיות, דיני נזיקין, medical error, ניתוח כלכלי של המשפט עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלכס שטיין (נולד ב-27 באוקטובר 1957) הוא שופט בבית המשפט העליון. כיהן כפרופסור למשפטים בבית הספר למשפט של ברוקלין (אנ'), באוניברסיטה העברית בירושלים ובישיבה יוניברסיטי. לימד כפרופסור אורח באוניברסיטאות ייל, קולומביה, טורונטו, אוקספורד והרווארד.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכס שטיין נולד באוקטובר 1957 בברית המועצות. בשנת 1973 עלה לישראל עם משפחתו. את לימודי התיכון סיים במרכז חינוך ליאו באק בחיפה.

ב-1976 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הקשר והאלקטרוניקה. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם קיבל תואר ראשון ב-1983 ותואר שני ב-1987. התמחה אצל שופט בית המשפט העליון מנחם אלון ואצל רחל סוכר במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה, ובשנת 1984 הוסמך כעורך דין ועבד במקצוע זה. בשירות המילואים עבר לפרקליטות הצבאית, ושימש קצין משפטים בממשל הצבאי ברצועת עזה.

שטיין היה שחמטאי פעיל והגיע לדרגת אמן ישראלית[1]. הוא היה פעיל באיגוד הישראלי לשחמט כבורר[2]. היה אלוף ברית המועצות בשחמט לתלמידים עד גיל 14[3][4]. ב-1976, בעת שרותו הצבאי, זכה באליפות צה"ל בשחמט[5][6].

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 קיבל תואר דוקטור מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון על עבודה שכותרתה "The Law of Evidence and the Problem of Risk-Distribution", שנעשתה בהנחייתו של פרופ' ויליאם טווינינג (אנ'). בשנת 1991 הצטרף לסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1992 זכה במלגת אלון[2]. יחד עם פרופסור אריאל פורת ואחרים, ייסד וערך (1997–2002) את כתב העת "Theoretical Inquiries in Law", העוסק בתאוריה של המשפט[2]. במהלך עבודתו באוניברסיטה העברית שימש סגן דיקן הפקולטה למשפטים, מונה לפרופסור מן המניין ואייש קתדרה ע"ש סילוואן כהן.

בשנים 1993–2004 הרצה במכון להשתלמות שופטים ע"ש זוסמן. בשנים 1993–2003 היה חבר הוועדה לרפורמה בסדר דין פלילי, במינוי של כמה שרי משפטים.

בשנת 2002 נפצע באורח קל בפיגוע באוניברסיטה העברית.

בשנת 2004 עבר לארצות הברית והצטרף לסגל בית הספר למשפטים על שם קרדוזו של ישיבה יוניברסיטי בניו יורק. בשנת 2016 עבר לבית הספר למשפט של ברוקלין (אנ')[7].

נכון לשנת 2014, שטיין נכלל בין אנשי האקדמיה המצוטטים ביותר בתחום דיני הראיות בארצות הברית[8]. תחומי התמחותו הנוספים הם דיני נזיקין וניתוח כלכלי של המשפט[2]. דעותיו בתחומים אלה צוטטו בכלי תקשורת, שכללו את New York Times,‏[9]Frankfurter Allgemeine Zeitung[10], ו-Nature[11].

תחומי מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי המחקר העיקריים של שטיין הם דיני ראיות, דיני נזיקין ורשלנות רפואית. יחד עם פרופ' אריאל פורת פיתח את דוקטרינת הנזק הראייתי[12]. ביסוד הדוקטרינה נמצא הרעיון, שאם אדם גורם לאי-ודאות המונעת מאדם אחר לממש את זכויותיו כלפי המזיק, יוצר האי-ודאות אחראי מבחינה משפטית, בהתקיים תנאים מסוימים, ל"נזק הראייתי" לו גרם. במקרים מסוימים אחריותו של יוצר הנזק הראייתי תהיה נזיקית, ובמקרים אחרים היא תביא להעברת נטל השכנוע לכתפיו. במקרה אחרון זה אם לא יצליח יוצר הנזק הראייתי להוכיח שלא הוא שגרם לנזק הישיר אשר לגבי גרימתו קיימת אי-ודאות, תוטל עליו אחריות בגינו. דוקטרינת הנזק הראייתי נקלטה בפסיקה בישראל ונעשה בה שימוש במאות רבות של פסקי דין, בין היתר במצבים שבהם עקב אי סדרים וחוסרים בתיקים רפואיים, אין החולה שניזוק במהלך הטיפול הרפואי יכול לדעת כיצד ניזוק. בתי המשפט העבירו במקרים אלו את נטל השכנוע לכתפי בית החולים בו ניתן הטיפול הרפואי, על מנת שיוכיח שהנזק לא נגרם עקב רשלנות רפואית, כך שאם לא יצליח לעמוד בנטל יישא בנזקי החולה.

