אסתר חיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אסתר חיות
Esther Hayut - November 2017.jpg
לידה 16 באוקטובר 1953 (בת 64)
ישראלישראל  ישראל, הרצליה
בוגרת אוניברסיטת תל אביב
השתייכות מערכת בתי המשפט הישראלית
תקופת כהונה מרץ 1990 ואילך
תפקידים בולטים

אסתר חיות (נולדה ב-16 באוקטובר 1953) היא נשיאת בית המשפט העליון החל מ-26 באוקטובר 2017.[1] היא צפויה לכהן בתפקיד עד 16 באוקטובר 2023.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר (אסתי) אבני נולדה במעברת "שביב" (במקור "שובקי"), היום שכונת "יד התשעה" בהרצליה, ליהודית ויהודה, ניצולי השואה. הוריה התגרשו כשהייתה כבת שנה וחצי ואביה היגר לאנגליה. היא גדלה בבית סבה וסבתה בשכונת נווה עמל בהרצליה.

בשנת 1970, בהיותה בת 17, עברה לאילת להתגורר עם אמה שנישאה מחדש. סיימה את לימודיה התיכוניים בבית הספר המקיף בעיר בשנת 1971.

את שירותה בצה"ל עשתה בלהקת פיקוד מרכז,[2] כזמרת-ליווי, לצד הסולנית דורית ראובני וכן לצד אלי גורנשטיין, עוזי חיטמן ורונית אופיר.

עם שחרורה מצה"ל החלה ללמוד משפטים בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב. סיימה את הלימודים בשנת 1977. חיות היא הראשונה מבין בוגרי הפקולטה שמונתה לשופטת בבית המשפט העליון.[3] החל משנת 1975 עבדה כספרנית במשרד עורכי דין צדוק ושות'. לאחר תום לימודיה המשיכה לעבוד במשרד זה, שבראשו חזר לעמוד שר המשפטים לשעבר חיים צדוק, כמתמחה ולאחר מכן כעורכת דין שכירה עד שנת 1985.[4] באותן שנים עסקה בעיקר בדיני תאגידים ובמשפט מסחרי, ובין היתר נמנתה עם המטפלים בבוררות הבינלאומית ארוכת השנים בין האחים שמואל (סמי) ומשה יוחננוף בנוגע לשליטה בחברת גדות.

לאחר מכן עבדה כעורכת דין שותפה במשרד עם בעלה, עורך הדין דוד חיות, בתחום הנזיקין והמשפט המסחרי. באותן שנים טיפלה, בין היתר, בתיק כינוס נכסים של בנק צפון אמריקה.

כשופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית משפט השלום והמחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1990 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בתל אביב ושובצה בבית משפט לעניינים מקומיים. שש שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1996 החלה לכהן כשופטת בפועל בבית המשפט המחוזי בתל אביב לתקופה של שנה, ובספטמבר 1997 מונתה לשופטת בית המשפט המחוזי. בשנים אלה דנה בתיקים אזרחיים, תובענות ייצוגיות והליכים מינהליים. ישבה גם בהרכב ערעורים וכן בהרכב פשעים חמורים בראשותו של השופט אדמונד לוי.

בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2003 מונתה לשופטת בפועל בבית המשפט העליון, ובמאי 2004 מונתה במינוי קבוע לשופטת בבית המשפט העליון.

בחודש אפריל 2013 מונתה חיות לממלאת מקום יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת העשרים. במאי 2015 מונתה ליושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, תפקיד שבו נשאה עד מרץ 2017. בדצמבר 2014 מונתה ליושבת ראש ועדת האתיקה של השופטים. חיות חברה לצד מנהל בתי המשפט ב"ועדת השניים" לפי סעיף 38ג לכללי האתיקה לשופטים, התשס"ז-2007 ועמדה בראש הוועדות לאיתור נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה ונשיא בית המשפט המחוזי בירושלים.

