מבצע חתונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מבצע חתונה הוא שם הקוד שניתן לניסיון חטיפת מטוס אזרחי ב-15 ביוני 1970 בידי קבוצת יהודים ופעילי זכויות אדם בברית המועצות, כדי להסב את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית למצוקת יהדות ברית המועצות וחוסר האפשרות לעזוב את ברית המועצות בכל דרך אחרת ובנוסף כדי להימלט לישראל.

למרות שהניסיון נכשל, היה זה מאורע משמעותי בתולדות העלייה מברית המועצות, המשפט משך תשומת לב בינלאומית לנושא הפרת זכויות האדם בברית המועצות, ופתח את השערים לגל העלייה של שנות ה-70.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, ניתקה ברית המועצות את יחסיה הדיפלומטיים עמה. הקולות האנטי-ציוניים בכלי התקשורת הסוביטיים התגברו וכך גם האפליה כנגד היהודים.

הגל החדש של אנטישמיות ממלכתית מצד אחד, ותחושת הגאווה על ניצחונה המזהיר של המדינה היהודית על צבאות ערב שחומשו במיטב הנשק הסובייטי מצד שני, הציתו רגשות ציוניים בקרב יהדות ברית המועצות, שהייתה ברובה מתבוללת וחילונית. בשלהי 1966 התחילו להיווצר‏[1] ארגונים ציוניים מחתרתיים שעסקו בהפצת התרבות העברית, לימוד השפה העברית וחלמו על עליה לישראל, ב-1969 נוסד ועד תיאום ארצי שתיאם את הפעילות של הקבוצות ב-לנינגראד, מוסקבה, ריגה, קייב וטביליסי[2].

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגה רעיון חטיפת המטוס היה מארק דימשיץ: יהודי, טייס ואיש צבא לשעבר שהחליט שמקומו בישראל וידע שאין כל סיכוי שיתירו לו לצאת‏[3]. בחיפושיו אחר שותפים פגש מארק את הלל בוטמן מפעילי הקבוצה הציונית בלנינגראד ושיתף אותו ברעיון. הרעיון הפך לתוכנית שמטרתה העיקרית לחשוף לעולם את מצוקת יהודי ברית המועצות הרוצים לעלות לישראל אך מוחזקים מאחורי מסך הברזל, אם תצליח התוכנית יקיימו מסיבת עיתונאים בשבדיה ואם תכשל עצם הניסיון יהיה הוכחה לנואשותם. על פי התוכנית כל נוסעי המטוס יהיו יהודים ציונים שרוצים להגר לישראל. סיפור הכיסוי היה טיסה לחתונה משפחתית גדולה (ומכך נולד גם שם המבצע). הוחלט להשתלט על הטייסים ללא סיוע כלי נשק, כדי להבטיח שלא יהיו קורבנות ואם יסרבו לשתף פעולה ולטוס לשבדיה מארק דימשיץ יטיס את המטוס. בתחילה תמך ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד בתוכנית והקצה מהקופה המשותפת כסף לטיסת מבחן בקו הנבחר. אך מאוחר יותר, ככל שהתקרב המועד שנקבע נוצר ויכוח בין המצדדים במבצע הנואש לבין המאמינים שהוא יביא לחורבן התנועה הציונית ברוסיה ולא יקדם את המאבק לעליה חופשית. כפשרה בין התומכים למתנגדים הוחלט להעביר שאילתה לממשלת ישראל. השאילתה הועברה באמצעות תייר יהודי מנורבגיה בשם רמי, אותו פגשו חברי הקבוצה באקראי לקראת ערב פסח בבית הכנסת של לנינגראד‏[4]. מהות השאילתה מהי חוות דעתה של ממשלת ישראל ביחס לתוכנית חטיפת המטוס. המסר הועבר לשגרירת ישראל באוסלו משם לנחמיה לבנון ראש נתיב שדן בתוכנית עם ראש הממשלה גולדה מאיר[5] תשובת ממשלת ישראל הייתה שלילית, וכפי שהגיעה טלפונית לחברי הוועד הלנינגראדי "הפרופסור, שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השמוש בתרופה". אנשי לנינגראד הסתלקו מהתוכנית בהתאם לפשרה, אך מארק דימשיץ ואנשי התא הציוני בריגה הוציאו אותה אל הפועל.

המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך התא הלנינגראדי נוצר קשר בין מארק דימשיץ לתא הציוני בריגה: סילווה זלמנסון בעלה פעיל החופש אדוארד קוזנצוב שכבר הספיק לרצות 7 שנים בעוון תעמולה אנטי-סובייטית, אחיה וולף זלמנסון וישראל זלמנסון, חברם יוסף מנדלביץ', אריה חנוך גיסו של מנדלביץ' ואשתו מרי, טוליה אלטמן, בוריס פנסון, מנדל בודניה, כמו גם שני אסירים פוליטיים לשעבר אותם הכיר קוזנצוב מתקופת המאסר אליק מורז'נקו ויורה פיודורוב (שניהם לא יהודים) וכן משפחתו של דימשיץ- אלה אשתו ושתי בנותיו, יוליה בת ה15- וליזה בת ה-19.

הכנות אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לפני תאריך היעד ערכו דימשיץ, קוזניצוב ופיודורוב טיסת ניסיון בקו המיועד. קוזניצוב ופיודורוב הבחינו שחלק מנוסעי המטוס הם אנשי הק.ג.ב, אך הקבוצה לא הייתה מוכנה לסגת, גם אם לא יצליחו האמינו בערכו ההסברתי של המבצע. הם רכשו את כל הכרטיסים לטיסה מקומית בקו לנינגרד - פריוזורסק. הטיסה התבצעה במטוס קטן בן 12 מושבים מדגם אנטונוב An-2.

ניסיון החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכם בבוקר ב-15 ביוני הגיעו 12 מחברי הקבוצה לשדה התעופה "סמולני" ליד לנינגרד. הם הבחינו שעוקבים אחריהם אך החליטו "ללכת לתוך עניבת החנק ולא לאחור"‏[6] והם נעצרו על המסלול כמה צעדים לפני העלייה למטוס. ארבעת המשתתפים האחרים שחיכו בפריוזורסק שיעלו אותם לאחר "פריקת צוות המטוס" נעצרו בלילה כמה שעות לפני כן. כתב האישום הוגש, וערב קודם החלו המעצרים של פעילים ציוניים ברחבי ברית המועצות. הסתבר שהק.ג.ב ידע על התוכנית כבר מספר חודשים.

התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת מחאה בתל אביב נגד משפטי לנינגראד

משפט לנינגראד הראשון, בו נשפטו 11 מבין משתתפי מבצע חתונה החל ב-15 בדצמבר 1970 בלנינגרד. חברי הקבוצה הואשמו בבגידה במולדת, אישום שדינו מוות. וולף זלמנסון שהיה איש צבא נשפט בפני בית משפט (טריבונל) צבאי בלנינגרד שהתקיים בימים 4–6 בינואר 1971 ונידון ל-10 שנות מאסר, מרי חנוך שהייתה בחודש השמיני להריונה שוחררה לאחר 5 חודשי מעצר, גם אשתו ובנותיו של מארק דימשיץ שוחררו. מארק דימשיץ ואדוארד קוזנצוב נידונו למוות, יוסף מנדלביץ ויורי פדורוב נידונו ל-15 שנה גם כן. אלכסיי מורז'נקו ל-14 שנים, סילווה זלמנסון ל-10 שנים, אריה חנוך ל-13 שנים, אנטולי אלטמן ל-12 שנים, בוריס פנסון ל-10 שנים, ישראל זלמנסון נידון ל-8 שנים ומנדל בודניה נידון ל-4 שנות מאסר.

המשפט וגזרי הדין האכזריים בו עוררו סערה בינלאומית. הלחץ הבינלאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין ופתח את מסך הברזל לעליית יהודי ברית המועצות.

המשפטים הקשורים       

1.      משפט לנינגרד השני התקיים ב- 11-20 במאי 1971 ופסק שנות מאסר במשטר חמור ל-: בוטמן, הילל - 10; קורנבליט, מיכאל- 7; קמינסקי, לסל -ויאגמן (אגמון) לב - 5 לכל אחד משניהם; מוגילבר, ולדימיר - 4; דרזנר, שלמה קורנבליט, לוי, בוגוסלבסקי, ויקטור - 3 לכול אחד משלושתהם;  שטילבנס, ויקטור - שנה אחת.

2.      משפט ריגה התקיים ב-24-27 במאי 1971 ופסק שנות מאסר במשטר חמור ל-: שפילברג, אהרון - 3; שפשלוביץ', מיכאל - 2; אלכסנדרוביץ', רות ומפציר, בוריס - שנה אחת לכול אחד משניהם. ראה גם: אהרון שפילברג. הביתה.   https://dl.dropboxusercontent.com/u/8656650/Aharon_Spielberg.docx

3.      משפט קישינב התקיים ב- 27-30 ביוני 1971 ופסק שנות מאסר במשטר חמור ל-:  צ'רנוגלז (מעין), דוד - 5; גולדפלד, אנטולי - 4; גלפרין, אלכסנדר - 2 וחצי; שור, הילל, וולושין, ארכדי, לויט, שמעון, טראכטנברג, לזר, קיג'נר, הרי - 2 לכול אחד מארבעתיהם; רבינוביץ', דוד - שנה אחת. בנוסף למאסר נפסק לכול אחד הנדונים לשלם "הוצאות משפט" 72.86 רובל.

4.      משפט של בוריס אוזרניקוב (אגמי) התקיים בלנינגרד ב-6-7 באוקטובר 1971 ופסק 3 וחצי שנות מאסר במשטר חמור לבוריס אוזרניקוב (אגמי).

חילופי אסירים: יואל פרנק קוזנצוב ודימשיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1974 הוחלפה בברלין סילווה זלמנסון (יחד עם יהודי בולגרי שנידון למוות בבולגריה באשמת ריגול לטובת ישראל) במרגל הסובייטי שנלכד בישראל, יורי לינוב, ועלתה לישראל.

ב-20 במאי 1978 נעצרו שלושה סוכני מודיעין סובייטיים בניו ג'רזי בעודם אוספים דו"ח של סוכן ממקום מסתור. אחד מהם היה ולדימיר זינקין, נספח סובייטי באו"ם, שהייתה לו חסינות דיפלומטית ולכן שוחרר. השניים האחרים, רודולף צ'רנאייב וולאדיק אנגר, נשפטו ל-50 שנות מאסר ולאחר משא ומתן ארוך הוחלפו ב-27 באפריל 1979 בחמישה אסירים פוליטיים, ביניהם שני מנהיגי הפרשה: אדוארד קוזנצוב ומארק דימשיץ. שלושת האסירים הנוספים שהוחלפו היו אלכסנדר גינזבורג, ולנטין מורוז וגאורגי וינס. במסגרת ההחלפה שוחררו עוד חמישה אנשים, מתוכם ארבעה שנעצרו בחטיפת המטוס: אריה חנוך, אנטולי אלטמן, בוריס פנסון, וזאב זלמנסון (בנוסף שוחרר גם הילל בוטמן שנידון במשפט לנינגרד השני). הם שוחררו שבוע לפני ההחלפה ויצאו מברית המועצות לישראל ביום ההחלפה.

קוזנצוב עלה לישראל, וניהל את מחלקת החדשות של רדיו אירופה החופשית (1983-1990). לאחר מכן הוא היה העורך הראשי של וסטי.

