נעם סולברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נעם סולברג
NOAM SOHLBERG.jpg
לידה 22 בינואר 1962 (בן 57)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שופט עריכת הנתון בוויקינתונים
שופט בית המשפט העליון
21 בפברואר 2012
(7 שנים ו-40 שבועות)
תחת נשיא בית המשפט העליון גרוניס, נאור, חיות
שופט בית המשפט המחוזי בירושלים
20052012
(כ־7 שנים)
שופט בית משפט השלום בירושלים
19982005
(כ־7 שנים)
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נעם סולברג (נולד ב-22 בינואר 1962) הוא שופט בבית המשפט העליון.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולברג נולד וגדל בחיפה ליהודית ושאול סולברג, עולים מהולנד. למד בישיבה התיכונית "יבנה" בחיפה ובישיבת ההסדר "הר עציון" באלון שבות[1]. התגייס לחיל האוויר ואת שירותו הצבאי סיים בדרגת רב-סרן. הוא בעל תואר ראשון ושני במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, השני בהצטיינות. ב-1990 החל להתמחות אצל מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, פליאה אלבק, לאחר מכן אצל שופט בית המשפט העליון יעקב מלץ, ואצל היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש. שימש במשך 7 שנים עוזרם של שלושה יועצים משפטיים לממשלה: חריש בשנים 19911993, מיכאל בן יאיר בשנים 1994–1997, ואליקים רובינשטיין בשנים 1997–1998. כמו כן היה מרצה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

בשנת 1998 מונה לשופט בבית משפט השלום בירושלים, ובשנת 2005 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בעיר. בשנת 2009 עלה שמו לראשונה כמועמד לבית המשפט העליון ולאחר שלא נתמנה למשרה זו היה מועמד למשרת היועץ המשפטי לממשלה, וגם מועמדותו זו נדחתה. ב-6 בינואר 2012 נבחר לשופט בית המשפט העליון וב-21 בפברואר באותה השנה החל לכהן בתפקיד. לפי שיטת הסניוריטי הוא צפוי לכהן כנשיא בית המשפט העליון בין אוקטובר 2028 לינואר 2032.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתגורר באלון שבות שבגוש עציון. נשוי למאירה, ולהם חמש בנות. בתם הדס סבלה מתסמונת רט, ונפטרה בגיל 33, במרץ 2018.[2]

פסיקותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר של משפט מינהלי נחשב סולברג לשופט שמרן. יובל יועז כתב עליו:

מחזיק בגישה שמרנית, אנטי־אקטיביסטית. אפשר גם לומר עליו שהוא ביטחוניסט. ... שופט הגון, משפטן מצוין, בעל ניסיון רב וראייה רחבה[3].

סולברג מתרה לא אחת בעמיתיו להרכב על כך שהם מביעים עמדות שאינן נדרשות להכרעה. כך למשל, כאשר המשנה לנשיאה, חנן מלצר כתב למעלה מן הצורך שייתכן שיש חובה חוקתית לקיים שידור ציבורי, כתב[4]:

"חברי לא הסתפק בכך... וגילה דעתו, ולמצער רמז, לפגמים חוקתיים... דא עקא, שזוהי בדיוק השאלה שהונחה לפתחנו מלכתחילה, ואשר הדיון בה התייתר... טענה זו מחייבת עיון וליבון, ואין להכריע בה אגב אורחא. הוא הדין באשר לדברי חברי על אודות חובתה של המדינה לדאוג לכינונו של שידור ציבורי, והמשמעויות המעשיות הנודעות לכך... תפיסה זו – במובנה המשפטי-חוקתי – אינה מובנת מאליה, והיא מחייבת להרחיב את היריעה. חברי לא עשה כן, ואף אני לא אעשה כן. מוטב להותיר את הדברים לעת מצוא – כמקובל בפסיקתנו – אם וכאשר תהא נודעת נפקות לדברים; לא רק להלכה, אלא גם למעשה".