על פי שיטת הסניוריטי אמורה הייתה חיות להחליף ב-4 באוגוסט 2017 את סלים ג'ובראן כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון עם פרישתו, אך חיות נמנעה מהגשת מועמדותה לתפקיד.[5]

ב-5 בספטמבר 2017 החליטה הוועדה לבחירת שופטים על מינויה לנשיאת בית המשפט העליון בתמיכת כל חברי הוועדה מלבד חברת הכנסת נורית קורן שהחרימה את הישיבה במחאה נגד שיטת הסניוריטי. זאת לאחר דיון ציבורי שהתקיים עקב דרישתה של שרת המשפטים, איילת שקד לקיים דיון פרסונלי על זהות מי שיתמנה לנשיא בית המשפט העליון ולא, כפי הנוהג שהשתרש, על פי שיטת הסניוריטי.[6] מינויה נכנס לתוקף ב-26 באוקטובר 2017 והיא צפויה לכהן בתפקיד עד לפרישתה בשנת 2023.

סגנון פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר חיות בטקס השבעתה לנשיאת בית המשפט העליון, בבית נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין. אוקטובר 2017

חיות זכתה לשבחים מצד נשיאי העליון בדימוס אשר גרוניס, שהיה שותפה להרכבים רבים, ואהרן ברק שאמר שלדעתו היא השופטת הטובה ביותר בעליון.[7]

במספר פסקי דין ציטטה חיות שירים. כך בפסק דין שבו קבע בג"ץ כי בעלות או שימוש ברכב אינם מהווים עילה אוטומטית לביטול קצבת הבטחת הכנסה, כתבה השופטת חיות מספר מילים משל עצמה ואחר כך הביאה את שירה של דליה רביקוביץ "הצהרה לעתיד".[8] בפסק דין שדחה עתירה נגד הריסת בתים הביאה מתוך שירו של יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים", בכותבה: "בשבחי הספקות, אשר חשוב שינקרו תמיד גם בלב הצודקים, דיבר המשורר יהודה עמיחי בשירו".[9]

תובענות ייצוגיות ומשפט אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיות מתמחה במשפט אזרחי והחליפה את הנשיא גרוניס כשופטת הדנה בבקשות רשות ערעור על החלטות בתובענות ייצוגיות.

חיות פסקה, בהסכמת עמיתיה להרכב, שעל הבנקים חלה אחריות מוגברת כלפי בעלי הכספים המופקדים בידם, בגלל מעמדם ה"מעין ציבורי", הנובע מתפקידם המרכזי בחיי הכלכלה, בצירוף הדרישה מהם למלא לעתים מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות.[10] בפרשת הסיליקון בחלב צמצמה חיות את היקף הפיצויים שהושתו על "תנובה", לאחר שקבעה שבראש הנזק של פגיעה באוטונומיה יש לפצות רק את מי שחש בפועל בתחושות שליליות בעקבות שתיית החלב.[11]

בפסק דין שעסק בשאלה האם ניתן להכיר בעסקה במקרקעין אף על פי שלא נעשתה בכתב, כתבה חיות כי עמידה דווקנית על דרישת הכתב עלולה לעורר קשיים לא מבוטלים במקרים "מיוחדים ויוצאי דופן" - מקרים שעולה מהם 'זעקת ההגינות' המצדיקה סטייה מעקרון זה.[12] במקרה אחר פסקה כי בעלים של נכס אינו נהנה מחופש מוחלט בבואו להגן על החזקתו, וייתכנו מקרים שבהם יוגבלו הסעדים להם הוא זכאי מכוח עקרון תום לב.[13]

חיות תמכה בדעת המיעוט שסברה שיש להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על העובדים הזרים בענף הסיעוד.[14]

שוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעתירה שעסקה במדיניות שקבעה את הוצאת עובדי שירות בתי הסוהר לפנסיה בגיל 57, פסקה חיות שמדובר במדיניות מפלה לעומת עובדי מדינה אחרים ועל כן היא בטלה. בפסק דינה כתבה:

המופע של הפליה מחמת גיל בקשר עם הוצאת העובד או העובדת לגימלה הוא פוגעני ואכזר. פרישה מעבודה של אדם מבוגר נושאת משמעויות כבדות-משקל והשלכות מהותיות על חייו הן בהיבט הכספי, הן בהיבט החברתי, ולא פחות מכך על דימויו העצמי, בהינתן הפגיעה הנגרמת לכבודו של מי שיכול וחפץ להמשיך ולעבוד. על כן, לא ניתן להפריז בחשיבותה של החובה לנהוג באופן שוויוני בין עובדים בעניין קביעת גיל הפרישה

