פרשת שנאו
פרשת שנאו הייתה אירוע חטיפה ומשבר בין-לאומי שהתרחש ב-28 בספטמבר 1973 באוסטריה, שמונה ימים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הפרשה גררה משבר דיפלומטי חמור ביחסי אוסטריה–ישראל. האירוע החל כאשר שני מחבלים פלסטינים מארגון "א-סאעקה" תקפו רכבת נוסעים סובייטית ליד הגבול הצ'כוסלובקי, כשבתוכה שהו מהגרים יהודים מברית המועצות שהיו בדרכם לעלות לישראל. המחבלים תפסו כמה בני ערובה, בעיקר עולים, ודרשו בתמורה לשחרורם את סגירתו המוחלטת של מחנה המעבר "שנאו" (Schönau) ליד וינה, אשר שימש כנקודת מעבר קריטית בנתיב העלייה לישראל.
קנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, שהיה יהודי בעצמו, קיבל החלטה שנויה במחלוקת להיענות לדרישת המחבלים. אוסטריה סגרה את המחנה והעניקה לחוטפים מעבר בטוח ללוב, מהלך שהוביל לשחרור בני הערובה. ההחלטה האוסטרית עוררה זעם רב בישראל, והובילה למאמץ דיפלומטי בראשות ראש הממשלה גולדה מאיר, שטסה לווינה לפגישה סוערת עם קרייסקי במטרה לשכנעו לבטל את סגירת המחנה. על אף המשבר החמור ביחסים, עמד קרייסקי על החלטתו מתוך שיקולי שמירה על הנייטרליות האוסטרית ועל ביטחון אזרחיה, אף שדאג לפתיחת מתקנים חלופיים סמוכים שאפשרו את המשך זרם העלייה מברית המועצות.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלייה מברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – העלייה מברית המועצות בשנות ה-70
בראשית שנות ה-70 החל גל עלייה מברית המועצות שהתאפשר מחד עקב התעוררות רגשות ציוניים בקרב יהודי ברית המועצות, ומאידך מרגישות סובייטית לדעת הקהל העולמית שהתעוררה עקב פעולות של אלה, כדוגמת מבצע חתונה.
בקשת אשרת יציאה משלטונות ברית המועצות הייתה כרוכה בסיכון רב. שלטונות ברית המועצות נטו לפגוע במבקשים על ידי סילוקם ממקום העבודה ושלילת זכויות אחרות, ולפעמים אף מעצרם. ליהודים שביקשו אשרת יציאה לא הייתה כל דרך לדעת איזו תשובה יקבלו ומתי. בדרך כלל, ניתנה האשרה במפתיע, ולמקבלי האשרה הוקצו ימים מועטים להסתלק מברית המועצות. לעיתים היה מדובר בפרק זמן כה קצר עד שאלו אפילו לא הספיקו להפרד מיקיריהם.
הטרור הפלסטיני באירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות מלחמת ששת הימים והצלחת ישראל לבלום את פעילות הטרור בשטחים שכבשה[1], החלו ארגונים פלסטיניים לבצע פיגועי טרור ממוקדים נגד יעדים ישראליים מחוץ לגבולות המדינה. לפיגועים אלו הייתה מטרה כפולה: לפגוע בישראל וכן להשיג פרופיל תקשורתי גבוה שיסב את תשומת לבה של התקשורת העולמית לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבים מאירועים אלו התרחשו במערב אירופה. ממשלת אוסטריה, חששה מפיגוע נגד מטרה ישראלית כה מובהקת הפועלת בשטחה. בריאיון שנערך עמו בשנת 1990, טען שר הפנים האוסטרי דאז, אוטו רש, כי האוסטרים ראו במחנה סיכון ביטחוני ודנו באפשרות סגירתו עוד לפני הפיגוע[2]. ההיסטוריון אביתר בן-צדף טען כי לאור אירועים מרכזיים כגון הטבח בנמל התעופה לוד, טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן וכן פרשת לילהאמר, הסיקו ארגוני הטרור כי המשאבים המודיעיניים והמבצעיים של ישראל הגיעו למיצוי, וכי ריכוז מאמץ בנושא אחד יביא להידלדלות ביכולות בתחומים אחרים, ועל כן זיהו את הטרור הבין-לאומי כנקודת תורפה מרכזית של קהילת המודיעין הישראלית[1].