במקרה אחר שבו נחלקו עמיתיו בשאלת חשיבות השיקולים השונים לענישה בעבירות מין כתב[5]:

"חברי מדגיש את שיקול ההרתעה, עד כדי כך שלדבריו אין רחמים בענישתם של עברייני מין (פסקה 34); חברתי, השופטת י' וילנר, משיבה לעומתו שהרתעה אינה חזות הכל, ומייחדת דברים על חשיבות השיקום. אלא שאיננו זקוקים לחידוש ולא נדרשים לוויכוח, משום שהמחוקק אמר את דברו לגבי הבניית שיקול הדעת בענישה, באופן מפורש, מפורט, מקצועי ועדכני – בתיקון 113 לחוק העונשין".

סולברג נוהג לאזכר את המשפט העברי בפסקי הדין שלו. בחלק מהמקרים מדובר בהערת אגב לאחר שקבע את הדין על פי החוק הישראלי[6]. במקרים אחרים, השתמש סולברג במשפט העברי בגיבוש פסק דינו. לדוגמה, במסגרת סכסוך בין שכנים בבית משותף, קבע כי זיקת הנאה של זכות מעבר במקרקעין איננה חייבת להיות גורפת, וניתן להגבילה לשעות מסוימות ביממה, או לצורך שימושים מסוימים. קביעה זו היוותה חידוש פסיקתי, והשופט סולברג הסתמך גם על המשפט העברי לצורך גיבושה[7]. בערעור שנדון בבית המשפט העליון, אושרה קביעה זו הגם שתנאי המעבר שקבע צומצמו במקצת[8]. בהחלטות קצרות נוהג סולברג לנקוט בלשון קצרה לגבי דברים שנאמרו במהלך הדיון, תוך הפניה לפרוטוקול או שימוש בלשון כמו "הערתי את אשר הערתי"[9][10] או "אמרתי את אשר אמרתי"[11].

אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר פסיקות של סולברג זכו לתשומת לב בקהילה המשפטית או לתהודה ציבורית:

  • לעניין דרישת החוק שעסקה בין חברה לבין בעלי השליטה בה תאושר על ידי בעלי המניות, קבע שקולם של בעלי מניות המיעוט שהם בעלי עניין בעסקה, לא יימנה בין אם הם תומכים באישור העסקה ובין אם הם מתנגדים לה. זאת בניגוד לעמדה שהציגה רשות ניירות ערך. עם זאת, קבע סולברג כי לבעלי השליטה אין סמכות לקבוע מי הוא בעל עניין בעסקה לצורך פסילת הצבעתו, אלא בעלי המניות עצמם הם אשר צריכים להודיע אם יש להם עניין אישי[12].

הגנה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו שופט בבית המשפט המחוזי, זיכה סולברג שוטר שירה למוות בתושב מזרח ירושלים, במהלך אירוע אלים, בקבלו את טענת השוטר שחש באותו רגע בסכנת חיים[13]. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין ברוב דעות[14].

בתחילת 2016 כתב סולברג את פסק הדין העיקרי בבית המשפט העליון שזיכה מחמת הספק, על סמך הטענה להגנה עצמית, אדם שהורשע בבית המשפט המחוזי בהריגה. הזיכוי נתקבל פה אחד[15].

באוקטובר 2019 היה בדעת מיעוט שאין להורות על העמדה לדין של שוטר שירה למוות בצעיר ערבי שהכה בסכין על חלונות ניידת משטרה[16].

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2018 כתב את פסק הדין שקיבל ברוב דעות את ערעור המדינה, והכפיל עונש של תשעה חודשי מאסר שהוטל על לוחם מג"ב שהורשע בגרימת מוות ברשלנות של פלסטיני במהלך עימותים ביום הנכבה. את פסק דינו סיים סולברג במילים: "לצערנו, הנשק שניתן לדרי על מנת להציל את הנפש, שימש – בשל כוונת זדון לפצוע, ורשלנות חמורה שנלוותה לה – לשפיכות דמים. במבחן הזה כּשל דרי; עליו ליתן את הדין"[17].