[15]

בעתירה שדרשה להשוות את הקצבה המשולמת על ידי קרן פנסיה לאלמנים לזו המשולמת לאלמנות כתבה חיות: "לאפליה זו על שני רבדיה לא סיפקו הקרנות כל הסבר מניח את הדעת, למעט גישות סטריאוטיפיות לפיהן נתפסת האישה כמפרנס משני וכבעלת מעמד נחות בשוק העבודה מבחינת השכר שהיא מקבלת". חיות דרשה שהקרנות ימצאו הסדר שיבטיח יחס שוויוני לאלמנים ולאלמנות.[16]

משפט מנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין מתווה הגז תמכה חיות בעמדת הרוב שיש לבטל את "פסקת היציבות", בכתבה: "התחייבות אקטיבית זו מצד הממשלה לסכל - כך ממש - כל שינוי בחוק הנוגד את המתווה, חוצה בעיניי את כל הגבולות המותרים בדמוקרטיה פרלמנטרית והיא צובעת בצבע בלתי חוקי ברור ומובהק את הוראות הכבילה" עם זאת, בניגוד לעמיתיה שבקשו לפסול את כל המתווה לאור הצהרת המדינה שהמתווה הוא מקשה אחת, קבעה חיות שיש לבטל רק את פסקת היציבות.[17]

בעתירה נגד הקמת ועדת וינוגרד שדרשה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, הייתה חיות בעמדת הרוב שאין להתערב בהחלטת הממשלה, בניגוד לעמדת המיעוט שקבע שהקמת ועדת וינוגרד אינה עומדת בדרישות החוק. היא כתבה: "במקרה שלפנינו מבקשים העותרים להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית החלטה של הממשלה הניצבת בראש ההיררכיה השלטונית בעניינים הנושאים אופי מדיני-פוליטי. כל אלה מחייבים אותנו בריסון שיפוטי מרבי. הריסון המרבי שאנו מצווים בו בכגון דא".[18]

חיות הייתה בעמדת הרוב שיש לרשום במרשם האוכלוסין הורה בהליך פונדקאות על פי תעודת לידה ממדינה זרה, ללא צורך בהליך בבית משפט לענייני משפחה בישראל.[19]

במקרים אחרים נקטה חיות בעמדה של מעורבות מצומצמת יחסית לעמיתיה. למשל, בעתירה נגד התניית קצבת ילדים במתן חיסונים לילד טענה חיות שההתניה כלל אינה פוגעת בזכות לשוויון, בניגוד לעמדת עמיתותיה, עדנה ארבל ודפנה ברק-ארז, שטענו שההתניה פוגעת בעיקרון השוויון אך עומדת בפסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.[20] בערעורים נגד שלילת תגמולי נכים בגלל "התנהגות רעה חמורה", בקשה חיות לקבוע, בעמדת מיעוט, סף נמוך למונח "התנהגות רעה חמורה" יחסית לעמדת עמיתיה.[21] בפרשנות האיסור על פיטורים של אישה בטיפולי פוריות הציגה חיות עמדה מצמצמת, שרק פיטורים הנובעים מהיעדרות מהעבודה בגלל הטיפולים היא האסורה על פי החוק.[22]

העיתונאי יובל יועז תיאר את חיות כבת-טיפוחיה של דורית ביניש.[4]

ביטול חוקי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיות הביעה את העמדה הרווחת בבית המשפט העליון, שעל השופטים לנהוג בריסון שיפוטי בעתירות המבקשות לפסול חוקים של הכנסת. עם זאת, היא הייתה שותפה לכמה מקרים שבהם נפסלו חוקים, כגון עתירות נגד החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), בג"ץ אדם נגד הכנסת,[23] בג"ץ גבריסלאסי נגד ממשלת ישראל וחוק טל.[24] חיות אף הייתה בעמדת המיעוט שגרסה בבג"ץ איחוד משפחות II שיש לבטל את חוק האזרחות והכניסה לישראל.[25]