מנדלביץ', פדורוב ומורז'נקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1981 שוחרר מנדלביץ' ועלה גם הוא לישראל. הוא פעל נמרצות לשחרור שני הלא יהודים בקבוצה, פדורוב ומורז'נקו. מורז'נקו שוחרר ב-15 ביוני 1984 ונאסר מיד שוב על הפרת השחרור על תנאי. פדורוב שוחרר ביוני 1985 והוגבל בהתיישבות לפי "חוק 101 הקילומטר". לא ניתנה לו ויזת-יציאה עד 1988, אז היגר לארצות הברית. הוא ייסד את "קרן הכרת התודה" ב-1998 להנצחת הדיסידנטים הרוסים ש"נלחמו בכוח הסובייטי והקריבו את החופש ואת חייהם למען הדמוקרטיה".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדוארד קוזניצוב "יומני כלא" - ספר אשר כתב ב-1973 מן הכלא הסובייטי בסתר והוברח למערב. הספר זכה בפרס "גוליבר" בצרפת ב 1974.
  • אדוארד קוזניצוב "ריצת מרתון במורדוביה" - 1980, הוצאת כתר
  • יוסף מנדלביץ, מבצע חתונה, הוצאת כתר, ירושלים, 1985.
  • הלל בוטמן, לנינגראד-ירושלים וחניה אקרוכה ביניהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981.
  • הלל בוטמן, עת לחשות ועת לדבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984
  • נחמיה לבנון, הקוד: נתיב (חלק רביעי), עם עובד,1995
  • אהרון שפילברג הביתה (זיכרונות על חיי היהודים ופעילות ציונית בברה"מ לשעבר)'  מבוא שנאת יהודים: זאת של הרחוב וזאת של השלטון 5 וויינמך. 6 אחרי וויינמך. 6 חבר פרופסור יבגני ניקולאייביץ' קלופוב. 8 טובבין וצ'רנוגלאז 9 בשורה מהממת מפליקס קארנטייר. 10 מרדכי לפיד. 10 ברית מילה. 11 מוגילבר וגולדפלד. 12 עבודה בלתי מסווגת. 12 קומיטט (ועד) 13 נישואין 13 מזוודה עם ספרות מריגה. 14 העברה לריגה. 15 בריגה. 16 הגשת בקשת יציאה לישראל. 18 סוף 1968 - 1969. 19 1970 שנה. 20 מאסר וחקירה. 22 משפט לנינגרד הראשון ("משפט המטוס"). 23 2 עימותים עם סילבה. 24 מפציר. 24 מסגירת התיק ועד למשפט. 25 משפט ריגה. 26 כלא כללי, פליליים. 28 מסעות אסירים לקישיניוב וחזרה. ק.ג.ב. נוקם. 29 ריגה - מורדוביה. 30 אליהו גלזר. 32 "שטיפת מוח". 33 שנינו עם גלזר. 33 שחרור. 34 ק.ג.ב. ממשיך לנקום. 35 אשרת יציאה – נס מהשמיים. 36 הערות. 39 = = = מבוא = קישוריות להכרת רקע האירועים: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F_%D7%A4%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%95%D7%A2%D7%93_%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99-%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%90%D7%99%D7%9D אבא בר מזל מזל שיחק לאבי כשהוא עבר ללא פגע את פרעות הדמים (פוגרום) בפרוסקורוב[1]. פרש – איש פטלורה[2] - האוחז בחרב שלופה דהר אז אחרי אחיו של אבא - לייזר. לייזר קפץ מעל גדר והצליח להסתתר. אחרי המקרה, לייזר - שעד אז לא הצטיין בין אחיו כנלהב ללמוד - התחיל ללמוד אנגלית והיגר לארה"ב. לייזר היה שלישי לפי הגיל.  בסך הכול לנחום ויוכבד שפילברג היו 8 ילדים: 7 בנים ובת אחת – לפני האחרונה. אבי היה השמיני – בן הזקונים. כעבור מספר שנים היגר לארה"ב גם אבנר – רופא שיניים – השני לפי הגיל. בתום מלחמת האזרחים כל המשפחה, מלבד לייזר, עברה ללנינגרד. שם כבר התגורר לייב – הרביעי לפי הגיל. הוא הגיע לסנקט-פטרבורג עוד בתקופת שלטון הצר ללמוד במכון לטכנולוגיה ע"ש ניקולאי I. כדי שזה יתאפשר, זוג יהודים בעלי זכות לגור בסנקט-פטרבורג "אימץ" אותו. בלנינגרד אבי סיים טכניקום לרפואה ובתור אח מוסמך (פלשר) שירת שירות חובה בצבא האדום. במשך השירות יצא לו פעמים רבות להתקוטט עם חיילים ש"לא חיבבו" את שמו "אברהם". אבל פעם הוא הוכה מאחור בראש בכלי כלשהו ואיבד הכרה. ושוב שיחק לו המזל: אבי נשאר חי, אם כי נותח בגולגולת וכמעט איבד שמיעה באוזן ימין. אבל באוזן שמאל הוא שמע נהדר, אהב לשיר וסובביו נהנו להקשיב לו. אבא. שנה ~ 1927 לאחר סיום שירות החובה אבי למד וטרינריה, ובתור רופא וטרינרי נסע בתפקיד לקזחסטאן. שם בעיר אקטובינסק הוא התאהב ביהודייה בת 18 – אידה פיינמן (והוא היה כבר בן 32). אידה הייתה בת 5 כשאביה אהרון מת מטיפוס. נסיה – אימא של אידה – לא התחתנה שנית. באקטובינסק הן גרו אצל אחותה של נסיה – אנה. אנה ובעלה זליק, שניהם רופאי שיניים, נמלטו דחוף לאקטובינסק ממוסקבה לאחר שאחד ממטופלי זליק הזהיר אותו שהוא ברשימת המיועדים למאסר. לאנה וזליק הייתה בת יחידה רוזה, ואידה הייתה עבורם כעוד בת. לקח לא הרבה זמן, ואבא שכנע את אידה להינשא לו ולעבור יחד עם האימא שלה אליו. הם התחתנו בתחילת 1935. בלנינגרד אימא שלי למדה במכון לטקסטיל. במשך שנות לימודיה שם היא ילדה: בנובמבר 1935 – את אחותי וביולי 1938 – אותי. הוריי. שנה ~1939 כשנולדתי בבית יולדות בעיר ססטרורצק שאלו את אבי: "היה כדאי לסבול בשביל מכוער כזה?" אבל, לדעתו של אבי, שוב מזל שיחק לו: יש לו בת ובן. הוא חזר ברגל מססטרורצק לבית הקיץ ששכרו בראזליב ומרוב השמחה בדרך גמר בקבוק יין. עוד לפני שנולדתי שיחק לאבי המזל בשנת 1937: הוא נשאר חי וחופשי (כנראה מכסת המיועדים למאסר ולהוצאה להורג כבר הייתה מלאה) למרות סירובו ל"הצעה" להפוך למודיע חשאי של נ.ק.ו.ד. [3] ולמרות המכתב ששלח לסטאלין בו כתב שאחיו לייב העצור - חף מפשע. אז אבא עוד לא ידע שלייב כבר הוצא להורג (טוהר לאחר מות סטאלין). "כמה תמים הייתי שכתבתי לפושע הזה!" - נזכר אבא כעבור שנים רבות. איך ניתן להסביר, מלבד במזל, שבמשך 4 שנות המלחמה בהיותו כל הזמן צמוד לתותחנים (אבא היה קצין בדרגת סרן של שירות וטרינרי, ותותחים ברובם נגררו ע"י סוסים) הוא אפילו לא נפצע? אחיו הנמצאים בברה"מ גויסו כולם מלבד זלמן – הבכור, שהיה כבן 60. רומן נהרג, יהושוע נפצע והאחות היחידה רחל – התאלמנה. מיד עם תחילת המלחמה, עוד לפני שגויס, אבא שלח את משפחתו (אשתו, חמותו, בתו ובנו) מלנינגרד. כנראה לא האמין לסיסמת התעמולה: "על אדמת אויב ובשפיכת דם זעירה!". קודם נסענו לעיר אורסק (אורל) לסוניה – אחותה של סבתא. משם עברנו לעיר בוכרה (אוזבקיסטן), בה כבר התמקם זלמן (האח הבכור של אבא) עם אשתו, בתו ונכדתו (חתנו גויס ונלחם). = שנאת יהודים: זאת של הרחוב וזאת של השלטון = כבר כשהייתי בן ארבע, בבוכרה, שאלתי את הסבתא מה משמעות של מילה "ז'יד"[4]  ששמעתי ברחוב. עבור אנטישמיים שמות אברהם ושרה סימלו את היהודי ויהודיה השנואים. לא במקרה בין ילידי ברה"מ מדור שלי לא הזדמן לי לפגוש אף אברהם אחד. במקומם הופיעו אלברטים, ארנולדים ודומה. באותה המידה במקום שרה (במבטא אשכנזי "שורה") – סופיה, סופה.  בגאווה נשא אבא את שמו אברהם. אז מדוע אני לא נימולתי וגם קיבלתי שם ארקדי במקום אהרון – שם אביה של אימא, שלכבודו התכוונו לקרוא לי? כנראה שבאווירת פחד, ששרר אז, זאת הייתה הכרעתה של אימא. כך גם כעבור כ-8 שנים, כבר לאחר המלחמה, כשעל אבי במקום עבודתו הופעל לחץ שיגיש בקשה להתקבל למפלגה[5], והוא סירב, אימא שכנעה אותו להסכים. באחד הימים הוא דיווח בשובו מהעבודה הביתה: "היום נכנסתי לחרא". בימי מלחמת העצמאות הלכנו לקרובי המשפחה (היה להם מקלט רדיו עם גלים קצרים) להאזין לשידורי BBC. השידורים היו עוינים לישראל וגם "לא מדויקים". שודר, לדוגמא, שבחייל האוויר הישראלי נמצאים מטוסי "יאק" תוצרת ברה"מ. (במציאות מצ'כוסלובקיה נתקבלו מטוסי "מסרשמיט" ולא "יאק"). אנטישמיות בברה"מ גברה. רצחו את מיכואלס[6], הוצאו להורג אנשי תרבות יהודית אחרים. העיתונות הסובייטית הייתה מלאה בהשמצות על אנשים בעלי שמות יהודים האופייניים. בדירתנו, שאותה חלקנו עם שכנים שותפים לדירה – גוים - הם צעקו לנו: "כותבים עליכם!". בבית שמעתי שכל זה – שקר וכזב ואת הדברים מסרתי לחברים יהודיים שלמדו אתי. יותר מפעם אחת שמעתי מחבריי לכיתת בית הספר "ג'יד" וצעקתי בתגובה: "חזיר רוסי". כמה פעמים חזרתי מבית הספר עם "פנס" מתחת לעין. עם כול זה, בלי שהודרכתי על כך בבית, סיווגתי בין מה שדובר בבית לבין התנהגות בחוץ, הייתי גם "אוקטיאבריונוק[7]" גם "פיונר"[8], גם חבר ב-"קומסומול[9]", שלטתי במלל קומוניסטי, הייתי מצטיין בכול "מקצועות מרקסיזם-לניניזם". זאת הייתה הדרך לשרוד. בפברואר 1953, בתקופת הכנת משפט "הרופאים המרעילים[10]" – רופאים יהודיים שכביכול עסקו בהרעלת מנהיגים סובייטיים – מחנך הכיתה שלי (למדתי בכיתה ח') - גאורגי איבנוביץ' ז'לטוב - ששימש גם כמורה לכימיה וגם כמזכיר המפלגה של בית הספר – טען שסוכני ג'וינט[11], המוכרז בעיתונות סובייטית כארגון חבלה וריגול, חודרים לכל מקום, ושאין ספק שכאלה הסתננו גם לכיתתנו (בנוסף אליי בכתתנו למד עוד יהודי אחד בלבד). בימי אבל ויגון במדינה על מותו של סטאלין בתחילת מארץ 1953, סבתא שלי בכתה מרוב אושר. = וויינמך[12]' =