משפט מנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין פסיקותיו בעניינים מנהליים:

  • בשנת 2010 קיבל עתירה לפי חוק חופש המידע שהגישו חברות גז ודלק בעניין ועדת ששינסקי, והורה למדינה למסור לעיונן את הסכם ההקלות ממס שניתן ליוסי מימן לעניין ייבוא הגז המצרי. סולברג קבע שההגבלה בפקודת מס הכנסה על מסירת מידע נוגעת רק להכנסות עבר ולא להתחייבויות המדינה לגבי שיעורי מס צופי פני עתיד[18].
  • באפריל 2010 ביטל את החלטת עיריית ירושלים להפלות לטובה את רשתות החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני על פני בתי ספר לא רשמיים אחרים, אף על פי שהעירייה טענה שהרשתות משתפות פעולה עם העירייה בהשגת יעדים ראויים, בקובעו שהיה על העירייה להכניס את היעדים לתוך מבחני התמיכה כדי לאפשר לכלל בתי הספר לנסות לעמוד בהם[19].
  • קיבל עתירה מינהלית של אזרחים ששילמו סכומי כסף גדולים עבור קבלת רישיונות להפעלת מונית באמצעות מתווך ('מאכער'), אולם משרד התחבורה ביטל את תוקפם לאחר שהתברר כי המתווך היה נוכל שלקח את הכסף לעצמו. בפסק דינו קבע סולברג כי אף שלמשרד התחבורה נתונה הסמכות לבטל רישיונות, הפעלתה בעניין זה נעשתה באופן בלתי מידתי ובלתי סביר, משום שלא הייתה כל הצדקה לפגוע בצורה חריפה באזרחים תמימים שנפלו בפח[20].
  • בהחלטת ביניים משנת 2011 קבע כי במצבים מסוימים ניתן לקבוע במכרז סעיף שבו מוותרים המשתתפים בו על זכותם לעתור לסעד זמני נגד המשך ניהול המכרז, עד להכרעת בית המשפט בעתירה. הוא כתב כי אף שדרך כזו אינה אהודה, והיא נראית בעייתית מבחינת זכות הגישה לערכאות, אין היא שוללת את האפשרות להגיש עתירה כסדרה ואף לקבל פיצויים לאחר מעשה, והיא עשויה להיות מידתית כשתכליתה לא 'לתקוע' קידום פרויקט רב ממדים[21].
  • דחה עתירה שהגיש אזרח ישראלי ששהה שנים רבות בחו"ל ומשרד הפנים סירב להאריך את תוקף דרכונו משום שהוא משתמט מחובת שירות צבאי. בפסק הדין דחה את הטענה כי מדיניותו של שר הפנים לעשות שימוש בסמכותו על-פי דין ולא להאריך דרכוניהם של משתמטים היא בלתי סבירה[22]
  • ב-2006 דחה תביעה של קבוצה של אישי ציבור ובראשם עוזי אורנן, שביקשה שסעיף ה"לאום" בתעודת הזהות שלהם יכלול את ההגדרה "ישראלי" במקום "יהודי". סולברג נימק את הדחייה בכך שהשאלה היא מדינית-לאומית-חברתית ואינה שפיטה[23]. הקבוצה ערערה לבית המשפט העליון בשנת 2008[24]. בית המשפט העליון דחה את הערעור בשנת 2013, אך קבע שהשאלה שפיטה[25].
  • באחד מפסקי הדין הביע עמדה מרחיבה לגבי זכות עמידה. הוא נתן לעותר ציבורי את הסעד שביקש, אף על פי שמדובר היה ככל הנראה במקרה שבו ישנו נפגע ספציפי שנמנע מלעתור, בנמקו: "אין מדובר בעתירת סרק, בעתירה שהוגשה בניגוד לרצונו של בעל העניין עצמו או בעתירה שהוגשה ללא הכנה רצינית". על נימוק זה הוסיף שכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה הצטרף לעמדת העותרים, אין עוד לקבל טענה של היעדר זכות עמידה[19].
  • באחד מפסקי דינו, באמרת אגב ארוכה, מתח ביקורת חריפה על העסקת עובדי קבלן לצורך שמירה וניקיון בשירות הציבורי. סולברג הראה כיצד המנגנון שמחזיקה המדינה כדי לתחזק את המערך הזה, כביכול כדי לשמור על זכויותיהם של העובדים, לרבות המכרזים, הפיקוח על החברות, הזמנת דו"חות מרואי חשבון פרטיים וכו' - הוא מנגנון יקר ושמן, העולה למדינה הון רב, בעוד שעובדי הקבלן עצמם מקבלים שכר זעום ותנאיהם נפגעים[26].