בעתירה כנגד הרפורמה ברשות החשמל הביעה ביקורת על דרישות של שרים להעביר חקיקה כמקשה אחת. היא כתבה:

דרישה להעביר בוועדה של הכנסת הצעת חוק "as is" מבקשת, למעשה, למנוע דיון אמיתי, ביקורתי ואפקטיבי בוועדות ובכך היא חותרת תחת אחת התכליות המרכזיות שביסוד פעילותן של ועדות הכנסת. דרישה כזו אף פוגעת בעקרון העצמאות הפרלמנטארי".

[26]

בעקבות זאת כתבה, ש"אילו הוכח כי הוועדה המיוחדת כמי שהופקדה על הדיון ברפורמה חלף ועדת הכלכלה, נכנעה לדרישה להעביר את הרפורמה "as is" כי אז הייתי רואה בכך פגם היורד לשורש הליך החקיקה המצדיק את פסילתו".

ביטחון ומלחמה בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר פרשות שהגיעו לפתחו של בית המשפט העליון עמדה חיות על המתח בין המשפט ובין האיומים הביטחוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל. כך למשל, בעתירה נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל כתבה כי "המצב הביטחוני המורכב שעמו נאלצת מדינת ישראל להתמודד מאז הקמתה בין היתר אל מול ארגוני הטרור הפלסטיניים, מחייב מתן משקל משמעותי לשיקולי הביטחון המונחים ביסוד החוק. על כן נכונה הייתי להניח כנקודת מוצא חזקת מסוכנות מצד תושבי האזור, אף שיש בה משום מראית מסוימת של תיוג אתני. זהו בעיני מחיר שניתן לשלם ברמה הערכית בשל שיקולי ביטחון ובלבד שבצד אותה חזקה היה החוק מאפשר בדיקה אינדיבידואלית-פרטנית המקנה לכל אדם אשר בעניינו מתבקש איחוד המשפחות, הזדמנות לסתור אותה".[25]

בעתירה עקרונית בנושא הריסת בתי פלסטינים עמדה על האתגרים שמציב הטרור למשפט בציינה:

בתחום זה של המאבק בטרור, המשפט הבינלאומי וכמוהו המשפט הישראלי הפנימי טרם הדביקו את המציאות וטרם השכילו לקבוע קודקס מקיף ומפורט של כללים לעניין הדרכים החוקיות שבהן רשאית מדינה לנקוט כמי שמחויבת, כאמור, בהגנה על עצמה ועל אזרחיה. למותר לציין כי תחום זה זועק להסדרה משום שהדינים המוכרים שעל-פיהם נוהגות אומות העולם מותאמים במידה רבה למודל הישן והמוכר של מלחמה בין צבאות ואילו המציאות החדשה והאיומה שיצרו בארץ ובעולם ארגוני הטרור השונים וגם יחידים המבצעים פעולות טרור, אינה מתחשבת בגבולות טריטוריאליים אינה מבחינה בין זמן מלחמה לזמן שלום וכל שעה היא שעת כושר לזריעת הרס, אלימות ופחד ברוב המקרים ללא הבחנה בין אזרחים לחיילים. הטרור אינו מכבד למעשה שום כלל מכללי המשחק שקבע העולם הישן בדיני המלחמה, ומציאות זו מחייבת גם את המשפטנים ולא רק את כוחות הביטחון לחשיבה מחדש על-מנת לעצב באופן מעודכן דינים אלה ולהתאימם למציאות החדשה."