שטיין פרסם למעלה משישים מאמרים, בהם שני מאמרים ב-Harvard Law Review, כולל מאמר עם דניאל זיידמן על הצדקה כלכלית לזכות השתיקה[13], שספג ביקורת רבה עליה השיב שטיין במאמר נפרד[14]. מאידך המאמר זכה לשבחיו של השופט ריצ'רד פוזנר, שתיארו בספרו Economic Analysis of Law כתאוריה שמאפילה על ההסבר של תומאס הובס[15] שלפיו למדינה אין יכולת - וממילא אין סמכות - לגרום לאדם לפעול נגד אינטרסים קיומיים של עצמו[16]. לפי התאוריה של שטיין וזיידמן, זכות השתיקה, המעוגנת בתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, מעמידה לחשודים ונאשמים שעברו על החוק ואינם מעוניינים להודות בכך חלופה למסירת גרסת חפות שקרית: כל נאשם כזה זכאי לשתוק מבלי שהדבר יהווה ראיה בדבר אשמתו. בהיעדר זכות שתיקה, רוב האשמים יעדיפו למסור הודעה או עדות שקרית שתציגם כחפים מפשע, וכתוצאה מכך כל אדם שטוען לחפותו - לרבות חף מפשע, שלא עבר כל עבירה - יהא בחזקת שקרן שאין להאמין לו. הפחתת אמון כללית זו תעלה את מספרם של חפים מפשע שיימצאו אשמים על אף שלא עברו עבירה. כדי למנוע נזק חברתי חמור זה, יש אפוא להכיר בזכות השתיקה ולמנוע הסקת מסקנות לחובתם של חשודים ונאשמים שבוחרים לשתוק ולא למסור שום עדות.

במאמר אחר, שאף הוא פורסם ב-Harvard Law Review, שטיין ושותפו למאמר, פרופ' גדעון פרחומובסקי, הראו שכללי ההוכחה הקיימים יוצרים תמריצי התנהגות המעוותים מבחינה חברתית. כיוון שבתי המשפט נדרשים לבסס את החלטותיהם על ראיות, אדם רציונלי לעולם יבחר בהתנהגות שתייצר ראיות לטובתו גם כאשר התנהגות זו מטילה עלויות על אנשים אחרים ועל החברה בכללותה. למשל, רופאים ובתי חולים יעדיפו במקרים רבים לשלוח מטופל לבדיקות מיותרות שאינן מועילות לו רק כדי ליצור ראיה שתוכיח העדר רשלנות בטיפול. בעלי מקרקעין וקניין רוחני יאפשרו למפרי זכויותיהם להמשיך ולהפרן כדי ליצור הוכחות ברורות של נזק, אשר יבטיחו זכייה במשפט. חמור מכך: שוטרים המופקדים על אכיפת החוק יאפשרו לעיתים לעבריינים להמשיך בביצוע העבירה כדי להבטיח הרשעה[17].