ענייני לשון הרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבה כיהן כשופט בבית משפט השלום עסק סולברג בין היתר בתביעות לשון הרע רבות. תביעות אחדות שהוגשו נגד אמצעי תקשורת התקבלו על ידו. בשנת 2005 חייב את הוצאת עיתון "הארץ" והעיתונאי עקיבא אלדר לפצות את אריה קינג בסך 8,000 ש"ח[27]. בשנת 2008 חייב את העיתון "ידיעות אחרונות" ואחדים מאנשיו, ובהם העיתונאי מרדכי גילת, לפצות את פקידת משרד הפנים, בתיה כרמון, בסך 200,000 ש"ח[28]. סולברג הביע בפרשה זו את עמדתו כי תיאור דברים המציג רק את הצדדים השליליים ללא הבאת הסיפור השלם הוא "הצגת האמת החלקית בלבד" והוסיף: "חצי אמת גרועה לעיתים משקר, ועל פרסום חלקי שכזה לא תחול הגנת אמת הפרסום."[29] לגבי הסתפקות בהבאת תגובה ליד סיפור של לשון הרע קבע באותו עניין כי "בכתבה אמנם הובאה תגובתה... אך שיקול הדעת שהפעילו הנתבעים היה שגוי. מנוסח תגובתה... היה עליהם להיווכח בטעותם ולהימנע כליל מפרסום הפרשיה הנדונה, או למצער לשנות את נוסח הפרסום. אין זה הוגן לפרסם את סיפור המעשה, כשלפי האמת אין סיפור. בתודעתו של הקורא נותר הרושם השלילי של דברי לשון הרע שבכתבה שאינם אמת, ולנתבעים לא תעמוד הגנת אמת הפרסום."[30] לעומת זאת, קבע כי בלשון עיתונאית שיש בה גוזמה אין בהכרח פגיעה באמת הפרסום, שכן: "לא בביקורת על הסגנון העיתונאי עסקינן, סגנון שהקורא הסביר מוּדע לו, אלא בבחינת הדברים על-פי דיני לשון הרע."[31]

  • באופן דומה קבע לגבי שימוש בפרפרזה על סיסמה של חברה עסקית במדור הספורט, שהקורא מודע לכך שמדובר בפרפרזה ועל כן אין בסיס לתביעת לשון הרע[32].

בשנת 2004 דחה תביעת דיבה של ב. מיכאל כנגד עיתון "הצופה" וחנה אייזנמן בקביעה שדבריה של אייזנמן חוסים תחת ההגנה של לשון הרע שנאמרה בתגובה על לשון הרע. עם זאת, הוא הביע אי נחת מדבריה החריפים של אייזנמן ולא פסק לה הוצאות (גם מפני שהמשפט היה מהיר)[33]. בערעור הושגה פשרה על פיה הוסכם כי העיתון יפרסם הבהרה[34].

בשנת 2004, במסגרת תביעות דיבה הדדיות בין עורכי הדין יוסף ארנון ויראון פסטינגר, דחה את התביעה של ארנון כלפי פסטינגר מתוקף היות דבריו של פסטינגר הבעת דעה וחייב את ארנון ב-8,000 ש"ח והוצאות על דבריו כלפי פסטינגר[35]. בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים לפשרה לפיה ימשכו הדדית את שתי התביעות שהגישו בבית משפט השלום[36].