    בשנת 1955 סיימתי את התיכון בהצטיינות בכל מקצועות ועל כך הוענקה לי "מדליית זהב". לפני זה ניצחתי באולימפיאדה העירונית במתמטיקה. עם כול זה ידעתי שדרך לאוניברסיטה לפקולטות לפיסיקה או למתמטיקה ומכניקה (מתמך) סגורה לפניי. לבעלי מדליות זהב עשו שם שיחות מבחן והכשילו את כל יהודים. לכן הגשתי את מסמכיי למכון למכשירנות מטוסים, כי שם לא עשו לבעלי מדליות זהב שיחות מבחן. כעבור שבועיים אבא ואני נגשנו למשרד הקבלה וקיבלנו תשובה: "ל.מ.א.". לשאלתנו פענחו לנו: "להמליץ מכון אחר". נשאר מעט זמן עד לסיום קבלת בקשות להתקבל ללימודים בבתי ספר גבוהים. הייתה סכנה שאפסיד שנה או אף יותר, אם אגויס לצבא. אבל שיחק לי מזל, כי עם אבי עבדה אישה, שאביה עבד במכון למכניקה צבאית (וויינמך), והתקבלתי שמה תמורת שוחד בגודל כשליש המשכורת החודשית של אבי (ברוסיה של היום סכום קטן כזה נחשב מצחיק בשביל שוחד). יחד איתי למדו שם יהודים ספורים, אשר כולם היו או ילדיי עובדי וויינמך או ילדי חיילי צבא אדום שנפלו במלחמה (ובו זמנית בעלי מדליות זהב). בסתיו 1956 יחד עם שאר סטודנטים נשלחתי לקולחוז לאסוף יבול תפוחי אדמה[13]. שם מרדיו – רמקול התלוי על עמוד עץ גבוה - שמעתי על "תוקפנות משולשת" של אנגליה, צרפת וישראל נגד מצריים (מבצע סיני). סטודנט יהודי סיפר לי על שידורי ישראל ברוסית שניתן לשמוע על גל 33.3 מטר, ושגל כזה יש במקלט רדיו "בלורוס". בשובי הביתה סיפרתי את זה להוריי, ו"בלורוס" נקנה. בלהישמע לראשונה אותות קול ישראל אבי צעק: "הרי זו "התיקווה"!" ושר בהגיה אשכנזית: "עוד לא אבדה תקוותנו". =                            אחרי וויינמך                      = בסיום הלימודים קיבלתי דיפלומה של מהנדס מכונות במקצוע 0540. אנשי כוח אדם במפעלים מסווגים ידעו שמקצוע 0540 – זה פיתוח וייצור של משגרי טילים וציוד נלווה. לפי חוקי ברה"מ דאז בסיום לימודים בבית ספר גבוה לבוגר לא הייתה זכות לחפש עבודה כרצונו אלא מקום העבודה נקבע לו. בסיום הלימודים בפברואר 1961 נקבעו לכל בוגרי וויינמך – תושבי לנינגרד – ולאלה שלפני לימודים ב"וויינמך" לא היו תושבי לנינגרד אבל התחתנו עם תושבות לנינגרד – מקומות עבודה בלנינגרד, אבל את יהודים לא השאירו בלנינגרד גם אם הם היו תושבי לנינגרד ונשואים עם תושבות לנינגרד וגם אם אבותיהם נפלו במלחמה כחיילי צבא אדום, את האחרונים שלחו למקומות מרוחקים פחות מלנינגרד (עד כ-1000 קילומטר): נציגי כוח אדם של מפעלי התעשייה הביטחונית בלנינגרד, הקשורים לוויינמך, סירבו לקלוט יהודים. אני נשלחתי לסטלינגרד. בסטלינגרד עבדתי כאיש חוזק במשרד טכני של מפעל "באריקדי" וגרתי במעון עובדים בחדר משותף עם שלושה נהגים-שתיינים. התמזל מזלי, וכבר בנובמבר אותה השנה חזרתי להורים ללנינגרד. חבריי ללימודים בוויינמך סיפרו לי על מקומות רבים ששם דרושים מהנדסים בעלי מקצוע שלי. למרות זאת חיפשתי עבודה ללא הצלחה במשך חודשיים. להלן כמה דוגמאות. אמי, שעבדה כמורה לפיסיקה בתיכון הסמוך למפעל "בולשביק", פנתה לראש ועד המפעל (בנו למד אצלה) ובקשה שיעזור לי להתקבל שמה. כעבור מספר ימים האיש סיפר לאמי שהוא פנה לראש מח' כוח אדם המפעל, וכתגובה, הוגשה לו רשימת העובדים, ושם יהודים היו מסומנים בנקודות. "תגיד את מי לפטר מהם – אמר לו ראש מחלקת כוח אדם – ואקבל את האיש שלך." דוגמא אחרת. מח"מ[14] 100 העוסק בפיתוח טנקים והנושא שם של קוטין (יהודי, בעבר מתכנן ראשי של המפעל על שמו של קירוב. בהנהלתו פותחו כל הטנקים הסובייטיים המפורסמים) התרחב אז ועמד לפני העברה משטח מפעל על שם קירוב לקמפוס גדול שנבנה עבורו מחוץ לעיר לנינגרד בפרבר בשם גורלובו. הסגל היה אמור לגדול, אבל עובדיו הרבים דווקא התפטרו בגלל אי רצונם לנסוע לגורלובו. לכן המפעל היה מאוד זקוק לאנשים. טלפנתי למנהל כוח אדם המפעל – ניקיטה קאפראלוב – ואמרתי לו שאני מהנדס מכונות במקצוע 0540. התשובה הייתה שכמוני דרושים מאוד, ושהוא מבקש שאבוא אליו למחלקת כוח האדם. הוא ביקש את פרטיי כדי להכין לי אישור כניסה (מחלקת כוח האדם נמצאה על שטח מפעל ע"ש קירוב). בלהישמע שמי היהודי המובהק הוא שאל: "מקצוע 0540?" ל"כן" שלי הוא אמר שטעה ושאינני דרוש לו. אבל המקום הראשון המועדף עלי היה וויינמך, איפה שלמדתי. שם זכרו אותי בתור אחד הסטודנטים המבריקים. חבר פרופסור מארטינוב, שהרצה לנו קורס מכונות הידראוליות, אמר שיקבל אותי. כעבור כמעט חודשיים הוא אמר לי שסגן רקטור נוסוב מונע את קליטתי. לשאלתי האם יש לי סיכוי למצוא עבודה במקום כלשהו, קבלתי תשובה: לך ל"סודפרום" –תב"א[15] - שם קולטים". ובאמת, התקבלתי ל-מח"מ 400 (אחר כך שונה שמו ל-מח"מ "הידרופריבור") העוסק בפיתוח וייצור טורפדואים ומוקשים ימיים. מח"מ 400 בין מפעלי תעשיה ביטחונית, שהיוו רוב גדול בתעשיית לנינגרד, רק ב-תב"א קלטו יהודים. לכן אין פלא שהרבה יהודים עבדו ב-מח"מ 400. בשנת 1963 חברי לעבודה שם – רוסי, שמו אלכס יפימוב - שלמד בלימודי ערב במכון לטכניקת חשמל על שם אולייאנוב (לנין), סיפר לי שראה בקיוסק ספרים במקום לימודיו את מילון עברי-רוסי. נסעתי שמה. על בקשתי למכור לי את המילון המוכרת הגיבה בשאלה: "מה, הנך מתכוון לנסוע לישראל?" "את כול משקונה אצלך מילון אנגלי-רוסי את שואלת אם הוא מתכוון לנסוע ל-ארה"ב?" – עניתי בשאלה על שאלתה. המילון מאת שפירא נקנה. = חבר פרופסור יבגני ניקולאייביץ' קלופוב = יום אחד טלפן אליי יבגני קלופוב - חברי ללימודים בוויינמך, רוסי, בן של פועל ממפעל על שם קירוב. הוא סיפר שהתחיל ללמוד במחלקת ערב של מתמך (פקולטה למתמטיקה ומכניקה של אוניברסיטה). התחלתי ללמוד שם גם אני. כמעט כל ימי חול בשעות אחרי העבודה למדנו ביחד באוניברסיטה, ונוצרה ידידות בין שנינו. כפי שכבר ציינתי, רק תב"א קלטה יהודים. לכן כמונופול לקליטת יהודים הם יכלו לתת ליהודים משכורת נמוכה יחסית. כשנקלטתי במח"מ 400, קבעו לי שכר נמוך לעומת מהנדס אחר – גוי –שנקלט בו זמנית אתי, וזאת על אף שהמהנדס הזה בעצמו טען שאני טוב ממנו במקצוע. בחיפושי אחר מקום עבודה עם שכר גבוה יותר הוא גם הציע לי להיכנס בו זמנית אתו למח' כוח אדם של מפעל חדש שקלט מהנדסים. איש כוח האדם שאליו פנינו שנינו הודיע לנו על החלטתו ללא כל מבוכה, והוא אפילו לא דרש שאחד משנינו ייצא. פניו חייכו כשהוא הצביע על המהנדס הגוי ואמר: "אותך אקלוט" ואחר-כך הצביע עליי ואמר: "ואותך – לא". על אי הצלחותיי בניסיונותיי למצוא עבודה עם שכר גבוה יותר סיפרתי לקלופוב, והוא הגיב פעם במילים: "במקומך הייתי מפוצץ כאן את הכול!" הוא עבד ב-מח"מ 100 (מכון הטנקים), ומשם עבר למכון הממוקם בשטח מפעל ע"ש קירוב שאסק לפיתוח סרכזות להעשרת אורניום. קלופוב אמר לי שגם אותי יקלטו שם. "האם ידוע לך מי מנהל שם את הכול? – שעל קלופוב אותי והמשיך – קיקואין!" קלופוב, כנראה, ידע שקיקואין – יהודי, אבל אני לראשונה שמעתי אז את השם הזה. רק בעוד כשמונה שנים במחנה הכפייה סיפר לי לוי קורנבליט שקיקואין יהודי ומקשיב לשידורי ישראל.         