בשנת 2010 פיתח שטיין, יחד עם פרופ' מרגרט למוס, מודל של אכיפת חוק אסטרטגית, שבמסגרתו מטילה ​המדינה עונש הולם רק על מפרי החוק החמורים ביותר. אסטרטגיה זו גורמת למפרי החוק להימנע מהפרות בדרגת חומרה הגבוהה ביותר, וכתוצאה מכך כולם מפחיתים את רמת הפעילות הלא חוקית עד שזו הופכת לזניחה ללא התערבות שלטונית.​[18]

בשנת 2013, פרסם שטיין בכתב העת Michigan Law Review מאמר שמבקר את תאוריית הכשלים בשיפוטים הסתברותיים שפותחה על ידי דניאל כהנמן ועמוס טברסקי[19]. במאמר זה טען שטיין כי כהנמן וטברסקי לא הוכיחו את טענתם שאנשים רגילים טועים באופן סיסטמטי בהערכת הסתברויות, ולפיכך לא ביססו הצדקה לכך שהמדינה תנהיג התערבות פטרנליסטית בהחלטות שאנשים מקבלים בתנאי אי ודאות בנוגע לעצמם[20].

בשנת 2014, ביחד עם פרופ' גדעון פרחומובסקי, פרסם שטיין ב-Columbia Law Review מאמר בשם Catalogs שזיהה וניתח דפוס ייחודי של הסדרה משפטית, השונה משני הדפוסים המקובלים, הידועים ככללים וסטנדרטים[21].

בשנת 2017 פרסם שטיין בכתב העת Columbia Law Review מאמר שקושר את כללי האחריות בנזיקין לתועלת החברתית שצומחת מהתנהגות יוצרת סיכון[22].

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שטיין מתנגד למהפכה החוקתית ולגישת 'הכל שפיט'. בפוסטים שהעלה לחשבון הפייסבוק שלו בשנת 2015 כתב כי אקטיביזם השיפוטי הישראלי שובר שיאים: אין דרישה אמיתית לזכות עמידה והכול שפיט, אין 'שאלה פוליטית (אנ')'. אומנם בית המשפט העליון פוסל לעיתים רחוקות חוקים של הכנסת, אבל הרטוריקה שלו שתלטנית. הוא דורש סמכויות במסווה של איזונים ובלמים." הוא ציטט את השופט אנטונין סקאליה, מראשי המחנה השמרני בבית המשפט העליון של ארצות הברית, שאמר "אני קורא פסקי דין של בית המשפט העליון של ישראל כשאני רוצה להיות המום, כשאני רוצה לראות שבית המשפט שלי לא באמת כזה גרוע אחרי הכול"[23].
  • בנאום בטקס השבעתו כשופט בבית המשפט העליון אמר שטיין: "בעל שררה צריך לפעול בדל"ת אמות מומחיותו ולכבד את מומחיותם של מקבלי ההחלטות בעניינים אחרים...הכנסת, הממשלה ובתי המשפט חייבים לפעול לטובת העם תוך התחשבות במגוון הדעות ותוך שמירה הדדית על גבולות הסמכות שהעם הריבון התווה עבורם"[24].
  • בפוסטים אחרים תמך במדיניות אגרסיבית יותר של ישראל ברצועת עזה במענה לירי רקטות משם, הגן על פעולותיה של ישראל במהלך מבצע צוק איתן והביע את עמדתו לפיה אין לישראל מחויבות משפטית לספק חשמל לרצועת עזה וכי הדבר תלוי אך ורק בשיקולים הומניטריים[23].
  • לדעתו של שטיין, חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה איננה מחייבת את הממשלה, והיא רשאית להסתמך על חוות דעת של משפטן מוסמך כנגד דעת היועץ, זאת בהתאם למסקנות ועדת שמגר ובניגוד לפסיקות בג"ץ שקבעו שהיועץ המשפטי הוא 'הפרשן המוסמך של החוק'. כמו כן הביע תמיכה בזכותה של הממשלה להיות מיוצגת בידי פרקליט פרטי אם אינה מרוצה מעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה[23][25].

שופט בבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2018 הוצע כמועמדה של שרת המשפטים איילת שקד למשרת שופט בבית המשפט העליון. בעקבות פרסום המועמדות פנתה ד"ר אורית קמיר, שלה סכסוך ארוך שנים עם שטיין, לוועדה לבחירת שופטים במכתב שבו הביעה התנגדות למינוי, בנימוק שהתנכל לה בעת ששניהם נמנו עם סגל האוניברסיטה העברית. שטיין הכחיש את טענותיה. בעקבות פנייתה זו הגיש יהודה דרורי עתירה לבג"ץ נגד המינוי, אך עתירתו נדחתה על הסף[26].