בשנת 2009, בבית המשפט המחוזי, הכריע בתביעת דיבה של קצין שנודע בכינוי סרן ר' נגד אילנה דיין וטלעד, עקב תחקיר אודותיו ששודר בתוכנית "עובדה" וייחס לו מעשה של וידוא הריגה בילדה ברצועת עזה. סולברג קיבל את התביעה, וקבע כי דיין וטלעד אשמים בהוצאת לשון הרע, משום שהסיפור שהוצג לצופים על מעשיו של סרן ר' היה ערוך באופן שלא הציג את כל הצדדים בפרשה. הוטל עליהם תשלום פיצוי כספי לתובע, הקראת עיקרי הכרעת הדין בתוכנית והבהרה לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע[37]. בפברואר 2012 קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של דיין על הפסיקה, ביטל את פסק הדין וקבע שלדיין עומדת הגנת "אמת דיברתי", שכן העובדות עליהן הושתתה התוכנית היו נכונות לשעתן[38]. ביחס לטלעד, השופטים קבעו כי הקדימון ששודר לקראת התוכנית היווה לשון הרע ופסקו שהזכיינית "טלעד" תשלם לקצין פיצוי מופחת, בגובה מאה אלף שקלים. בדיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון[39] הוחלט ברוב דעות לא לשנות מהתוצאה האופרטיבית של פסק הדין.

חופש הביטוי וחופש המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס לחופש הביטוי וחופש המידע מרבה סולברג להתייחס לצורך באיזונים בין אינטרסים סותרים.

סולברג הבחין בין שימוש בדמותו של אדם בפרסומת לצורך עשיית רווחים, בו עשויה לקום עילה של עשיית עושר ולא במשפט לבין מקרה בו נעשה שימוש "בשמו, בכינויו, בתמונתו, בקולו של אדם, באישיותו או בסיפורו" לצורך חדשותי, בו "האינטרס הציבורי ... מחייב ... לסווגם כרכוש הכלל. סיווגם של סיפורים בעלי ערך חדשותי כרכוש הכלל נחוץ והכרחי לשם קיומה של תקשורת חופשית, לצורך מימוש חופש הביטוי, על מנת להבטיח זרימה חופשית של מידע כבסיס לקיומו של שיח חופשי וביקורתי בחברה תרבותית ודמוקרטית."[40]

בתחילת שנת 2001 קבע סולברג שאין להרשיע את איתמר בן גביר על שצעק "נאצי" לעבר אחמד טיבי, לאור חשיבות חופש הביטוי[41].

בדחייה פה אחד של ערעור נגד איסור על הפצתו של רומן, בנימוק שיש בו פגיעה בפרטיות[42], כתב השופט סולברג[43]: "על כפות המאזניים החוקתיות יגבר כוחו של חופש הביטוי במצב דברים של פגיעה קלה ובינונית בזכות לפרטיות, אל מול פגיעה קשה בחופש הביטוי; כוחה של הזכות לפרטיות יגבר כשהפגיעה בחופש הביטוי היא קלה או בינונית, ולעומתה הפגיעה בליבּת הפרטיות היא קשה".

בפסק דין שדחה בקשה לקבל תכתובות מדיוני ועדה מייעצת לעניין קידום שופטי בית המשפט השלום למחוזי, כתב סולברג: "שופטי השלום שבאים לפני הוועדה רשאים להניח כי פרטיותם תישמר במידה הנכונה"[44].