קלופוב אמר שידבר עלי עם כוח אדם המפעל. בפגישתנו הבאה קלופוב השתנה ללא הכר. הוא לא נגע עוד בנושא חיפושי תעסוקה עבורי. כעבור כ-40 שנה דרך אינטרנט מצאתי את מספר הטלפון של קלופוב, וטלפנתי אליו. התחלנו להתכתב בדוא"ל. הוא סיפר לי שלא רק סיים את לימודיו ב"מתמך" אלא גם עשה דוקטורט במתמתיקה ועובד כחבר פרופסור בקתדרה למתמטיקה ב-וויינמך. הזמנתי אותו אלי לישראל, והוא אמר שיבוא. באחד הימים הוא שלח לי מסר מתלהם לכבוד 60 שנות ניצחון על גרמניה הנאצית, וכתגובה שלחתי לו את שיר על המלחמה מאת משורר יורי נסטרנקו שבו מופיע התוכן הבא  (תרגום שלי לא בחרוזים): "במשך 4 שנים עבדים נלחמו בעד חרות בלי להיות מודעים על כך שהם - עבדים..."תשובתו של קלופוב הייתה שהוא שונא את דמוקרטים ולא יבוא אליי. ואז שאלתי אותו את השאלה שקודם דחיתי, ותכננתי לשאול כשיגיע לביקור בארץ: "האם שינוי חד בהתנהגותך בנוגע לחיפושי העבודה שלי נבע מכך ששיתפו אותך לסודות מדיניות כוח אדם סובייטית בנוגע ליהודים?" בתגובה הוא הביע זעם על כך שאני בכלל עבדתי במפעלי התעשייה הביטחונית: "היית צריך להתעסק בתנודות מכונות כביסה במקום תנודות טורפדואים" – כתב הוא וביטל את כתובת הדוא"ל שלו. = טובבין וצ'רנוגלאז = בשנת 1959 או 1960 הכרתי, דרך אחותי, את בן-ציון טובבין. עיינתי אז בספרון שאחותי קיבלה ממנו. הספרון היה מלא בגינוי והשמצת ציונות, אבל על שולי דפיו היו הערות בכתב יד הסוטרות את תוכן הספרון. בשנת 1960, שמעתי על אספות קומסומול במקומות שונים בלנינגרד המוקדשות לגינוי קבוצה שבראשה עמדו שניים: טובבין וצ'רנוגלאז. בקיץ 1964 פגשתי, במקרה, את טובבין עם עוד בחור שלא הכרתי קודם. זה היה דוד צ'רנוגלז (בארץ – מעיין). הזמנתי את שניהם אליי הביתה להאזין לשידורי ישראל. דוד הציע לפעול, אבל לא ידענו מה לעשות מלבד לימודי תולדות עם ישראל וניהול שיחות עם יהודים. בקיץ אותה השנה נסעתי עם דוד לקווקז, שם עשינו מסע דרך מקומות ריכוז יהודי גרוזיה. בעיר אוני – אחד המקומות האלה – הכרנו את שאלווה אמשיקשווילי. בהמשך הטיול, בעיר קוטאיסי, לאחר שמדריך גרוזיני סיפר על העיר, שאלתיו על האוכלוסייה (ידעתי שבקוטאיסי ריכוז גדול ביותר של יהודי גרוזיה). התשובה החלה ממילים על כך שבין יהודי העולם הרבה מדענים בולטים, גיבורי עמל, חתני כל מיני פרסים, כולל פרס נובל. אחרי המבוא הזה הוא אמר: "אבל ייהודינו – יהודי גרוזיה – הם רק ספקולנטים!" לכן אין מקום לטענה שגרוזיה – יוצא דופן, ושאין בה אנטישמיות. = בשורה מהממת מפליקס קארנטייר = לימודים במחלקת ערב של אוניברסיטה העניקו לי זכות לחופשה בתשלום לבחינות (בנוסף לחופשה הרגילה). עברתי את הבחינות ללא ניצול החופשה ואת החופשה ניצלתי למטרות אחרות. בקיץ 1965 לאחר בילוי חופשה בקווקז ובחצי אי קרים עמדתי בנמל תעופה בסימפרופול בתור לקנות כרטיס טיסה סמפירופול – לנינגרד. שמתי לב לחזות יהודית של האיש העומד בתור לפניי. התחלתי לזמזם את "שיר הפלמ"ח" המוכר לי משידורי ישראל, וזה שלפניי אכן הגיב, אמר שהוא מריגה ושבריגה ישנם יהודים שהגישו בקשות יציאה לישראל. אפשר להישאר חי ואפילו לא להיכלא אחרי הגשת בקשת יציאה לישראל! – עם הבשורה המהממת הזאת חזרתי ללנינגרד ושיתפתי לכך את טובבין וצ'רנוגלז. צ'רנוגלז הציע שאסע לריגה. = מרדכי לפיד = מלבד פליקס קארנטייר, שמס' הטלפון שלו וכתובתו רשמתי בנמל תעופה של סימפרופול, לא הכרתי אף תושב ריגה. גם לטובבין ולצ'רנוגלז לא היו מכרים בריגה. התחלתי לשאול את יהודים במקום העבודה שלי לגבי מכרים בריגה, ואחד מהם – גנה אטינגר – סיפר שבריגה גרה כלתו, ושבביקורו האחרון בריגה הוא ראה בחור, ששמו מארק, וכי מארק הוא האיש שאני מחפש. גנה נתן לי את כתובתה של כלתו וביקש שבעתיד לא אדבר אתו בנושאים יהודיים. בסוף שנת 1965 לקחתי שוב "חופשה למבחנים", נסעתי לריגה ומצאתי את מארק בלום (מאוחר יותר, בארץ – מרדכי לפיד.  יחד עם בנו השני הוא בשנת 1993 נרצח ע"י מחבלים ערביים). ערב – ערב אחרי העבודה מרדכי בילה אתי שעות רבות. הוא שיתף אותי בנעשה בריגה, נתן עצות איך להיאבק נגד התבוללות: לגבש חבורות יהודים ולמלא אותן בתוכן יהודי (לחגוג חגים יהודיים; לשיר שירים יהודיים; ללמוד עברית), להיפרד מנוהג שיהודיות הן רק לנישואין ואילו לבלות מותר עם גויות (מספיק יהודיות גרושות ודומה). קבעתי עם מרדכי שאבוא שוב לריגה כדי לעבור שם ברית מילה וכעצתו הכרחתי את חבריי לקרוא לי אהרון במקום ארקדי או אליק. מרדכי יחד עם חברו לימדו אותי לרקוד הורה, קבלתי קלטות עם שירים ישראלים ותצלום ציור שהוצב ע"י יהודי ריגה במקום רצח יהודים המוני ע"י גרמנים ולטביים בפרבר ריגה בשם רומבולה. באותו הציור בולט מתוך האדמה רק ראש, עם פנים מעוותים מסבל, ומורמת יד העטופה בסרט עם מגן דוד, והאצבעות  היד מקומצות כמעט באגרוף – כסמל קללה. כעבור שנים רבות אמרו לי שמרדכי היה זה שצייר את התמונה. עם כול זה ומלא חוויות חזרתי ללנינגרד. מיד התחלנו ליישם את העצות של מרדכי. ב-קומרובו - ישוב על חוף מפרץ פיני של ים באלטי, כ-30 ק"מ מלנינגרד – איפה ששכרנו חדר[16] לחורף 1965 – 1966 – לא רק רצנו על סקי עם בנות יהודיות אלא גם חגגנו חגים יהודים, רקדנו הורה וכו'. באביב 1966 הגיעה אליי הביתה סטודנטית מריגה בשם מרגריטה. היא נשלחה ממקום לימודיה ללנינגרד לעשות פרקטיקה. מרגריטה מסרה לי ממרדכי כרך תולדות עם יהודי מאת שמעון דובנוב וספר לימוד עצמי של עברית מאת שלמה קודש. לקחתי את מרגריטה למסעדה יוקרתית "אירופה". = ברית מילה = בקיץ 1966 נסעתי לריגה שנית – הפעם על מנת לעבור ברית מילה. הגעתי ישר לביתם של מרדכי והוריו, אבל מרדכי אמר שלהישאר אצלו אסור לי מפני שהוא נמצא מתחת לחקירת משטרה בעקבות אירוע הקשור להופעת שחקנים ישראלים שהתקיימה בריגה: הזמרת גאולה גיל ופנטומימאי ג'וקי ארקין. באותו אירוע, אחרי ההופעה של השחקנים מישראל יהודים התקהלו ליד היציאה מבניין ההופעה וחיכו ליציאת השחקנים. המשטרה התחילה לפזר את ההתקהלות, וכששוטר היכה בחזה בחורה יהודייה, מרדכי, כתגובה על כך, העיף לשוטר את הכובע. מרדכי ברח. אבל המשטרה הצליחה לאתר אותו ועוד שני בחורים יהודיים המעורבים באירוע. כעבור זמן מה מרדכי נידון לשנתיים של מאסר. אבל בינתיים מרדכי סידר לי אוהל ליד בית קיץ חבריו בליאלופה (קרוב לחוף ים באלטי) והפגיש אותי עם מוהל ששם משפחתו דינר. לדינר לא היה אישור מטעם ק.ג.ב.[17] לעשיית ברית מילה. לכן הוא נאלץ להסתיר את פעילותו הזאת. כדי לעשות לי ברית מילה הוא קיבל ממכרתו, המבלה את הקיץ בבית קיץ, מפתחות מדירתה בריגה. דינר הזמין רופא כירורג כדי שיעשה לי הרדמה מקומית. התברר שהכירורג לא היה מומחה להרדמה וזאת לאחר שכ-20 זריקות תת עוריות לאיבר המין שלי לא גרמו לשום הרדמה. בשלב זה אמרתי לחתוך בלי הרדמה. כבר נימול, ישבתי בלי מכנסיים, ודינר התכונן לחבוש אותי. פתאום נפתחת דלת, ולדירה נכנס חתנה של אותה האישה, שנתנה לדינר את המפתח, בלווי קבוצת חבריו-גויים. התברר שהם קיבלו חופשה מקורס ריענון בצבא. בלית בררה לבשתי מכנסיים בלי להיות חבוש, ושלושתנו עלינו על חשמלית עירונית ונסענו לדירתו של דינר להשלים את התהליך. דינר היה איש נפלא. אחרי ברית המילה הוא החליף לי תחבושות במשך יותר משבוע ובכל יום חבישה באתי אליו הביתה מליאלופה, ואכלתי עם משפחתו ארוחת צהריים. בין הנסיעות מליאלופה לריגה לדינר ביליתי יפה מאוד. האווירה הייתה שונה מזאת שבלנינגרד. ליהודים צעירים רבים היה מגן דוד על שרשרת גם כשהם היו בחוף בבגדי ים. מרגריטה הגיעה לליאלופה ובתור מתנת יום ההולדת שלי נתנה לי מגן דוד כזה שנוסר מ"לט" – מטבע לטבי מתקופה לפני כיבוש לטביה ע"י ברה"מ. נסעתי חזרה ללנינגרד ללא ערלה ולעומת זאת עם מקלט רדיו "ספידולה". חבריי מריגה לא רק שעזרו לי לקנות את המקלט במחיר רשמי אלא גם ביצעו בו שינויים כך שבו הופיע גל 33.3 מ'. להבדיל מ"בלורוס" שהיה על שפורפרות ולכן גדול ממדים, מקלט ספידולה היה על מוליכים למחיצה וקומפקטי. הוא עבר להוריי אשר קנו דירה בעלת חדר אחד + מטבח והשאירו לי ולאחותי - לכול אחד – חדר