[9]

עם זאת, חיות נמצאת בין השופטים הנוטים יותר לכיוון של הכרעה בהתאם לזכויות האדם גם בנושאים ביטחוניים. היא הייתה בדעת המיעוט שיש לפסול את חוק האזרחות והכניסה לישראל, והבהירה שהיא אינה פוסקת שיש לאסור הריסת בתים הרתעתית, אך משום שהיא רואה חובה לכבד את התקדימים של בית המשפט העליון, אותם יש לשנות רק בהרכב מורחב.[27] בהתאם לעמדתה זאת, אישרה חיות הריסת בתים, אך עמדה על כך ש"השימוש באמצעי חמור זה של הריסת בתים הפוגע לעתים גם בבני משפחה לא מעורבים צריך שייעשה במשורה, בהקפדה יתרה, ובאופן מידתי תוך בחינה מערכתית מתמדת של אפקט ההרתעה המושג כתוצאה מן השימוש בו". בעקבות זאת, היא תמכה באחד המקרים בפסק דין של עמיתיה שיש לצמצם את ההריסה לקומה אחת ולא לשתי קומות בבניין המגורים[28] ובמקרה אחר פסקה נגד אטימת בתיהם של שלושה מיידי אבנים שאמנם השתתפו בחבורה שזרקה אבנים וגרמה למותו של אדם, אך לא הם זרקו את האבן הממיתה.[29]

מנגד, חיות סברה, בדעת מיעוט, כי דברים שאמר חבר הכנסת עזמי בשארה מחוץ לכנסת אינם מוגנים בחסינות מהותית וניתן להעמידו לדין בגין תמיכה בארגון טרור על נאומים אלו. בפסק הדין היא כתבה: "קשה שלא לראות בדברי השבח וההלל שהרעיף על פעילותו של ארגון החזבאללה ... משום תמיכה במאבק המזוין שמנהל ארגון טרור זה נגד ישראל".[30]

חופש המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לקו הכללי של בית המשפט העליון בנוגע לחופש המידע, תמכה חיות בחובת גילוי במספר מקרים שדנו בפרסום פרוטוקולים, דו"חות ביקורת פנימיים ופרוטוקולים של הליכים משמעתיים.[31] חיות כתבה כמה מפסקי הדין בנושא. היא חייבה את אוניברסיטת חיפה לחשוף חומרים שנדונו בפני ועדת בדיקה מטעמה, שבעקבותיה הוחלט לפטר מספר מרצים בחוג לתיאטרון. חיות ציינה כי "ככל שקיים חשש מפני פגיעה בתפקודן של ועדות בדיקה אוניברסיטאיות, חשש זה נסוג מפני הצורך לאפשר לעובדים שנפגעו ממסקנותיהן של ועדות כאלה להתגונן מפני המיוחס להם ולהוכיח את טענתם כי ההחלטה בעניינם התקבלה שלא כדין"[32] בפסק דין אחר ציינה: "הזכות לקבלת מידע על פעילותן של רשויות ציבוריות היא מאבני היסוד של חברה חופשית. היא נוגעת לעצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, היא מזינה את חירות הביטוי וניזונה ממנה והיא משקפת את התפיסה המשפטית לפיה הרשות כנאמן הציבור מחויבת לדאוג לציבור ולא לעצמה במילוי תפקידיה".[33] במקרה אחר התירה פרסום קלטת של חקירה של מתלוננת, אף על פי שהדיון במשפט היה בדלתיים סגורות, לאור הסכמת המתלוננת.[34]

משפט פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיות נוטה במידת מה ליתר הרשעה[35] וענישה מחמירה לעומת עמיתיה. באחד המקרים הייתה בדעת מיעוט שיש להותיר על כנה הרשעה של אדם על סמך הודאתו במשטרה, בעוד קרבן העבירה הנטענת הכחישה את עצם קרות האירוע, ועדותה נתפסה כמהימנה.[36] במקרה אחר חיות התנגדה להקלה בעונש, שהוצעה על ידי השופט צבי זילברטל, של אדם שהורשע בהפקרה לאחר תאונת דרכים.[37][38]

טוהר המידות ושחיתות עובדי ציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2006 כתבה חיות פסק דין שהרשיע איש ציבור בקבלת שוחד אף על פי שהכסף נתרם למטרה ציבורית ולא הגיע לידיו.[39] חיות עמדה בראש הרכב השופטים שדחה את ערעורו של ראש עיריית נצרת עילית, שמעון גפסו, על הרשעתו בעבירת שוחד, ללא שקיבל כסף אלא רק בכך ש"נותן השוחד" נענה לדרישתו שיתפטר ממועצת העיר. חיות ציינה: "גפסו ניסה ל'זהם' את הליך הבחירות למועצת העירייה במטרה לקדם אינטרסים פוליטיים שלו תוך פגיעה בערכים מוגנים חשובים ובהם טוהר המידות של נבחרי ציבור והזכות לבחור ולהיבחר."[40]