חבר הוועדה לבחירת שופטים, השופט חנן מלצר, אמר שיתמוך במועמדותו של שטיין רק אם בנו בן ה-24, החי בארצות הברית, ישרת בצה"ל. שטיין התחייב שכך יהיה. חבר הכנסת אלעזר שטרן כתב לחברי הוועדה כי במינויו של שטיין יש "משום יריקה בפרצופם של ערכיה הבסיסיים של החברה בישראל"[27], אך לאחר מינויו של שטיין בירך אותו[28]. באקדמיה המשפטית האמריקנית זכה מינויו של שטיין להדים חיוביים[29].

בפברואר 2018 נבחר שטיין לכהן כשופט בבית המשפט העליון, ולאחר שחזר להתגורר בישראל הושבע לתפקיד ב-9 באוגוסט 2018, עם פרישתו של השופט אורי שהם.

פסיקתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריסון שיפוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין דורש ריסון של בית המשפט בבואו לדון בהחלטות של רשויות אחרות. תפיסת תפקידו של בית המשפט באה לידי ביטוי בדבריו בעתירה נגד מימון פרטי של תוכניות לימודים נוספות. בדבריו, ציטט את דברי השופטת אילה פרוקצ'יה בפסק דין קודם: "האוטונומיה לחינוך ייחודי מוכרת אף היא כזכות חשובה, אך בהתמודדות עם ערך השוויון, היא מפנה את דרכה." וכתב[30]:

"מניין לנו זאת? מה מקור הסברה שלאדם פחות אוטונומי אך שווה-הזדמנויות יש יותר כבוד מאשר לאדם יותר אוטונומי שסל ההזדמנויות שלו נחות מזה של חבריו? בהנחה שלסברה זו אכן יש בסיס כלשהו, כיצד נדע שבסיס זה בא מהדין ולא מהדיין שמערכת ערכיו האישיים העמידה את השוויון מעל האוטונומיה? סבורני כי לשאלות אלה אין מענה המניח את הדעת, והסיבה לכך הינה פשוטה בתכלית. האיזון בין אוטונומיה לשוויון הוא אחד ההסדרים החברתיים הראשוניים שמסור למחוקק ולו בלבד. הקביעה כיצד איזון זה ייעשה צריכה להיעשות ביום הבוחר, ולא ביום העותר."

גישה זאת הופיעה גם בפסק דינו בבג"ץ פלונית נגד בית הדין הרבני בחיפה, שעסקה בוויכוח על חלוקת רכוש בעקבות גירושים. בית הדין הרבני פסק כי לאישה אין חלק בדירה שנבנתה על שטח שקיבל הבעל בירושה, נבנתה בכספו ורשומה על שמו, ושבה התגוררו יחד עשרות שנים. שטיין פסק שאין מקום להתערבות בג"ץ בפסיקה ונימק: "הביקורת השיפוטית של בג"ץ על פסקי הדין של בתי דין דתיים מוגבלת מעיקרה לשאלת הסמכות ולתיקון פגמים שיורדים לשורשו של ההליך. בית הדין פסק, כפי שראה לנכון לפסוק, בדל"ת אמות סמכויותיו. פסק דינו איננו מגלה על פניו שום טעות שבדין, קל וחומר טעות ברורה ומוכחת בעליל אשר משתווה בחומרתה לחריגה מסמכות." העתירה נדחתה ברוב קולות[31]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו המשפטית של שטיין תוארה כמשתייכת לאסכולה הפוזיטיביסטית, לפיה אין קשר הכרחי בין החוק למוסר. כמו כן, גישתו של שטיין למשפט היא פורמליסטית, ולפיה על השופט להיצמד ללשון החוק ולמעט בשימוש בשיקולים ערכיים משלו לצורך פרשנות החוק[3][32]. בפסק דין שבו היה שותף בדעת רוב לקביעה שפושט רגל זכאי לצו הפטר גם על חוב הנובע מערבות למזונות, טען בניגוד לעמדת עמיתיו שלשון החוק ברורה והוסיף: "אינני סבור כי בית משפט רשאי לראות את עצמו חופשי להתעלם ממילותיו הברורות של חוק כדי להגיע לתוצאה שנראית לו רצויה". השופט ניל הנדל שחלק על עמדת הרוב סיכם את עמדתו של שטיין: "שטיין נתן את הבכורה בפרשנותו ללשון החוק. לדעתו הסעיף ברור ופשוט, ועל כן אין אף מקום לעבור לבחינת פרשנות תכליתית"[33].

אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין בו היה שותף בדעת רוב לקביעה שפושט רגל זכאי לצו הפטר גם על חוב הנובע מערבות למזונות כתב: "קבלת הפטר בהליכי פשיטת רגל ופתיחת דף חדש היא אחת הזכויות החשובות שיש לאזרח בישראל"[33].

שטיין נותן בכורה לשיקולי יעילות בכל הקשור לניהול התדיינויות בתחום האזרחי – מסחרי. באחד מפסקי הדין שלו, במסגרתו אישר את דחיית התביעה שהוגשה בדרך לא נכונה, כתב שטיין כי "פרוצדורה אזרחית איננה תוכנית כבקשתך"[34]. בפסק דין אחר, קבע שטיין את "חזקת השקר", שלפיה יכול בית המשפט לדחות את תביעתו של תובע שנמצא משקר בעניין מהותי או לקבל תביעה כאשר הנתבע נמצא משקר בעניין מהותי – בהתבסס אך ורק על השקר בעדות[35].

בפסק דין שדן בסכסוך בין רכבת ישראל לבין חברה קבלנית, ציין שטיין ש"לא כל החוזים נולדו שווים" והציג את החוזים על מנעד שבין "חוזה יחס" שבו הצדדים לא פירטו את תנאי ההתקשרות שלהם ועל כן על השופט מוטלת החובה לקבוע תנאים אלו "על בסיס עקרונות משפט רחבים כמו תום לב, הגינות וסבירות, [...] מותאמים למטרות החוזה", לבין "חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית". בהערת אגב ציין שטיין שהתיקון לסעיף 25 לחוק החוזים שהתייחס להלכת אפרופים: "שינתה את המצב המשפטי רק בעבור החוזים הממוקמים במרכז הקשת. ... חוזים הקרובים לחוזה יחס ימשיכו לחסות תחת משטר של פרשנות ערכית רחבה, מאחר שאין להם מקור השלמה אחר; ואילו על חוזים שקרובים יותר לחוזה סגור יחול המשטר של כללים פורמליים שעיקרם פרשנות עובדתית צרה." בהתייחס לסכסוך מושא פסק הדין קבע שטיין שהשופט קמא טעה בכך שהתייחס אל החוזה בין הצדדים כאל חוזה יחס, בעוד שמדובר היה בחוזה סגור. בהתאם, ביטל שטיין, בהסכמת עמיתיו להרכב, את רוב החיובים בפסק הדין קמא[36]. בעקבות פסק הדין התעורר דיון בין פרשנים משפטיים האם שטיין ניסה לצמצם בפסק הדין את הלכת אפרופים[37].

פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין בו מצא עצמו השופט שטיין בדעת מיעוט, ביקש לזכות נאשם משתי עבירות של מעשה מגונה, לאחר שהורשע בבית משפט קמא על סמך עדות יחידה. שטיין טען שהעדה הייתה עלולה להעצים את האירוע, ואי הזמנת עדה נוספת שהוזכרה על ידי העדה, למתן עדות, פגעה בהגנתו של הנאשם ועל כן מעלה ספק סביר באשמתו. על מהות הספק הסביר כתב[38]:

"ספק סביר", משמעו ספק בנוגע לאשמתו של הנאשם שיש לו עיגון בחומר הראיות והתביעה לא הצליחה להסירו ... בהימצא ספק כזה, חובה על בית המשפט לזכות את הנאשם. כלל זה הוא יסוד-מוסד של דיני הראיות אשר חלים במשפטים פליליים ושל יחסי אזרח-מדינה. דרישת הכלל כי הנאשם יזוכה מחמת הספק נועדה לשלול מהמדינה את הכוח להקריב את חירותו, כמי שעשוי להיות חף מפשע, על מנת להבטיח את הרשעתם וענישתם של עבריינים רבים".

חוקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני פסקי דין שעסקו בסמכויותיהם של שרים, ביקש שטיין לקבוע חריג לכלל לפיו היועץ המשפטי לממשלה הוא מפרשו הבלעדי של החוק המדבר בקול אחד בשם הממשלה ושריה. לפי חריג זה, כאשר חוקיות פעולתם של הממשלה או השר נקבעת על בסיסם של כללים גמישים של ״מידתיות״, ״סבירות״, וכדומה, יהא זה נכון לאפשר לשר או לממשלה להציג בבית המשפט עמדה החולקת על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה; ואם היועץ איננו מוכן להגן על עמדת השר או הממשלה, ייצוג הממשלה או השר ייעשה על ידי עורך דין פרטי[39].

מינהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין מחבל ששוחרר בעסקת שליט וביצע עבירות פליליות כנגד בני משפחתו, הפך שטיין פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז, ששלל את חנינת המחבל על ידי נשיא המדינה והחזיר את המחבל לרצות את יתרת 16 שנות המאסר שלו כאסיר ביטחוני. שטיין פסק כי המערער ירצה את עונש המאסר שקיבל בגין העבירות שאותן ביצע נגד בני משפחתו, אך חנינת הנשיא על פעולות הטרור שביצע בעבר, לא תישלל ממנו[40]. שטיין ביסס פסיקה זו על מהות החנינה, על מהותה של סמכות הנשיא לתת חנינה על תנאי ועל כללי פרשנות לפיהם יש לפרש את כתבי החנינה של הנשיא[41].

בפסק דין אחר, קבע שטיין כי במכירת דירות שנבנו על מקרקעי המדינה חל איסור חמור על הפליה מטעמי דת או לאום ואישר תשלום פיצויים לזוג ממוצא ערבי שפניו הושבו ריקם על ידי חברה קבלנית שבנתה דירות במסגרת ההסכם שבינה לבין רשות מקרקעי ישראל. שטיין ביסס פסיקה זו על הוראותיו של חוק רשות מקרקעי ישראל, התש״ך-1960, והמשפט המינהלי שאוסר על הפלייה; ואולם, הוא סירב להצטרף לפסק דינו של השופט מ׳ מזוז שביקש לקבוע כי דירה היא ״מוצר״ לעניינו של חוק האוסר על הפלייה במכירת מוצרים ובהספקת שירותים. בעניין האחרון, נצמד שטיין לכוונת המחוקק לכלול במילה ״מוצר״ רק מיטלטלין ולא נכסי דלא ניידי[42].

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין הביע תמיכה בענישה מטעמי הרתעה, במיוחד בעבירות מין. הוא כתב: "אף אם נניח כי הרתעה כללית איננה אפקטיבית דיה והחמרת הענישה איננה מפחיתה את מספר עבירות המין המבוצעות באופן משמעותי, הייתי עומד על כך שיש להגדיל את עונשם של נאשמים בעבירות אלו. אומנם הרתעה מוצלחת עדיפה על פני הרתעה חלקית, אך הרתעה חלקית עדיפה על פני העדר-הרתעה. די בכך שהגדלת העונש תרתיע עבריין פוטנציאלי אחד ..."[43][44].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין נשוי בשנית לשירלי בליאר-שטיין והוא אב לחמישה. אחד מילדיהם הוא ילד עם אוטיזם ומאז לידתו כותבת שירלי על אודות הורות לילדים כאלה[45].

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • An Analytical Approach to Evidence: Text, Problems, and Cases (Wolters Kluwer, 6th ed., 2016) (with Ronald J. Allen, et al.)
  • Foundations of Evidence Law (Oxford University Press, 2005)
  • Tort Liability under Uncertainty (Oxford University Press, 2001) (with Ariel Porat)
  • Evidence and Proof (New York University Press, 1992) (with William L. Twining)

מאמרים נבחרים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הבטחה מינהלית", משפטים יד, תשמ"ה.
  • "דוקטרינת הנזק הראייתי: תגובה לביקורת", יחד עם אריאל פורת, משפטים ל, תש"ס.