בדירה משותפת. מקלט "בלורוס" נשאר אצלי. נסיעות למוסקבה בתחילת הסתיו 1966 נסעתי בתפקיד לחודשיים למוסקבה וגרתי שם אצל אנה – דודת אמי. זליק – בעלה –הפגיש אותי עם פולסקי – איש מבוגר, אשר נתן לי כמה שיעורי עברית. לכן בשובי ללנינגרד כבר בייתר קלות התקדמתי עם ספר לימוד עצמי מאת שלומה קודש. לאבא נודע שדודנו אריה גרינברג מגיע מישראל לביקור אצל 2 אחיו ואחותו המתגוררים במוסקבה. נסעתי שוב למוסקבה, הכרתי את גרינברגים על משפחותיהם והבאתי ללנינגרד לוח שנה קטן בשפה רוסית שאריה קיבל בשגרירות ישראל במוסקבה. = מוגילבר וגולדפלד = ולדימיר פרידמן - חברי לעבודה ב-מח"מ 400 – סיפר לי על מכרו הלומד עברית. הכרות עם האיש – שמו ולדימיר מוגילבר – הפכה אותנו משלישיה (טובבין, צ'רנוגלז ואני) לרביעה. מוגילבר השיג את תרגום לרוסית של ספר "אקסודוס" מאת ליון אוריס ואירגן הדפסתו במכונת כתיבה. ביקשתי מחברי לעבודה –איזיה פרס – לקנות את הנייר הדרוש לכך. הוא קנה את הנייר, ביקש שלא אשתף אותו לפעילות כזאת בעתיד, אבל כמחווה האחרונה עשה לי הכרות עם אנטולי גולדפלד – אז סטודנט במכון הפוליטכני. = עבודה בלתי מסווגת = מתחילת דצמבר 1966 התחלתי לעבוד כאיש חוזק במשרד מרכזי לתיכון מכונות בניה (עגורני בניה ומכונות חפרה) – סוף-סוף מקום עבודה בלתי מסווג ועם העלאה בשכר. יהודייה שעבדה שם בתור צלמת צילמה עבורי ספר לימוד עברית מאת שלמה קודש, וקיבלתי ממנה 2 סרטי נגטיב. אחד הסרטים שלחתי לאוני לאמשיקשבילי. = קומיטט (ועד) = דוד צ'רנוגלז הכיר את הילל בוטמן. כך החל הקשר שלנו עם עוד רביעה ציונית: הילל בוטמן; רודולף ברוד; שלמה דרזנר וגריגורי ורטליב. התאחדנו וקראנו לעצמנו "קומיטט" (ועד). הכוונה הייתה שבעתיד כל חבר הועד יציג קבוצה. גולדפלד וחבריו – סטודנטים - היוו את הקבוצה שלי. בעיניהם הייתי זקן: הייתי בן 28 והם היו בני פחות מ-20. באחת פגישות הועד נידונו כללי זהירות. החלטנו שאם נטלפן זה לזה, אז רק מטלפון ציבורי. אני עמדתי על כך שבפעילות שלנו לא נשתף את יהודים למחיצה ואת יהודים הנשואים לגויות. נימקתי את עמדתי לא רק בכך שלמי שבחר בהתבוללות אין מקום בארגון ציוני אלא, מה שיותר חשוב, שסודות פעילות מחתרתית שלנו עלולים לדלוף ל-ק.ג.ב. דרך קרובי משפחה גוים. אבל צ'רנוגלז ובוטמן לא הסכימו אתי. כמה מילים על בן ציון טובבין. הוא, צ'רנוגלז ואולי עוד מחבריהם נפגעו בשנה 1960. הסיבה לכך הייתה, לפי אחותי, ניסיונם להעביר לחו"ל מידע על פוגרומים בבית קברות יהודי בעיר ססטרורצק. (לאחר הפוגרום הראשון יהודים התלוננו לשלטונות. כתגובה, השלטונות הזהירו את היהודים שישתקו ושיתקנו על חשבונם את הנזקים. אחרי שיקום המצבות הן שוב נהרסו.) כתוצאה דוד נפלט ממכון לחקלאות, איפה שהוא למד, וגויס לצבא. בן ציון פוטר ממקום עבודתו המסווג והופסקו לימודיו להנדסה במחלקת ערב. דוד היה צעיר ונתמך ע"י הוריו. לאחר שחרור מהצבא הוא השלים את לימודיו במכון לחקלאות, עבד במקצוע והכין דוקטורט. הוא היה מלא מרץ, בטחון עצמי ובעל יומרה למנהיגות. בן ציון, לעומתו, היה מבוגר בהרבה. כתוצאה מפיטוריו הוא נשאר בלי השכלה גבוהה ובלי עבודה סבירה. לכך התווסף הרס משפחתו. בפגישות הועד הוא שתק, עישן ופלט טבעות עשן. = נישואין = בתחילת 1967 הגיעה אלי מרגריטה מריגה. הצעתי לה נישואין, אבל יחד עם ההצעה הזהרתי אותה, שבסבירות גבוהה אני צפוי להיאסר. עמדתי על כך שתהיה לנו חופה. אני אומר: " עמדתי על כך" - אף על פי שהיה אפשר לצפות שבין יהודי ריגה תהיה נאמנות חזקה יותר למסורת יהודית. התברר שאבא של מרגריטה אינו ציוני ויותר מכך – פועל דפוס – בלטביה לפני שנכבשה ע"י ברה"מ הוא היה חבר מפלגה קומוניסטית במחתרת. ואף על פי שלאחר המלחמה בילה כמה שנים במאסר, זה לא הוסיף לו הרבה שכל. בלהישמע על כך שלפני פחות משנה נימולתי הוא גיחך: "אתה ואברהם". כעבור כשנה וחצי, כשאני לראשונה עסקתי בהכנת בקשת יציאה לישראל, נאלצתי להילחם נגדו. אבל על כך מאוחר יותר. בבית הכנסת של לנינגרד אמרו לי שאת החופה יעשו רק אם אציג תעודת נשואים מ"הארמון הנישואין" הממשלתי. התחתנו בפברואר. זה היה יום א': בבוקר – ב-"ארמון הנישואין", לאחר מכן – חופה בבית הכנסת, ובערב – מסיבה אצלי בדירה המשותפת. בכל אחד משלושת האירועים הרכב האורחים היה שונה. בכולם השתתפו אחותי, הורי מרגריטה ואחותה ויטה, וחברתה הקרובה ביותר של מרגריטה – סילבה זלמנסון. לבית הכנסת אימא באה, אבל מנעה מאבי לבוא. הצטלמנו ב"ארמון הנישואין" אבל לא בבית הכנסת: אנשים פחדו. בבית הכנסת נוכחו רחל - אחותו של אבי – וגרטה – אלמנתו של לייב – אבל ללא ילדיהן. דודני, ששמו לפי תעודת הזהות שלו היה ישראל בן יהושוע, אבל חברים ובעבודה קראו לו אלכסנדר או סאשה, שמר על מרחק וכמו בתאטרון מדי פעם הכריז: "אילו דעות קדומות! אילו דעות קדומות!" בערב, במסיבה בבית, השתתפו כל חברי הועד, שרנו שירי ישראל. = מזוודה עם ספרות מריגה = בסוף פברואר בא אלינו מכרה של מרגריטה בשם אפרים צל. הוא בא מריגה ללנינגרד בתפקיד. הכרנו. אפרים אמר: "אוזניים לקוטל", ויצאנו החוצה (מרגריטה נשארה בבית). אפרים הציע לי לקבל מריגה מזוודה עם ספרות ציונית, וסיכמנו על הקשר. בפגישת הועד הקרובה דיווחתי על אפשרות לקבל את החומר. בוטמן לקח על עצמו את ביצוע המבצע. איש שלו פנחס שכטמן נסע לריגה, הביא את המזוודה, והיא עברה לשמירה לאיש אחר של בוטמן. ואולם בהמשך הייתה הפתעה, כשהתברר שבוטמן מתנגד להפצת החומר שהתקבל מריגה. הוא נימק את זה בכך, שיש לו רעיון יותר יעיל, והפצת ספרות שבמזוודה תסכן את הגשמת הרעיון. הרעיון היה לארגן מסיבת עיתונאים בהשתתפות עיתונאים מחו"ל. במסיבה הזאת נכריז על רצוננו לעלות ארצה. איך בלנינגרד נמצא עיתונאים זרים – עד לפרט טכני "קטן" כזה בוטמן לא ירד. ובינתיים הספרות יקרת הערך שנתקבלה מריגה לא נוצלה. קרה שהאיש, שאצלו נשמרה המזוודה, רצה להיפטר ממנה. ניצלתי את זה, והמזוודה עברה לאחד החברים של גולדפלד. לאחר מכך הצעתי שהועד יתפלג לשתי קבוצות: 1.    קבוצת מעשים, אשר תפיץ את הספרות; 2.    קבוצת המתנה שתיועד לרעיון של בוטמן. בנוסף לכך נסעתי שוב לריגה ובאמצעות פלקוב, שקיבל אז את אשרת היציאה, העברתי את השאלה על מסיבת העיתונים לשגרירות ישראל. התשובה הייתה: "שכל אחד לחוד יארגן את חתונתו". בסופו של דבר כול חברי הועד השתתפו בהפצת החומר. היו שם 3 סוגי ספרונים: 1.    "אקסודוס" מאת ליון אוריס, בתרגומו המקוצר לרוסית ע"י לאה סלובין; 2.    פיליטונים מאת ז'בוטינסקי; 3.    שירים של משורר בעילום שם. סיכמנו שכול החומר יופץ ביום אחד, וזה בוצע בחודש מאי ב"תקופת ההמתנה". אז עוד לא החלו הקרבות, אבל נאצר כבר הפר את הסכמי שנת 1956, גירש מסיני את כוחות האו"מ, הכניס לסיני את כוחותיו והחל מצור ימי על אילת בירי תותחים על אניית מסחר שהייתה בדרך לאילת. כל תעמולת ברה"מ באתם הימים עסקה בשכנוע שעל ישראל להישמד ושהיא תושמד. באווירה הזאת אבא שלי חלה. נס ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים הבריא את אבי מיד. לאחר ששת הימים האווירה השתנתה. למרות הדלת הסגורה השכנים שמעו את מקלט הרדיו הצועק שלי וחזרו אחריו: "שמעתם את ירושלים!" בקיץ על חוף אגם ליד לנינגרד גבר ראה עלי את מגן דוד, התחיל לצעוק: "יהודי עם קמע ישראלי!" ורצה להתקוטט. אבל נשים שהיו אתו מנעו ממנו להתקרב אלי. מימין לשמאל: סילבה זלמנסון; דוד מעין (צ'רנוגלז);בסנטה – דודניתה של מרגריטה; מרגריטה; אהרון; ויטה – אחותה של מרגריטה – בפטרגוף, קיץ 1967. = העברה לריגה = מרגריטה הייתה בשלבי הריון מתקדמים ורצתה שנגור קרוב לאימא שלה. הוריה של מרגריטה מצאו בריגה אנשים הרוצים לעבור ללנינגרד, וכך החלפנו את החדר שלנו בדירה המשותפת לדירה בעלת 2 חדרים בריגה. לפני שעזבתי את לנינגרד, הכנסתי ל"ועד" את אנטולי גולדפלד במקומי. עברנו לריגה ביום 10.10.1967 וכמה ימים אחרי זה התחלתי לעבוד כאיש חוזק