חיות תמכה בעמדת הרוב בבית המשפט העליון שחייבה אישי ציבור שהורשעו בפלילים ואף אלו שאך הוגש נגדם כתב אישום, בהתפטרות.[41] בעתירה להורות על הדחתם של ראש הערים בנצרת עילית וברמת השרון דחתה חיות את טענת ראשי הערים כי יש לכבד את דין הבוחר וקבעה:

הזכות לבחור ולהיבחר בבחירות המקומיות חשובה וחוקתית ככל שהינה, לא ראוי לה כי תאפיל על עקרונות חשובים אחרים שביסוד שיטתנו המשפטית ובהם שלטון החוק וטוהר המידות של רשויות השלטון המרכזי והמקומי כאחד ... מראית פניו של השלטון המקומי במדינת ישראל אינו עניינם הפרטי של תושבי נצרת עילית, רמת השרון או כל רשות מקומית אחרת אשר להם הזכות לבחור ולהיבחר לאותה רשות. ... מעמדן של רשויות אלה כולן מושתת על אמון הציבור ביושרן ובניקיון כפיהן, ויש להיזהר מפני כרסום מסוכן והתערערות מעמדן בעיני הציבור נוכח העובדה שאנשים אשר התנהלותם הציבורית וטוהר מידותיהם עומדים למבחן פלילי, ממלאים תפקידים ציבוריים בכירים ומופקדים מתוקף כך על כספי ציבור ועל אינטרסים ומשאבים ציבוריים.

[42]
זכות ההיוועצות בעורך דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהחלטת רוב לפסול הודאות שהוצאו על ידי פעילות אקטיבית מדי של מדובב הדגישה חיות את החשיבות של זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין וכתבה: "פסילה כזו של הראיות נדרשת באותם מקרים חריגים בכל מדינה המחויבת לערכים דמוקרטיים ולהגנה על זכויות אדם הנשמרת לבל תוקרב זכותו של חשוד או נאשם להליך פלילי הוגן על מזבח הצורך להלחם מלחמה בלתי מתפשרת בפשיעה. במילים אחרות, מלחמה נחושה בפשיעה - כן, מלחמה בכל מחיר תוך הקרבת ערכי יסוד דמוקרטיים - לא ולא".[43]

חשיבות זכות ההיוועצות גם הביאה אותה לעמדת הרוב שפסלה תקנה המקנה אפשרות לנציב בתי הסוהר או מנהל בית הסוהר למנוע או להפסיק פגישת אסיר עם עורך דינו.[44]

על תפקיד השופט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר שכתבה בנושא "גבולות המשפט" עמדה חיות על השקפתה בכל הנוגע למגבלותיו של המשפט בציינה:

"המשפט אינו חולש, אינו יכול לחלוש ואינו צריך לחלוש, על כל תחומי חיינו. למשפט גבולות, מסוגים שונים. יש תחומים שהמשפט בוחר שלא לעסוק בהם. יש תחומים נוספים אשר גם אם ראוי שהמשפט יעסוק בהם, הרי שמציאות החיים מקדימה בהם את המשפט ויוצרת מצבים שהמשפט טרם נתן להם מענה מעודכן. לבסוף יש מצבים שבהם כללים ומגבלות שקבע המשפט עצמו מונעים מאתנו, אנשי המשפט, ליתן להם מענה משפטי הולם."[45]

בשנת 2016 אמרה:

עיקר תפקידנו כשופטים במדינה יהודית ודמוקרטית הוא - שמירה על ערכי היסוד, הגנה על זכויות אדם וביצור שלטון החוק. אך בבואנו למלא את תפקידנו זה עלינו לזכור את חשיבותה של הלכידות החברתית כערך וכמטרה שיש לחזק ולשמר. עלינו לשאוף ככל הניתן לשמש כתובת הנותנת מענה הוגן וסעד לקבוצות השונות באוכלוסייה על כל גווניה כאשר הן מלינות על עוולה ועל פגיעה בזכויות והכל תוך איזון מידתי מקום שבו קיימת התנגשות בין ערכים שכל אחד מהם ראוי להגנה.