מחנה המעבר בשנאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרך היציאה העיקרית הייתה ברכבת הנוסעת ממוסקבה לווינה. היהודים עלו על הרכבת ללא מסמכים למעט אשרת היציאה. לאחר מעבר הגבול האוסטרי, הייתה הרכבת עוצרת במרשג(גר'), פקידים אוסטרים הוציאו אשרות מעבר ואנשי הסוכנות היהודית רשמו את שמות המגיעים. הרכבת המשיכה עד וינה, משם הובלו העולים באוטובוסים לטירת שנאו(גר') - מבנה אותו שכרה הסוכנות והחל משנת 1965 הפעילה כמחנה מעבר, בו לנו העולים בהמתנה לטיסה והוכנו לעלייתם לישראל. לאחר כיומיים-שלושה במחנה[3] היו העולים ממשיכים בדרכם לישראל בטיסה מנמל התעופה הצמוד.[4] בשנים 1965–1973 עברו במחנה יותר מ-70,000 יהודים.[5]
לבקשת ממשלת אוסטריה, פעל המחנה תחת מעטה סודיות. הממשלה האוסטרית חששה שהמחנה יהיה מטרה לפיגוע, על רקע גל הטרור הפלסטיני ששטף את אירופה באותה עת (ראו להלן). ממשלת ישראל הפעילה צנזורה ומנעה מכלי התקשורת בישראל לפרסם את פעילות המחנה בטענה שהדבר יפגע במתן האשרות על ידי ממשלת ברית המועצות. בסוף יולי 1969 ניסו עיתוני ישראל לבטל את ההגבלות. ד"ר הרצל רוזנבלום טען כי לממשלת ברית המועצות דווקא יש אינטרס לפרסם את דבר מתן האשרות, שכן היא מעוניינת לצמצם את הביקורת עליה בדעת הקהל העולמית.[2]
עם זאת, תוך כדי פעולת המחנה, ערכה המגבית היהודית המאוחדת סיורי תורמים במחנה, אליהם נלוו לא פעם כתבים וצלמים. כתבות אודות סיורים אלו התפרסמו בעיתונים שיצאו בארצות הברית, וצוטטו באמצעי התקשורת בישראל.
ב-18 בינואר 1973 התבררו החששות האוסטריים כמוצדקים. בווינה נתפסה חוליה בת שלושה מחבלים, שהודו כי תכננו לבצע פיגוע במחנה המעבר. ברשות המחבלים נתפסו תרשימים של המחנה.[6]
החטיפה והמשא ומתן
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעולת החטיפה התבצעה על פי הוראה של נשיא סוריה חאפז אל-אסד, כפעולת הסחה להכנות של צבא סוריה לקראת 6 באוקטובר.[7][8]
ב-28 בספטמבר 1973 תקפו שני מחבלים מארגון "א-סאעקה" רכבת נוסעים שהייתה בדרכה ממוסקבה לווינה. בין נוסעי הרכבת היו 39 מהגרים יהודים מברית המועצות. המחבלים, שנשאו מזוודות ובהן תתי-מקלעים ורימוני יד, עלו על הרכבת בברטיסלאבה, ולאחר מעבר הגבול אוסטריה-צ'כוסלובקיה, כאשר עצרה הרכבת במרשג, תפסו המחבלים 3–7 יהודים,[9][10] בהם גבר בן 73, אישה חולה, וילד בן שלוש, ובנוסף קצין מכס אוסטרי, ואיימו להרוג את בני הערובה, בדרישה שאוסטריה תעצור את הגירת היהודים מברית המועצות[11] ותסגור את מחנה המעבר בשנאו. בנוסף, דרשו המחבלים מעבר חופשי למדינה ערבית.