במשרד טכני של מפעל לבניית קרונות רכבת. כנראה, שבלטביה שנאת יהודים "התאזנה" במידת מה ב"אהבה" בין רוסים ולטביים. באותו החודש נולדה רותי – בתי. = בריגה = חוג מכריי בריגה התרחב מהר, עד שלא הייתי מסוגל לזכור את מכריי החדשים. אתייחס להלן לכמה ממרכזי הרוח הציוניים בריגה שדאז: ביתו של הצייר יוסף קוזקובסקי ואשתו גולדה. חבר אגודת ציירי ברה"מ קוזקובסקי התפרנס מציור דיוקנאות של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית: לנין, ברז'נב ואחרים. הדיוקנאות האלה הוזמנו לקראת כל מיני חגים סובייטיים. אבל יצירותיו אחרות, שלא נוצרו לפי ההזמנות היו מוקדשות לעם יהודי, והן היוו אומנות אמתית ומלאו את ביתו. בתמונת שמן גדולה "מצעד המוות" בנושא השואה הוא צייר את עצמו בין הצועדים למוות. התמונה הזאת מוצגת באופן קבוע בכנסת ישראל. יצירה נוספת היא תבליט נפלא המציג אוזן שבתנוכה תקוע מסמר. התבליט הזה נקרא "מתבולל". וההסבר: אצל יהודים עבדות לא הייתה לנצח אלא בשנה השביעית הם שיחררו את עבד. אבל במקרה והעבד לא רצה להשתחרר, הצמידו את תנוך אוזנו למשקוף דלת ובתקיעת מסמר עשו חור בתנוכו כסמל שהוא עבד מרצון. במילים אחרות, המתבולל הוא עבד מרצון! נפגשנו גם אצל רבקה אלכסנדרוביץ' וגם אצל דוב ולאה (אחותה של ריבקה אלכסנדרוביץ') סלובין ובעוד מקומות. אחד ימי העצמאות ישראל חגגנו אצלי עם דוד זילברמן ומשפחתו. חגיגת חג חנוכה בבית איזיה וללה פישר, שנה 1969. בריגה יהודים לא רק למדו עברית והכול הקשור לישראל. חיי יהודים הפרטיים היו ספוגים בציונות. 2 דוגמאות: 1.    זכור לי אירוע בו מרדכי שכנע ברחוב את אחד ממכריו לתת לבנו, שרק נולד שם, "דקר" – לזכרה של צוללת ישראלית "דקר" שנאבדה עם צוותה לפני זמן קצר. 2.    לאה וברוך סלובין נתנו לבנם את השם "צבי בן עמי". זכור לי איך הקשבנו להקלטת שיר "הביתה" וברוך סלובין  התפעל מהשיר ומהזמרת שושנה דמרי. בריגה לא היה צורך בארגון. אנשים רצו לפעול. מאות השתתפו בפעולות הנצחת יהודים שנרצחו ע"י גרמנים ולטבים במקומות הרצח ההמוני: רומבלו; ביקירניקו. השלטונות ניסו להתנגד לעבודות והאספות האלה. את התמונה שהוקמה ברומבולו במקום המציבה נאלצו לשחזר ולתקן כמה פעמים. פה התמונה כבר שבורה ו"תוקנה"\כוערה, אין מגן דוד ונוסף קרש עם אמירה ללא שום זכר על יהודים. אם התקבל חומר מעניין מחו"ל – תרגמו אותו לרוסית ושכפלו. כמה דוגמאות: ·       ספר "אקסודס" מאת ליאון אוריס תורגם ע"י לאה סלובין; הדפסתו ושכפולו במספרים ללא תקדים אירגן אפרים צל. ·       "אחיי המהוללים" מאת הוברד פאסט תורגם ע"י – אם איני טועה – רבקה אלכסנדרוביץ'; ·       התקבל אלבום המוקדש לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים – אריה חנוך ואשתו (כבר אז או בעתיד הקרוב) מרי באים אלי הביתה, אני הולך לעבודה, והם משכפלים את האלבום באמצעות הציוד שלי. לפי הרגלי מלנינגרד אספתי מחוג חבריי (וגם נתתי) 5 רובלים לחודש. רכשתי מכונת כתיבה, ועל המכונה הזאת הקלידה מליטה דולגיצר. יום אחד אלי הביתה בא בחור והציג את עצמו כאנטולי גרנרוט מקייב. כבר לאחר שנתתי לו את עותק האלבום הנ"ל התברר שנשוי הוא עם גויה. "זה משנה את העניין" אמרתי ובקשתי את האלבום חזרה. אבל הוא עזב עם האלבום. = הגשת בקשת יציאה לישראל = באוגוסט 1968 חודשה קבלת בקשות אשרת יציאה שהופסקה עם פרוץ מלחמת ששת הימים. לאחר קבלת הזמנות לישראל (מה שהיה תנאי להגשת הבקשה) מאריה גרינברג ומאח האימא של מרגריטה, שהתגורר בארץ, נסעתי ללנינגרד, והוריי חתמו על הצהרתם על כך שהם מסכימים ליציאה שלי ושל משפחתי. את החתימות שלהם אישרו בהנהלת הבית. לקבל הצהרה דומה מהוריה של מרגריטה היה מסובך יותר. בנוסף לזוג הוריה למרגריטה היה עוד זוג "כמעט הורים" – אחיה של האימא – חבר פרופסור ומנהל קתדרה לכימיה במכון לרפואה - הנשוי על אחותו של אב מרגריטה. לזוג הדודים הזה של מרגריטה לא היו ילדים משלהם. אנו השישה התיישבנו ליד שולחן, והם הודיעו לי שלא אקבל את הסכמתם של הורי מרגריטה. בזעם הזכרתי שעוד לפני החתונה הם ידעו גם על ברית המילה שעשיתי וגם על כוונתי לעלות לישראל ואפילו לא רמזו שיש להם משהו נגד כך. לאחר שהם לא שינו את החלטתם, הוספתי, שאם לא אקבל מהם את המסמך על הסכמתם – אשחוט אותם אחד-אחד. בסופו של דבר, נסענו במונית לנוטריון, והוא אישר את חתימותיהם על המסמך שהכנתי מראש. במבט לאחור זה נשמע איום ונורא. אבל גם היום איני רואה פתרון חלופי סביר. אוסיף שלאחותה של מרגריטה כבר ללא ויכוחים נתנו הסכמה בשנה 1972. ובשנה 1973 הוריה של מרגריטה עלו ארצה יחד אתה והנכדות. קרוב לשנה 1980 עלו ארצה גם "כמעט הורים": דוקטור יחזקיאל (חאצקל) וסרמן ואשתו פייגה (אייגלה). אבל אחזור להגשת המסמכים. נדרש גם אפיון ממקום העבודה. הדפסתי אותו בעצמי וכשלב ראשון בקשתי מהממונה הישיר עלי – ראש קבוצת חוזק ששם משפחתו קלאבינש - שיחתום. קלאבינש בזמן המלחמה נלחם בשורות צבא גרמני. פעם הוא אמר לי שיהודים אינם שייכים לגזע לבן. עניתי לו על כך, שאם זה נכון, זה לא לטובת הגזע הלבן. הייתי בעיניו לא סתם יהודי אלא גם כובש, כי באתי מרוסיה. הוא קרא את המסמך, ועם הבעת פנים של הפתעה נעימה וחתם בלי להוסיף מילה. אחר כך גם בלי בעיות החתמתי את מנהל המפעל – גם לטבי. הגשנו את המסמכים ל-אווויר[18] ובעוד זמן-מה קבלנו תשובה שלילית בלתי כתובה ובלתי מנומקת עם זכות להגיש שוב בקשה כזאת בעוד שנה. סוף 1968 - 1969 בסוף 1968 מספר משפחות קיבלו את אשרות היציאה. בין מכריי שקיבלו את האשרות היו: גרבר; סלובין, יעקובי, חורול, שניידר, פייגין, שפרלינג. מרדכי לפיד קיבל את האשרה לעצמו ולאמו, אשר נפטרה זמן קצר לפני קבלת האשרה), אבא של מרדכי נפטר כשמרדכי היה כלוא. דוד גרבר, לפני שנסע, סיפר לדוד זילברמן על כך, שכדי לקבל אשרת יציאה הוא שילם שוחד, והפגיש את זילברמן עם האיש שקיבל את השוחד. זילברמן בנה לוח מיוחד להגדרת העדיפויות בקידום האנשים המבקשים לעלות. בתחילת 1969 אפרים צל קיבל אשרת היציאה. לפני שעזב הוא סיפר לי על האיש ששכפל את ספרות שהייתה בתוך המזוודות, ונתן לי את כתובתו. בנוסף על כך אפרים הסביר לי איפה בדזינטארי (מקום נופש בחוף ים באלטי) קבורה מזוודה נוספת עם ספרות הדומה לזאת שקיבלנו ללנינגרד בשנת 1967. זמן קצר אחרי שצל עלה ארצה לקחתי את חפירה ובשעות חושך ניסיתי למצוא את המזוודה, אבל ללא הצלחה. חברי לעבודה אנטולי קלצקין כפף מוט פלדה בקוטר כ-6 מ"מ והכין עבורי דקר. הפעם נסעתי לחפש את המזוודה בשעות יום, ובתור כיסוי רומנטי נסעה איתי סילבה זלמנסון. מצאתי את המזוודה והוצאתיה מהאדמה. סילבה נסעה ללנינגרד והעבירה שמה את רוב תוכן המזוודה. חלק קטן יותר הועבר לוילנוס. אריה חנוך נפגש עם האיש ששכפל את הספרות. אבל האיש סירב לחזור על המבצע. הבאים לעלות ארצה היו יוסף וגולדה קוזקובסקי. הוזמנתי לביתו של אדם בשם עזרא רוסינייק שעד אז לא היה מוכר לי. סיפרו לי עליו שהוא שען ובלטביה העצמאית היה חבר בית"ר. בביתו של עזרא התאספנו בסה"כ 5 איש: 1.    עזרא; 2.    בובי צייטלין – גם לשעבר חבר בית"ר. בזמן המלחמה בגיל 17 הוא התנדב לצבא אדום, נפצע ונשאר נכה; 3.    אליהו ואלק; 4.    בוריס מפציר; 5.    