[46]

פעולות נוספות בתחום המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיות נוטלת חלק מרכזי בתחומי ההכשרה וההשתלמויות לשופטים. היא פרסמה פרסומים שונים ובהם מאמרים אקדמיים והיא מרצה בפורומים רבים ובכלל זה הרצאות בכנסים השנתיים של לשכת עורכי הדין, בהשתלמויות של עורכי-דין ובכנסים של העמותה למשפט ציבורי.

חיות ניהלה במשך מספר שנים השתלמויות בנושא כתיבת פסקי דין במסגרת המכון להשתלמות שופטים והיא מחזיקה במשנה סדורה לגבי דרך כתיבתם. לדעתה, השופט אינו "גיבורו של פסק הדין" ועל כן "אין זה נכון שהשופט או השופטת יכניסו את עצמם אל תוך פסקי הדין בנימות אישיות מדי" והיא סבורה כי פסק הדין צריך להיות כתוב "בפשטות ובבהירות" ולהתמקד בסוגיות הטעונות הכרעה בלבד מבלי שהשופט הכותב את פסק הדין "ירבה בשיטוטים אל מחוץ לשדה המריבה שבין בעלי הדין ולא ירבה באמרות אגב שאין להן בסיס בעובדות המקרה הקונקרטי אשר לגביהן לא נשמעו טענות מפי בעלי הדין ".[47]

במהלך שנות כהונתה בבית המשפט העליון, הוזמנה חיות על ידי מספר בתי משפט עליון ברחבי העולם להרצות בנושא "טרור ודמוקרטיה". בין המדינות בהן הרצתה חיות בפני שופטי בית המשפט העליון: גרמניה, אנגליה וצרפת.

חיות היא יושבת ראש ועדת האתיקה לשופטים ומכהנת בתפקיד זה מאז חודש ינואר 2015. בכנס שנערך בשנת 2016 במרכז לאתיקה במשכנות שאננים לזכר המשנה לנשיאה מישאל חשין (שהיה ממנסחי כללי האתיקה) עמדה חיות על החשיבות הרבה שהיא רואה בהקפדתם של השופטים בשמירה על כללים אלה:

בידי השופטים מופקדים גורלות של אנשים כמי שמכריעים במכלול שלם של זכויות החל מחירותם של המתדיינים וכלה בממונם. לפיכך, מצווים השופטים להוות בכל הליכותיהם דוגמה ערכית בבחינת "נאה דורש ונאה מקיים", שאם לא כן ייפגע אמון הציבור במערכת המשפט ואמון זה בשיטת המשפט בכלל ובמעשה השפיטה בפרט הוא כידוע הנכס היקר ביותר שיש לה למערכת המשפט במדינה דמוקרטית".

אסתר חיות, "ועדת חשין והעקרונות שמאחורי כללי האתיקה לשופטים / דברים בערב לזכרו של המשנה לנשיאה מ' חשין במרכז לאתיקה"

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיות נשואה לעו"ד דוד (דודי) חיות, אותו הכירה במהלך לימודי המשפטים, ולהם שני בנים. מתגוררת בתל אביב.

מפרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסתר חיות, "התובענה הייצוגית ככלי לאכיפה אזרחית-ציבורית", משפט ועסקים יט 935 (2016)
  • אסתר חיות, "גבולות המשפט", ספר לוי (2016) פורסם גם באנגלית: Esther Hayut, Limits of the Law, in THE CULTURE OF JUDICIAL INDEPENDENCE IN GLOBALIZED WORLD 73 (Shimon Shetreet & Wayne McCormack eds., 2016)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אסתר חיות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הודעות הועדה לבחירת שופטים
  2. ^ אמיר אורןדרושה: ההנהגה הכי מוסרית בעולם, באתר הארץ, 22 בינואר 2011
  3. ^ ארנון בן-יאיר, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב נלחמת בבריחת המוחות, באתר הארץ, 15 במאי 2007
  4. ^ 4.0 4.1 יובל יועז, ‏פני העתיד של בית המשפט העליון: מי את, אסתר חיות?, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2010
  5. ^ [1]
  6. ^ חזקי ברוך ושלמה פיוטרקובסקישקד: מרגישה שכבלו את ידי, באתר ערוץ 7, 9 ביולי 2017
  7. ^ טובה צימוקי, עוברת לקדמת הבמה, באתר ynet, 4 במאי 2017
  8. ^ בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ב-28 בפברואר 2012
  9. ^ 9.0 9.1 בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון, ניתן ב-31.12.2014
  10. ^ ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349 (2005)
  11. ^ ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל, ניתן ב-4 בדצמבר 2011
  12. ^ ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, ניתן ב-21 במרץ 2011
  13. ^ ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה, ניתן ב-19 בפברואר 2012
  14. ^ דנג"ץ 10007/09 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה
  15. ^ בג"ץ 1268/09 זוזל נ' נציב שירות בתי הסוהר
  16. ^ בג"ץ 4948/03 משה אלחנתי נ' שר האוצר ואחרים, ניתן ב-15 ביוני 2008
  17. ^ בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, ניתן ב-27 במרץ 2016
  18. ^ בג"ץ 6728/06 עמותת "אומץ" ואחרים נ' ראש הממשלה ואחרים, ניתן ב-30 בנובמבר 2006
  19. ^ בג"ץ 566/11 ממט-מגד נ' משרד הפנים, ניתן ב-28 בינואר 2014
  20. ^ בג"ץ 7245/10 עדאלה נ' משרד הרווחה
  21. ^ רע"א 4399/08 קצין התגמולים נ' רוקח, ניתן ב-23 במאי 2013
  22. ^ בג"ץ 554/05 רס"ר שרה אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה
  23. ^ בג"ץ 7146/12 נג'ט סרג' אדם ואח' נ' הכנסת ואח', באתר בתי המשפט
  24. ^ בג"ץ 6298/07 יהודה רסלר, רס"ן בדימוס נ' כנסת ישראל, ניתן ב-21.2.2012
  25. ^ 25.0 25.1 בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012)
  26. ^ בג"ץ 8612/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, ניתן ב-17 באוגוסט 2016
  27. ^ ראו: "אך כמוני ראו עצמם גם יתר השופטים המסתייגים, ברובם המכריע, מחויבים לילך בתלם ההלכה שנפסקה זה מקרוב ולפיה אושר השימוש בתקנה 119, כל עוד לא שונתה ההלכה." - בג"ץ 1336/16, פסקה 8
  28. ^ בג"ץ 5141/16 מחאמרה נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית
  29. ^ בג"ץ 1336/16 אטרש נ' מפקד פיקוד העורף
  30. ^ בג"ץ 11225/03 ח"כ בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ס(4) 287 (2006)
  31. ^ ראו למשל: לגבי דו"ח ביקורת פנימית בעע"ם 6013/04 משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית, ניתן ב-2 בינואר 2006
  32. ^ בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז
  33. ^ עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פד ס(4) 217 (2006)
  34. ^ ע"פ 4430/14
  35. ^ ראו למשל: ע"פ 3237/15
  36. ^ ע"פ 4275/16
  37. ^ ע"פ 6864/14
  38. ^ וראו גם: ע"פ 9702/16
  39. ^ ע"פ 8027/04, שמעון אלגריסי נגד מדינת ישראל
  40. ^ ע"פ 3295/15 מדינת ישראל נ' גפסו (31.3.2016)
  41. ^ בג"ץ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד סיעת ש"ס
  42. ^ בג"ץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי נ' ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, 14 באוקטובר 2013
  43. ^ ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל
  44. ^ בג"ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח נ' השר לביטחון פנים, פ"ד נח(2) 746 (2004)
  45. ^ אסתר חיות, "גבולות המשפט", ספר לוי (2016)
  46. ^ הרצאה בכנס העמותה למשפט ציבורי (1-3.12.2016) בפאנל העוסק בנושא "החברה הישראלית: שילוב או היפרדות"
  47. ^ אסתר חיות, לשון בני אדם ופסקי דין, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 6 ביוני 2016