לאחר משא ומתן בתיווך שגרירים של מדינות ערב שנמשך כמה שעות, הסכימה ממשלת אוסטריה בראשות הקנצלר קרייסקי להיענות לדרישות החוטפים במלואן. הממשלה הצהירה כי תסגור את מחנה המעבר בשנאו, ותספק לחוטפים מטוס שיטיסם ללוב. החוטפים והחטופים הובלו באוטובוס נהוג בידי קצין המכס החטוף לנמל התעופה של וינה, כאשר משטרת אוסטריה ערוכה לחילוץ החטופים אך נמנעת מלעשות כן. בבוקר ה-29 בספטמבר שוחררו החטופים, והחוטפים הועלו על מטוס קל עליו הוטסו ליוגוסלביה ומשם המשיכו ללוב. החטופים הוטסו לישראל.[2]
בנאום שנשא באותו היום לפני משלחת של חברי פרלמנט סובייטים שביקרה בווינה, אמר קרייסקי: ”אוסטריה דוגלת בעקרונות הדמוקרטיה וההומניות ואני מדגיש דווקא היום שכל אשר אירע ועוד עשוי להתרחש לא ישנה את עמדתנו, את חוקינו ואת פעולותינו ההומניטריות. עם זאת, יונהגו לטובת השמירה על השלום במדינה שינויים קטנים מסוימים. ברם, לא יחול שינוי עקרוני בעמדתנו ההומניטרית. אוסטריה תמשיך להיות מדינה הנותנת מקלט לכל הרואה עצמו נרדף ולכל הרוצה להגיע דרך אוסטריה לארץ המוכנה לקלוט אותו.” ממשלת אוסטריה סגרה את מחנה המעבר בשנאו ב-12 בדצמבר 1973.
תגובות ממשלת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]מייד עם קבלת הידיעה על הסכמת ממשלת אוסטריה לדרישות המחבלים, החזירה ממשלת ישראל את השגריר באוסטריה, יצחק פטיש, להתייעצות. בתום ישיבת הממשלה שנערכה ב-29 הוצאה הודעה לפיה:
”ממשלת ישראל מביעה תדהמה על החלטתה נטולת ההצדקה של ממשלת אוסטריה, המתפרשת כרתיעה והסתגלות לתביעות הטרוריסטים. הויתור לתביעות הטרוריסטים הוא עידוד להמשך של מעשי סחטנות ואלימות והכבדה מסוכנת על זכות המעבר של היהודים.
ממשלת ישראל מוקירה את המסורת ההומאניטארית בה נהגה ממשלת אוסטריה במשך שנים לגבי היהודים בדרכם למולדתם. ממשלת ישראל אינה יכולה להשלים עם ההחלטה הנמהרת ותובעת מאת הממשלה האוסטרית לבטלה ולהמשיך ולקיים את ההסדרים שהיו נהוגים עד כה לגבי המעבר של יהודים מברית המועצות לישראל.”