בדיון על חוקיות חלוקת כתב עת במסגרת תעמולת בחירות של ישראל ביתנו, בהינתן החוק האוסר הענקת מתנות, כתב סולברג בדעת הרוב[45]: "בעניין שהובא לפנינו, שבו מה שעומד לחלוקה הוא למעשה ביטוי, חלק בלתי נפרד מן המסר הפוליטי-המפלגתי-התעמולתי, מחופש הביטוי של העותרים – אין לנקוט באותה גישה דווקנית, מאיינת כל ספק ("אם יש ספק - אין ספק") לפרשנות גדרי האיסור על הענקת מתנה. אין לפסול את חלוקת הגיליון – בשל ערכו הכלכלי המסוים, שמא בוחר כלשהו יראה בו מתנה חומרית גרידא, או מפאת החשש מפני מדרון חלקלק. בכך אין משום איזון ראוי בין הערכים שעל הפרק."

במקרה בו התיר בית המשפט העליון, לבקשת עיתון הארץ, פרסום של החלטה משפטית, כתב[46]: "החיסוי עד כה היה נחוץ מחמת הסיכון הממשי לשלומם של התובעים. מנגד, הפרסום עתה הוא הכרחי. זכות הציבור לדעת, פשוטו כמשמעו. רבּוֹת התלבטנו וארוכּות דנו, בִּמגמה להשיג מִתווה שיאפשר פומביות מקסימלית עם סכנה מינימלית. ... כמו כדי ללמדנו על ההכרח שבמתן פומבי, נתגלו במהלך ההתדיינות המשפטית לפנינו עניינים שחייבו לבדוק את אופן התנהלות המשטרה והפרקליטות ..."

בדעת רוב שדחתה דרישה למידע על ארכאולוגים שפעלו ביהודה ושומרון ובקשו ששמם לא יפורסם, כתב[47]: "לא השתקה חלילה, גם לא הסתרה, כי אם איזון עדין ורגיש בין האינטרסים של הכלל והפרט מזה, לבין העניין הציבורי בגילוי המידע מזה, והכל – כמתחייב מתכליותיו והוראותיו של חוק חופש המידע."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נעם סולברג בוויקישיתוף
מאמריו באתר דעת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישיבת הר עציון וקהילת אלון שבות משתתפים בשמחתו של השופט נועם סולברג עם מינויו לבית משפט העליון, באתר ישיבת הר עציון
  2. ^ עוזי ברוך, בתו של השופט סולברג הלכה לעולמה, באתר ערוץ 7, 16 במרץ 2018
  3. ^ יובל יועז, משגב, תעזוב את סולברג, באתר הארץ, 30 בינואר 2017
  4. ^ בג"ץ 2996/17 ארגון העיתונאים בישראל - הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ראש הממשלה, ניתן ב-23 בינואר 2019
  5. ^ ע"פ 4802/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-29 בינואר 2019
  6. ^ ע"פ 6331/11 יאסר אשתיי נ' מדינת ישראל, סעיף 39
    ע"א 5131/10 רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני, פסק הדין של השופט סולברג
  7. ^ ת"א (י-ם) 7120/05 דנן נ' נובק, 4 בפברואר 2007
  8. ^ ע"א 2741/07 דוד ג'ואל נובק נ' יעקב נתנאל דנן
  9. ^ בש"פ 8211/16 פלוני נ' מדינת ישראל
  10. ^ בש"פ 7097/16 פלוני נ' מדינת ישראל