אני. עזרא אמר לי שאני הוזמנתי בגלל קשריי עם לנינגרד. מפציר, איך שהתברר, היה מנהיג מוכר של קבוצת צעירים טובים מאוד (חיים דרורי, לייב באנד ועוד), אבל התרשמותי עליו לא הייתה טובה במיוחד: הוא דיבר במשפטים ארוכים מאוד כך שלקראת סופם שכח מה רצה להגיד. עזרא חשד שאיש הלוקח שוחד מהיהודים שבקשו אשרות יציאה לישראל היה נוכל מסוג "איש הגרלות", כלומר לא פעל בכלל להשיג האשרה. אם נתקבלה האשרה – הרוויח. ואם לא – היה מחזיר את הכסף שקיבל. התחלנו לתאם את פעילותנו. נזכר לי דיון על תוכן פנייה ליהודים לקראת התפקדות אוכלוסין בשנת 1969 עם קריאה לנקוב בעברית כשפת האם. את הפניה הזאת שכפל ישראל זלמנסון לבקשתי באמצעות ציוד פוטו. באותה תקופה, כשפג תוקפה של תעודת הזהות שלי, והונפקה לי תעודה חדשה, חתמתי בחדשה את חתימתי בשפה העברית. זה שימש כאסמכתא לכך שחתמתי מאז בעברית בכל המסמכים בעבודה. פעילים בולטים של יהדות מוסקבה: דוד חבקין ווילי סבצ'ינסקי ביקרו בריגה. תפקיד ציוני מוסקבה במאבקנו היה חשוב במיוחד כי רק במוסקבה, למעשה, היו עיתונאים זרים. התארח אצלי גם אשר בלאנק מלנינגרד. זמן קצר לאחר חזרתו ללנינגרד הוא קיבל אשרת יציאה. הוחלט שמפציר ישמש כנציג ריגה ב"ועד תאימות כלל ארצית" (ות"א). כשהפגישה של ות"א נקבעה בריגה, קיבלתי בשביל כך את מבטחות בית הקיץ של ניסן בלין בלי ליידע אותו על המטרה, פגשתי את המשתתפים ולוויתי אותם למקום. בריגה הודפס ושוכפל "עיתון" שהוצא לעור ע"י ות"א. בסוף 1969 הגשתי שנית את בקשתי לאשרת יציאה לישראל. הפעם היה מסובך יותר לקבל את האופיון ממקום העבודה. נערכה אספת ועד המפעל ולאחר גינויים קבעו: "את האפיון לשפילברג לא לתת". בתגובה על הערתי שאת האפיון דורש מהם משרד הפנים, ואין להם זכות לא לתת לי אותו, נאמר לי לא ללמד אותם ושההחלטה "לא לתת את האפיון" תהיה בפרוטוקול. קיבלתי את העתק מקטע זה של הפרוטוקול, ובאוויר הוא התקבל במקום האפיון. שוב קבלתי סירוב הלא מנומק. סילבה ספרה שגם במקום עבודתה נערך דיון דומה, אשר בו גרמו לה לבכות. = 1970 שנה = בסוף שנת 1969 במוסקבה קיבל אשרת יציאה דוד חבקין. הוא הכניס לקינסקופ של מקלט טלוויזיה את עצומת קבוצת יהודי גאורגיה וכך הצליח להעבירה דרך הגבול. גולדה מאיר הקריאה את העצומה מדוחן הכנסת ובכך תמה מדיניות ההשתקה שנמשכה עוד מעידן סטלין. נגד מדיניות ההשתקה נאבקו שפרלינג, קזקוב ועוד. כתגובה שלטונות מוסקבה ארגנו הצגה הטלוויזיונית של "היהודים המאולפים" (שחקני קולנוע ותאטרון, גנרל, שר) שהכריזו על אי-רצונם לעזוב את ברה"מ. התחלנו לשלוח לשלטונות עצומות קבוצתיות ומכתבים אישיים עם דרישה לאפשר לנו לצאת לישראל. העתקים של כל הפניות הללו לשלטונות סובייטיים הועברו לחו"ל והוקראו בשידורי ישראל. זה התאפשר הודות לציוני מוסקבה. בין יהודי ריגה שקיבלו בסוף שנת 1968 אשרת יציאה לישראל היו, כפי שכבר נאמר, יוסף חורול, בוריס שפרלינג, יוסף שניידר ומרדכי לפיד שבעברם היו שנים של מאסר ושנידונו על כך לפי סעיפים פוליטיים. לכן נוצרה דעה שלאנשים מסוג זה סיכוי לקבל אשרת יציאה גדול יותר. סילבה זלמנסון הכירה את אדוארד קוזנצוב שבעברו היו שנים רבות של מאסר באשמה פוליטית, והם התחתנו. דובר בהתחלה על נישואים פיקטיביים, אבל מהר מאוד הם הפסיקו להיות פיקטיביים. בחודשים ראשונים של 1970 באו אלי מלנינגרד הילל בוטמן ואשתו יווה. לפי בקשתם הבאתי אותם לסילבה. לא ידעתי אז על רעיון לברוח מברה"מ בחטיפת מטוס ועל כך שבוטמן בא לקדם את הפרויקט. בסדר הפסח אצלי התארחו כ-50 איש. ישבנו ליד משטחי עץ, שמצאתי. יוסף מנדלביץ' ניהל את הסדר. זמן קצר אחרי הסדר טלפנה אליי אימא ואמרה שאבא בבית חולים ועל עֶרֶשׂ דָּווּי. כשסיפרתי במקום עבודתי על כך שאבי גוסס, סידרו לי נסיעה בתפקיד ללנינגרד. מצאתי את אבי עוד בהכרה מלאה. הוא נפטר כשישבתי ליד מיטתו. בזמן הלווייתו בבית הקברות שמעתי מחבר לעבודתו של אבי – יהודי –שאבי בגאווה סיפר לו על כך שבנו הגיש בקשת אשראי יציאה לישראל. בקיץ משפחתי המורחבת שכרה בית בדזינטרי. שהיתי שם רק בסופי שבוע מפני שבנוסף למשרת מהנדס, בערב עבדתי כפועל – כרסם עצים באותו המפעל. זה אישרו לי, אבל לעסוק בהוראת התנגדות חומרים בטכניקום סירבו לאשר. ביום ~ 13 ביוני רות אלכסנדרוביץ' ביקשה שילון אצלי מכר שלה. הסכמתי. זה היה נתן אלטמן. לאחר לילה אחד בלבד אצלי הוא נאלם והשאיר רק פתקה עם 2 מילים: "אני טס". בלי לתת לזה חשיבות מיוחדת הכנסתי את הפתקה, כמו גם הכול שניתן לנצל כדלק, לתנור מחמם מים לאמבטיה. (נציג מכבי אש רמז שאבור אישור להתקין מחמם מים על גז מגיע לו שוחד – לא נתתי). בבוקר 15.06.1970 בבואי לעבודה הוזמנתי למנהל המשרד הטכני. שם חיכו לי אנשי ק.ג.ב.. הם הביאו אותי למשרד חוזק – מקום העבודה שלי – סילקו משם את כל חבריי לעבודה ועשו חיפוש. בלי למצוא דבר הסיעו אותי לביתי. שם הראו לי מסמך שכלל סעיף 64 (בגידה למולדת) ודרשו שאתן להם נשק ודומה. ביצעו חיפוש מדוקדק. מספרות תוצרת שלנו מצאו אצלי רק 2 עותקי "עתון". אבל בנוסף לכך הם לקחו את כל הספרים הקשורים ליהדות. מאלה נזכרים לי ספר שירי ח.נ. ביאליק בתרגום לרוסית, ספר ללימוד עצמי עברית וספר מאת אוגוסט צ'מברלן – אנגלי מגורמן – מהמייסדים של אנטישמיות בת זמננו. לקחו גם את כל ציוד הצילום. לאחר החיפוש לקחו אותי ל-ק.ג.ב. לחקירה, ולאחריה שוחררתי. למחרת בבוקר מול שולחן העבודה שלי גיליתי איש חדש לא מוכר לי, שעליו סיפרו שלאומו גרמני ושהוא טייס לשעבר. הוא לא רק דיווח עלי ל-ק.ג.ב. אלא גם ניבא לי כלא וכל מיני צרות. מצד שני כמה מחברי לעבודה לטביים והונגרי אחד נתנו לי להרגיש יחס ידידותי. עם כל אמצעי זהירות נפגשתי עם חבריי. הם אמרו לי שגם למפציר ביום 15 ביוני היה חיפוש וחקירה ושהוא אחוז בפחד. נסעתי אליו כדי במידת מה להרגיע אותו. לקטע האחרון של הדרך לקחתי מונית – עד לכניסה למדרגות הבית בו הוא גר. מאוחר יותר, אחרי המאסר, התברר שהצלחתי להסתתר מהמעקב. על ביקורי אצל מפציר נודה להם כבר מחקירת מפציר. וחוקר שאל אותי איך הצלחתי להסתנן אליו. אוסיף שבתקופה שקדמה למאסר המעקב מצא ביטוי בהגדלת תשלום חודשי עבור הטלפון. כששאלתי את אנשי הטלפון, מהי הסיבה להעלאת התשלום, הוסבר לי שקודם היה לי קו משותף עם אחד השכנים (לכל אחד מספר טלפון משלו) עכשיו העניקו לי קו אישי. ברור של-ק.ג.ב. כך היה נוח יותר להאזין. = מאסר וחקירה = ביום 4 באוגוסט 1970אסרו אותי. לפני שהביאו אותי לכלא ק.ג.ב. שוב עשו חיפוש במקום עבודתי ובביתי. זה נמשך הרבה זמן, ולקראת סוף הייתי רעב ובקשתי אוכל. הכרחתי את עצמי לאכול מרק דגים מסריח: הייתי חייב לאכול מה שנותנים כדי לשמור על כוח לקראת מבחנים עתידיים. אף על פי שהכנתי נפשית גם את עצמי וגם את קרוביי וחבריי למאסרים, המאסר הוא תמיד מהלומה. מרגריטה נשארה לא רק עם רות בת שנתיים אלא גם הייתה בהריון מתקדם – בחודש תשעי. לא היו לנו חסכונות. לכן כשבעוד כחודש העבירו לי ממנה אוכל ובגדים – זה היווה סימן שעוזרים לה. בקפיצה קדימה אוסיף, שבעוד כמה חודשים, כשגיליתי בחבילה ממנה אוזני המן והבנתי שיהודים ממשיכים לחגוג פורים, הייתי מאושר. נודע לי מאוחר יותר, שאוזני המן בחבילות לנו הייתה יוזמה של רבקה אלכסנדרוביץ' . בתה - רות אלכסנדרוביץ' - גם נאסרה. במשך קרוב לשבועיים סירבתי לענות על שאלות חוקר, והוא הקריא לי פרוטוקולים ארוכים של הודעות חבריי מלנינגרד. אחר-כך התחלתי לענות על שאלות החוקר: בשלילה מלאה של אשמתי ואשמת אחרים. באותו החודש חוקר הודיע לי, שנולדה לי בת, ושאל אם לא שיניתי את דעתי על בחירת שמה. עניתי שדבר לא השתנה אצלי. (ביני ולבין מרגריטה הוחלט שאם תיוולד בת, היא תקבל שם יוכבד לכבוד הסבתא שלי). איני יודע גם היום, מה היה נכון יותר: להמשיך לשתוק או לענות על שאלות החוקר, כמו שעשיתי. אישרתי את הודעות חבריי מלנינגרד על מה שעשיתי בלנינגרד ואת הודעת סילבה על המזוודה, שהוצאתי מאדמה בדזינטארי, אבל שללתי שתוכן המזוודה כלל משהו בלתי חוקי (ברה"מ שם לא הוזכר). בנוסף שללתי גם את החלק העובדתי, שבו נחשדתי, המיוחס לתקופת מגוריי בריגה. במסגרת אי שיתוף פעולה עם חוקרי ק.ג.ב. הכחשתי גם אופן ציוני של הפעילות שלי. "ציונות אינה עבירה על החוק" – ניסה לשכנע אותי החוקר. כתגובה הזכרתי לו על ספרון "ציונות – כלי מורעל של אימפריאליזם" שיצא לעור באישור הממשלה. המשכתי שלרצוני לגור במדינת יהודים ולגדל שם את ילדיי אין שום קשר לאימפריאליזם או לרעל. = משפט לנינגרד הראשון ("משפט המטוס"). = בדצמבר מלווה ב-2 אנשי ק.ג.