מאמרים נבחרים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Law and the Epistemology of Disagreement, 96 Washington University Law Review 51 (2018),
  • The Domain of Torts, 117 Columbia Law Review 535 (2017)
  • Abortion, Informed Consent, and Regulatory Spillover, 92 Indiana Law Journal 1 (2016) (with Katherine Shaw)
  • The New Doctrinalism: Implications for Evidence Theory, 163 University of Pennsylvania Law Review 2085 (2015)
  • Catalogs, 115 Columbia Law Review 165 (2015) (with Gideon Parchomovsky)
  • Inefficient Evidence, 66 Alabama Law Review 423 (2015)
  • Are People Probabilistically Challenged?, 111 Michigan Law Review 855 (2013)
  • Toward a Theory of Medical Malpractice, 97 Iowa Law Review 1201 (2012)
  • The Distortionary Effect of Evidence on Primary Behavior, 124 Harvard Law Review 518 (2010) (with Gideon Parchomovsky)
  • Torts and Innovation, 107 Michigan Law Review 285 (2008) (with Gideon Parchomovsky) 
  • Constitutional Evidence Law, 61 Vanderbilt Law Review 65 (2008)
  • Overenforcement, 93 Georgetown Law Journal 1743 (2005) (with Richard A. Bierschbach)
  • The Right to Silence Helps the Innocent: A Game-Theoretic Analysis of the Fifth Amendment Privilege, 114 Harvard Law Review 430 (2000) (with Daniel J. Seidmann)
  • Strategic Enforcement, 95 Minnesota Law Review 9-58 (2010) (with Margaret H. Lemos)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכסנדר שטיין, באתר האיגוד הישראלי לשחמט
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 קורות חייו של שטיין, ‏פברואר 2018 (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 שלמה פיוטרקובסקיהאס של שקד, באתר ערוץ 7, 12 בינואר 2018
  4. ^ על מינויו של שטיין לבית המשפט העליון באתר חדשות השחמט הרוסי chess-news.ru (ברוסית)
  5. ^ צבי בר-שירה, טוראי בצה"ל נעשה אלוף - בשחמט, מעריב, 22 בספטמבר 1976
  6. ^ הטוראי קיבל "דרגת" אלוף, מעריב, 18 בדצמבר 1978
  7. ^ שלמה פיוטרקובסקיהמועמד המפתיע של שקד, באתר ערוץ 7, 8 בינואר 2018
  8. ^ "Ten Most-Cited Evidence Faculty in the United States, 2010-2014 (inclusive)". Brian Leiter's Law School Reports (באנגלית). 23 במאי 2016. בדיקה אחרונה ב-26 במרץ 2018. 
  9. ^ Joe Coscarelli and Sheila M. Eldred, Prince’s Family Sues Hospital That Treated His First Opioid Overdose, New York Times, ‏April 23, 2018
  10. ^ Misbehavioral Psychology, Frankfurter Allgemeine Zeitung, ‏December 12, 2012(הקישור אינו פעיל, 9.12.2019)
  11. ^ Laura Castells & Declan Butler, Vaccine ruling from Europe's highest court isn't as crazy as scientists think, Nature, ‏28 June 2017
  12. ^ אריאל פורת, אלכס שטיין, דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי־ודאות בגרימת נזקים, עיוני משפט כא(2), אפריל 1998
  13. ^ Seidmann, Daniel J.; Stein, Alex (דצמבר 2000). "The Right to Silence Helps the Innocent: A Game-Theoretic Analysis of the Fifth Amendment Privilege". Harvard Law Review (JSTOR) 114 (2): 430. ISSN 0017-811X. doi:10.2307/1342573. 
  14. ^ Stein, Alex (2008). "The Right to Silence Helps the Innocent: A Response to Critics". Cardozo Law Review 30: 1115–1140. 
  15. ^ Richard Posner, Economic Analysis of Law, section 30.3, Aspen Publishers, 2014