הממשלה תבעה מהאוסטרים לבטל את ההחלטה שניתנה למחבלים בלחץ של איומים ואלימות. הבטחה כזו, טענה, פוגעת פגיעה חמורה ביסודות המוסר והמשפט הבין-לאומי, ועלולה לעודדה מעשי אלימות.[12] הממשלה החליטה לפעול לביטול החלטת ממשלת אוסטריה על ידי יצירת לחץ בין-לאומי על האוסטרים לחזור בהם מהתחייבויותיהם. משרד החוץ פעל באופן אינטנסיבי בקרב ממשלות זרות, שגרירים, אמצעי התקשורת ומעצבי דעת קהל על מנת לבודד את אוסטריה.[13] משרד החוץ ניסה לגייס אנשי ציבור לא יהודים ולעורר החלטות בפרלמנטים, בדגש על מצבם חסר התקווה של המהגרים.[14]
ראש הממשלה, גולדה מאיר, שיצאה ב-28 בחודש לישיבה של האספה המייעצת למועצת אירופה שהתקיימה בשטרסבורג, שינתה את תוכן נאומה והתייחסה למשבר המתחולל באוסטריה: ”ישראל אינה יכולה שלא להתייחס בכאב ובעלבון להחלטת ממשלת אוסטריה, אף שאין ישראל והעם היהודי כפויי טובה והם יודעים להעריך את עזרתה של אוסטריה ליהודים בעבר. ישראל רוצה להאמין כי זהו מצב רגעי ונובע מאי הבנה טראגית וחולפת”. מאיר הביעה תקוה כי אוסטריה וראש ממשלתה "ישובו להתנהגות היאה להם יותר".[15]
מאיר גם שינתה את תוכנית נסיעתה וב-2 באוקטובר נפגשה עם קרייסקי בווינה. הפגישה בין השניים הייתה קשה ביותר והם לא הצליחו להגיע להסכמות.[4]
תגובות בין-לאומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, עודד משרד החוץ הישראלי את תשומת הלב הבין-לאומית לפרשה. העיתונות המערבית אכן תקפה את החלטת אוסטריה, ומאמרי ביקורת התפרסמו במדינות מערביות רבות, ובהן ארצות הברית, גרמניה, שוודיה, ואיטליה, ואף באוסטריה עצמה.[16] גם האופוזיציה האוסטרית תקפה את החלטת הממשלה.[17]
מועצת אירופה בתום כינוסה הביעה את ”התקווה כי אף ממשלה לא תרגיש עצמה מחויבת על ידי הבטחה שהושגה בסחיטה להפסיק הקלות מעבר שהועמדו לרשות מהגרים יהודים מברית המועצות”.[12]
ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארצות הברית הייתה מעורבת במשבר מיד עם תחילתו, ולבקשת ישראל הפעילה לחץ כבד על ממשלת אוסטריה לשנות את החלטתה, ועל ממשלות נוספות (כבריטניה והולנד) להתערב בפרשה. ב-1 באוקטובר נפגש שגריר ארצות הברית בווינה עם קרייסקי כדי לנסות ולמצוא פתרון, אך קרייסקי עמד על שלו. השגריר דיווח גם כי משרד החוץ האוסטרי טוען כי הפרשה עברה דרמטיזציה מיותרת, וכי האוסטרים ימצאו פתרון חלופי לפני שהמחנה יסגר.[18] באותו יום אמר מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר בראיון ל"טיימס" כי החלטת קרייסקי להבטיח את דרישות המחבלים הייתה נכונה כי מנעה נפגעים, אך הוא אינו מחויב לקיים את הבטחתו, ואם יקיימה זה יהיה אסון.[19]
ב-2 באוקטובר הוציא הסנאט האמריקאי הצהרה, לפיה ההחלטה האוסטרית לסגור את אוסטריה למעבר יהודים מסכנת את חיי הפליטים מברית המועצות. הסנאט קרא לנשיא:
- להביע בפני הממשל האוסטרי את הדאגה העמוקה של העם האמריקאי
- לדחוק בממשל האוסטרי להמשיך ולהרשות מעבר מהגרים מברית המועצות בדרכם לחופש ולחיים חדשים
- לדחוק בכל הממשלות לנקוט בכל הצעדים הדרושים לאפשר מעבר חופשי של פליטים[20]
מדינות ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיקר ההתייחסות לפרשה במדינות ערב הייתה בעיתונות. העיתונים הערביים כינו את הפעולה "פעולת קומנדו" ומבצעיה כונו בחלק מהעיתונים "פדאין" ובחלקם סתם "חמושים".
ב-3 באוקטובר נפגש בווינה שר התיירות המצרי, אסמאעיל פהמי, עם קרייסקי. פהמי הודה לקרייסקי בשמו של הנשיא סאדאת על סגירת מחנה שנאו.
תוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשך העלייה מברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות סגירתו של מחנה שנאו, נמשכה העלייה לישראל דרך אוסטריה בדרכים אחרות. במקום המחנה שנסגר הופעל מרכז לינה עבור העולים במרכז הצלב האדום בוולרסדורף (גר').[21] מעבר העולים מברית המועצות לישראל דרך אוסטריה לא הופסק.