    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    בש"פ 7031/16

    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    בש"פ 4950/16
  11. ^ בש"פ 4919/16 יונתן ליטוין נ' מדינת ישראל
  12. ^ ה"פ (י-ם) 7236-05-11 גולדפון בע"מ נ' ב' יאיר, 11.8.11
  13. ^ פ (י-ם) 2005/06 מדינת ישראל נגד שמואל יחזקאל
  14. ^ ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' שמואל יחזקאל, ניתן ב-30 באפריל 2008
  15. ^ ע"פ 4784/13 ניר סומך נ' מדינת ישראל
  16. ^ בג"ץ 4845/17 ראפת אמארה חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-28 באוקטובר 2019
  17. ^ יאיר אלטמן, ‏הוחמר עונשו של לוחם שגרם למות פלשתיני, באתר ישראל היום, 19 באוגוסט 2018
    ע"פ 4497/18 מדינת ישראל נ' בן דרי, ניתן ב-19 באוגוסט 2018
  18. ^ עת"ם (י-ם) 29451-08-10, דלק נ' מרחב מנ"פ
  19. ^ 19.0 19.1 עת"ם 1754/09, המרכז לפלורליזם יהודי נ' מועצת עיריית ירושלים
  20. ^ עת"ם (י-ם) 250/06 שמחה רותם נ' שר התחבורה, 5.6.08
  21. ^ עת"ם (י-ם) 51671-02-11 מ.א.ה מנרב אלקטרה הדרכה בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.4.2011)
  22. ^ עפרה אידלמן, בית המשפט פסק: ניתן לשלול דרכון מישראלי שהשתמט משירות צבאי, באתר הארץ, 1 ביולי 2009.
    עת"ם (י-ם) 9050/08 יניב דוד הראל נגד שר הפנים, ניתן ב-25.6.2009.
  23. ^ ה"פ (ירושלים) 6092/07
  24. ^ הערעור לבית המשפט העליון (הוגש ב 12.10.08), אתר אני ישראלי
  25. ^ ע"א 8573/08 עוזי אורנן ואח' נ' משרד הפנים ואח', פסק דין מיום 2.10.2013
  26. ^ עת"ם (י-ם) 210/10 מוקד יסעור נ' מדינת ישראל, ניתן ב-9 ביוני 2010, באתר "נבו"
  27. ^ א (י-ם) 6112/03 אריה קינג נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ועקיבא אלדר
  28. ^ א (י-ם) 3438/03 בתיה כרמון נגד ידיעות אחרונות
  29. ^ א (י-ם) 3438/03 בתיה כרמון נגד ידיעות אחרונות, סעיף 49
  30. ^ א (י-ם) 3438/03 בתיה כרמון נגד ידיעות אחרונות, סעיף 53
  31. ^ א (י-ם) 3438/03 בתיה כרמון נגד ידיעות אחרונות, סעיף 68
  32. ^ ת"א (ירושלים) 23028/00 סאסי בונה לי בית בע"מ ואח' נגד רשת שוקן ואח'
  33. ^ א 008515/03 (השלום ירושלים) בריזון נ' עיתון הצופה ואח`
  34. ^ באתר nrg
  35. ^ יוסף ארנון, עו"ד נגד יראון פסטינגר, עו"ד, א 5665/02
  36. ^ נועם שרביט, נדחו תביעות הדיבה ההדדיות של עורכי הדין ארנון ופסטינגר, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 21 בינואר 2005
  37. ^ ת"א (י-ם) 8206/06 סרן ר' נ' ד"ר אילנה דיין, ניתן ב-7.12.2009.
  38. ^ ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך וטלעד אולפני ירושלים בע"מ, ניתן ב-8 בפברואר 2012
  39. ^ דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך
  40. ^ א (י-ם) 8206/06 סרן ר' נ' ד"ר אילנה דיין, ניתן ב-7.12.2009., סעיף 194
  41. ^ ת"פ (ירושלים) 1463/99, מדינת ישראל נגד נעם פדרמן ואח'
  42. ^ א 3213/09 פלונית נ' פלוני, ניתן ב-11 באוקטובר 2011
  43. ^ ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, ניתן ב-24 באפריל 2014
  44. ^ עע"ם 414/18 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע בהנהלת בתי המשפט, ניתן ב-13 בדצמבר 2018
  45. ^ בג"ץ 979/15 מפלגת ישראל ביתינו נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, ניתן ב-25 בפברואר 2015, סעיף 35
  46. ^ ע"א 4244/12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' תת-ניצב אפרים ברכה, ניתן ב-19 בפברואר 2014, סעיף 35
  47. ^ עע"מ 10014/16 יש דין - ארגון מתנדבים לזכויות אדם נ' המינהל האזרחי איו"ש, ניתן ב-16 במאי 2019, סעיף 35