  16. ^ Hobbes, Thomas (23 באוגוסט 2003). C.B. MacPherson, ed. Leviathan. Penguin Books Ltd.. עמ' 99, 192, 269. ISBN 978-0-14-119123-2. 
  17. ^ Parchomovsky, Gideon; Stein, Alex (דצמבר 2010). "The Distortionary Effect of Evidence on Primary Behavior". Harvard Law Review 124 (2): 518–548. 
  18. ^ Lemos, Margaret H.; Stein, Alex (נובמבר 2010). "Strategic Enforcement". Minnesota Law Review 95 (1): 9–58. 
  19. ^ אלכס שטיין, Are People Probabilistically Challenged?, Michigan Law Review 111(6), 2013, עמ' 855
  20. ^ את עיקרי הביקורת של שטיין ניתן לראות ולשמוע בווידאו שמתעד את הרצאתו בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת ראטגרסAlex Stein: Behaviorial Probability (Rutgers, Foundations of Probability Series), Youtube
  21. ^ Review, Columbia Law. "CATALOGS - Columbia Law Review". Columbia Law Review (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2018. 
  22. ^ Stein, Alex (2017). "The Domain of Torts". Columbia Law Review 117 (3): 535–611. 
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 אבישי גרינצייגהלוחם במהפכה, באתר ערוץ 7, מתוך מוסף אתנחתא של בשבע, י"ד באדר תשע"ח, 1 במרץ 2018
  24. ^ אבישי גרינצייג, ‏שופט העליון הטרי נגד אקטיביזם שיפוטי: "בעל שררה צריך לפעול בדל"ת אמות מומחיותו", באתר מעריב השבוע, 9 באוגוסט 2018
  25. ^ נטעאל בנדל, ‏מערכת המשפט מתקוממת: "שטיין לא מכבד את מסורת הפסיקה", בעיתון מקור ראשון, 4 במרץ 2019;בג"ץ 5769/19(הקישור אינו פעיל, 9.12.2019)
  26. ^ בג"ץ 1460/18 יהודה דרורי נ' הוועדה לבחירת שופטים ואחרים, ניתן ב-21 בפברואר 2018
  27. ^ רויטל חובלאחרי שעות של דיונים, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף נבחרו לשופטי העליון, באתר הארץ, 22 בפברואר 2018
  28. ^ אלעזר שטרן Elazar stern, ברשת החברתית פייסבוק
  29. ^ Armin Rosen, Brooklyn Law Professor Appointed to Israel’s Supreme Court, Tablet, ‏February 27, 2018
  30. ^ בג"ץ 5004/14 שמשון ג'קלין ואח' נ' משרד החינוך, ניתן ב-7 באוגוסט 2019
  31. ^ בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח', ניתן ב-18 בנובמבר 2018
  32. ^ גיל ברינגר, ‏אכזבת השמרנים החדשים: למה השופטים השמרנים סופגים ביקורת גם מימין, באתר גלובס, 13 בספטמבר 2019
  33. ^ 33.0 33.1 ע"א 8096/17 עידית סקוק נ' סבטלנה איסחקוב, ניתן ב-3 בפברואר 2019
  34. ^ ע"א 5400/18 דוד מיר נ' יעקב מירון, ניתן ב-2018.12.2
  35. ^ ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון ואחרים, ניתן ב-2018.12.2
  36. ^ ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ב-20 בנובמבר 2019
  37. ^ סערת אפרופים: כל מה שרציתם לדעת על פסק הדין החדש בדיני חוזים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2019
  38. ^ ע"פ 6808/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-16 במאי 2019
  39. ^ בג"ץ 5124/18 תנובה נ' שר האוצר ואחרים, ניתן ב-2019.2.27
  40. ^ רע"ב 534/19 מוחמד זיאדה נ' מדינת ישראל, ניתן ב-20 באוגוסט 2019
  41. ^ עע"מ 5409/18 רשות מקרקעי ישראל ואחרים נ' מוחמד סלימאן, ניתן ב-2018.11.7
  42. ^ רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' חאלד סלמאן ואחרים, ניתן ב-2019.2.18
  43. ^ ע"פ 2454/18 עזרא שיינברג נ' מדינת ישראל, ניתן ב-6 בדצמבר 2018
  44. ^ וראו גם: ע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-11 בנובמבר 2018
  45. ^ Autism Mom Book