מלחמת יום הכיפורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעולת ההסחה שביצעה סוריה השיגה את מטרותיה.[22][23] תשומת הלב של הצמרת הישראלית ובמיוחד של ראש הממשלה גולדה מאיר, שהעלייה מברית המועצות הייתה אחד הנושאים החשובים ביותר עבורה, הייתה נתונה למשבר עם אוסטריה והסיחה דעתם במידת מה מהנעשה בגבולות ישראל.
ארבעה ימים לאחר שובה של מאיר מווינה פרצה מלחמת יום הכיפורים, ותשומת הלב הישראלית והבין-לאומית הוסטה באחת מהפרשה.
עם זאת, בדיעבד התברר לשגריר פטיש כי בפגישת קרייסקי עם פהמי (ראו לעיל) אמר פהמי כי עד סוף 1973 יֵצאו המצרִים למלחמה, וכי הם "לא ישלימו עם המצב הקיים, ואת מפלתם הנוראה ב-67 חייבים למחוק". קרייסקי הביע צער שלא דיווח על כך לפטיש, וטען שלא התייחס אז לדברי פהמי ברצינות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "פרשת שנאו" – הפרשה שנשכחה, בעמוד הפייסבוק של ארכיון המדינה, 2 באוקטובר 2019
- Terence Smith, Guerrillas Seize 3 Soviet Jews on Train, Then Release Them in Austrian Deal, New York Times, Sept. 29, 1973
- סרטון מפגישת מאיר-קרייסקי (בגרמנית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 אביתר בן-צדף, הפתעה מחובלת מראש, מערכות 297, 1985
- 1 2 3 צבי לביא, המחבלים חטפו רכבת עולים. אוסטריה האשימה: פטפטת ישראלית, מעריב, 9 באפריל 1990
- ↑ משך השהייה במחנה היה תלוי בעיקר בלוח הטיסות - באותה התקופה לא היו טיסות יומיות בין אוסטריה לישראל
- 1 2 גולדה מאיר, חיי, ספריית מעריב 1975, עמ' 304-300
- ↑ Daniel Aschheim (2022). Kreisky, Israel, and Jewish Identity. University of New Orleans Press. pp. 106–111.
- ↑ צבי לביא, 3 ערבים עם דרכונים ישראליים מזוייפים נעצרו בוינה, מעריב, 21 בינואר 1973
- ↑ פטריק סיל, אסד, הוצאת משרד הביטחון 1993, עמ' 208
- ↑ משה מעוז, אסד - הספינקס מדמשק, הוצאת דביר 1988, עמ'102
- ↑ מקורות שונים מדווחים על מספרים שונים. על פי משרד החוץ הישראלי דובר בחמישה בני ערובה.
- ↑ TERRORISM: Blackmail in Vienna כתבה במגזין טיים, 8 באוקטובר 1973 (באנגלית)
- ↑ בין השנים 1956–1973 הגיעו לישראל 196,653 עולים דרך אוסטריה (Aschheim)
- 1 2 משרד החוץ, עמ' 22
- ↑ משרד החוץ, עמ' 23
- ↑ משרד החוץ, עמ' 2
- ↑ משרד החוץ, עמ' 72
- ↑ משרד החוץ, עמ' 25
- ↑ משרד החוץ, עמ' 31
- ↑ משרד החוץ, עמ' 52
- ↑ משרד החוץ, עמ' 59
- ↑ משרד החוץ, עמ' 51
- ↑ AUSTRIA CLOSES TRANSIT CENTER, New York Times, Dec. 11, 1973
- ↑ פסח מלובני, "מלחמת השחרור" של אוקטובר 1973 בחזית הסורית, כפר חב"ד: המכון לחקר מלחמות ישראל, 2021, עמ' 133
- ↑ יואב גלבר, רהב, ישראל: דביר, 2021, עמ' 479