ב. הועברתי במטוס קווי מריגה ללנינגרד. במטוס קראתי עיתונים – לראשונה מאז מאסרי. בעיתון מתכת לכותרת "בלנינגרד נשפט פשיזם" היה מאמר על משפט כלשהו נגד מספר משתפי פעולה עם כובש גרמני בזמן המלחמה. מאוחר יותר, כשהייתי במכנה כפייה, נודעו לי פרטים על המשפט. הנשפטים, שדם היה על ידיהם, בעיקר דם יהודי, גרו בחו"ל לאחר המלחמה (זה שהיה במכנה שלי – באוסטרליה). כשהוכרזה בברה"מ חנינה לכל אותם פושעים ששיתפו פעולה עם הנאצים, הם חזרו למולדת, ואף אחד לא הטריד אותם שנים. לקראת המשפטים שלנו, כתעמולת נגד מאבק יהדות מערב להגנתנו ונגד אנטישמיות בברה"מ הוציאו אותם כמו שמוציאים דגים מאקווריום, ועשו נגדם משפט. לשניים מהם נפסקה הוצאה להורג ולאחרים –מאסרים ממושכים. תא כלא "הבית הגדול" (ק.ג.ב. בלנינגרד) היה משופר לאומת ק.ג.ב. ריגה: אסלה – במקום חבית שבריגה ושניצל – לארוחת צהרים. ביליתי שם לילה אחד ולמכורת הובאתי למשפט על קבוצה שרצתה לברוח לישראל בחטיפת מטוס. שם נחקרתי בתור עד. אמרתי בעדות שאני מכיר את כל הנשפטים מלבד ארבעה מהם (לא הכרתי את דימשיץ, פיודורוב, מורז'נקו ובודניה) ושבטוחני שאינם אשמים. במבט לאחור היה טוב אילו הייתי אומר: "אם זו אמת, שהנאשמים התפתו לפרובוקציה של השלטונות ורצו לברוח בחטיפת מטוס, הרי שזה איננו פשע, אלא ניסיון הגנה מזערי למול הרמיסה הממושכת של זכותם החוקית לצאת לישראל". אבל אז הנוסח לא עלה על דעתי ולא על דעת מישהו אחר. תיק המטוס היה אחד מהשניים: 1.      היה מההתחלה ולכל אורך הדרך פרובוקציה של הק.ג.ב. או 2.      האפשרות השנייה היא שלמודיעין הק.ג.ב. נודע על כוונת הקבוצה לברוח בחטיפת מטוס, ואז והשלטונות החליטו לנצל את זה כדי לדכא את התנועה הציונית הגוברת אז בברה"מ. בכל אופן, חטיפת המטוס, שלא התקיימה, הסתיימה בניצחון ללא תקדים של העם היהודי שהתגייס להגנתנו בכל העולם. לגבי הנאשמים שנשפטו  ב"משפט המטוס" – הם היו גיבורים המוכנים להקרבה עצמית. הוחזרתי לריגה. שם חוקר הודיע לי על כך שעל שניים מאלה שנשפטו בלנינגרד נגזר דין מוות. התגובה האוטומטית שלי היו מילים "שש מיליון ושניים", והחוקר הוסיף שפסק הדין ירוכך ככול הנראה. = 2 עימותים עם סילבה = סילבה זלמנסון בהודעותיה יחסה לי, בין השאר, מעשים שלא עשיתי. בכך החוקרים השתכנעו מהודעות מפורטות כתובות בכתב ידו של מפציר. סילבה, כנראה, הניחה שמצבי כה חמור שתוספת כזאת כבר לא תהייה משמעותית, ומצד שני, ניסתה לעזור למישהו אחר. אבל גם אחרי התיקונים החלק העובדתי של האשמה נגדי הושטת רק על הודעות מפציר וסילבה. בעימות הראשון שלי עם סילבה בחקירה ב-ק.ג.ב. אחרי הודעתה שאלתי אותה, מדוע היא משמיצה אותי. כתגובה, סילבה אמרה שדיברה לא אמת. בעוד כ ימים ספורים התקיים עימות חוזר. התרשמתי שמאז העימות הקודם סילבה השחירה. כעבור שנים היא סיפרה לי שאיימו עליה שיוסיפו לה שנות מאסר. היא חזרה להודעות נגדי. = מפציר = מפציר "נשבר" עד הסוף, במונחים ישראלים – נהיה לעד מדינה. על בסיס הודעותיו הכתובות בכתב ידו, כולל תרשים עם "חמישייה", המנהלת פעילות ציונית בריגה, ניכלא שפשלוביץ', ו-ק.ג.ב. היה מכניס לכלא עוד רבים נוספים, אלמלא השלטונות נסוגו כתגובה למאבק להגנתנו של יהדות האולם. בעימות עם מפציר, כתגובה להודעותיו, אמרתי שכל המלל שלו – שקר בתוספת אמת מזערית (כדוגמה, לא שללתי שהייתי בחתונתו). פעם לחדר החוקר, בו ישבתי, נכנס שרירן וצעק לי בנימה מאיימת: "שפילברג! איפה מכונת הכתיבה?" שתקתי. אחרי שיצא מהחדר שאלתי את החוקר רב סרן קראסנוב, מי זה היה. "גם חוקר למשימות חשובות במיוחד" – הייתה התשובה. מאוחר יותר נודע לי שזה היה בראבצקי – החוקר של מפציר. כעבור כ-10 שנים, בארץ, בא אליי הביתה איש שהציג את עצמו בשם משפחתו ריקנטי ואמר שהוא עיתונאי. ריקנטי ביקש שאספר על מפציר. כשהתחלתי לספר על התנהגותו של מפציר בחקירה, ריקנטי הפסיק אותי ועזב. לא ברור, למה ציפה ריקנטי, מי שלח אותו אליי ובאיזו מטרה. בסוף שנות 80 בהלווייתו של בובי צייטלין ניגש אליי מפציר. הוא אמר שסובל מסרטן, הולך למות והושיט לי את ידו. לחצתי. כעבור זמן לא רב הוזמנתי להקרנת סרט תיעודי שמפציר עשה. לאחר ההקרנה הוזמנתי אליו הביתה. בין האורחים ישבו שם שני בכורים דוברי רוסית ושוחחו ביניהם. "שלא יישפך דם של ילד פלסטיני גם אם זה יעלה במחיר חיי 100 חיילי ישראל!" – הכריז אחד מהשניים. זאת הייתה סביבתו של מפציר. אחר כך שרת הקליטה פרופ' תמיר מינתה את מפציר, חי ובריא, לתפקיד מנכ"ל המשרד שלה. ביום 23.07.2004 פורסם ב"מעריב" מאמר על מפציר. המאמר כלל ראיונות עם רות אברבוך-אלכסנדרוביץ', מיכאל שפשלוביץ' ואיתי. נאמר שם שכותבי המאמר פנו לשרת הקליטה בשאלה, איך היא העמידה איש כמו מפציר לתפקיד מנכ"ל המשרד שלה. תשובתה של השרה הייתה נהדרת: היא לא ידעה דבר על עברו של המעמד שבחרה לתפקיד מנכ"ל. = מסגירת התיק ועד למשפט = הוצע לי לבחור: משפחתי תשכור סנגור עבורי או ש-ק.ג.ב. יקבע לי אותו. עניתי שאיני רוצה שום סנגור, כי בפועל הוא ישמש כעוד קטגור נוסף נגדי. אבל החוקר אמר שלפי החוק למואשם כמוני (סעיף 64 – "בגידה למולדת" - הוסר מהאשמה נגדי ונשארו סעיפים של קודקס פלילים לטבי: 65 – "תעמולה אנטי סובייטית" – ו-67 – "פעילות אירגונית") חייב להיות סנגור. בחרתי שמשפחתי תשכור לי את הסנגור. ביום 26 בדצמבר, אם איני טועה, העלו אותי לחוקר. בנוסף לחוקר שם נוכח עוד גבר. זה היה הסנגור שלי אברהם איסאקוביץ' רוז'אנסקי –איש מבוגר לפי מוסגים שלי דאז (בגיל מעל 60), לא גבוה, יהודי. התחלנו לקרוא 23 כרכי התיק העבים. כעבור זמן מה רוז'אנסקי קם ופנה אליי במילים: "ארכאדיי אברמוביץ'! פטר אותי! אין אפשרות להגן עליך! להגן על מפציר – סוכרייה!". עניתי לו שאיני מרגיש את עצמי זכאי להטיל שנית על משפחתי משימת חיפוש סנגור. "אם אינך רוצה להגן עלי – המשכתי – תתפטר בעצמך!" בתגובה רוז'אנסקי הכריז: "סעיף ... של חוק ... מונע ממני להתפטר מהגנתך!" אזכיר שכל זה היה בנוכחות החוקר ומעיד על פחד – פרי שנות רבות של טרור ורמיסת זכויות אזרח - כשסנגור קודם כול היה חייב לדאוג לשרידות עצמו. כשקראתי בתיק שאת הרעיון לברוח בחטיפת מטוס העלה דימשיץ, הנשוי עם רוסיה, ושאת אשתו ושתי בנותיו, שהיו אתו בשדה התעופה, לא אסרו, להבדיל מעוד שתי נשים שהיו בקבוצה, וגם שכול העדויות שלו ב-ק.ג.ב. ובמשפטים סייעו לקטגוריה, אמרתי מיד לחוקר: "הינה הפרובוקאטור שלכם"[19]. אחד הכרכים של התיק כלל דף, שהוחרם בחיפוש אצל רות אלכסנדרוביץ', על הדף הזה היו מילים של שיר ישראלי "היו זמנים" בתרגום חופשי לרוסית. שמעתי פעמים רבות את הקלטות השיר בביצועה של שושנה דמארי בלי שהבנתי את כל המילים. להבדיל מהמקור העברי, התרגום לא כלל הומור עם הזקן המחוטט באפו, ודובר לא על לחימה על משלט אלא על עמידה מול חוקר כמו בקרב. את המילים של התרגום שמעתי גם קודם, אבל הפעם הן נחרטו בזיכרוני. לאחר שהובאתי חזרה לתא שלי שרתי את השיר, והשכן לתא (המדובב) חזר אחריי: "וכל השנים האירה לנו ירושלים". המשפט החל רק בסוף חודש מאי 1971. זמן קצר לפני המשפט בדלת תא הכלא בו הוחזקתי נפתח פתח, המיועד להכנסת אוכל, ודרכו לתא נזרק עיתון – לראשונה במשך כמעט 10 חודשים מאז נאסרתי. העיתון הזה כלל מאמר על המשפט השני בלנינגרד, ובמאמר - מובאה מנאומו של אחד הנשפטים שם – ויקטור שטילבאנס: "איני זקוק לסנגורים עם פצצה בכיס". כדי לקטוע כול ניסיונות לשמוע ממני משהו דומה, אמרתי לשכני לתא: "רק סנגור עם פצצה בכיס יוכל לעזור לי". הייתי בטוח שהשכן ימסור לאנשי ק.ג.ב. את דבריי. באותם הימים פעם דרך חלון התא נשמעו צלילי "התקווה". מישהו ניגן אותה על פסנתר בקול רם. משהו השתנה באווירה. בימים הקרובים למשפט התקיימה פגישתי נוספת עם סנגורי – עו"ד רוז'אנסקי – הפעם ללא נוכחות גלויה של אנשי ק.ג.ב. רוז'אנסקי התנהג שונה לגמרה לאומת פגישתנו בדצמבר. לאחר שהוא קרא את טיוטת נאומי שהכנתי לקראת המשפט במשך חודשי ההמתנה הארוכים רוז'אנסקי אמר שהוא יגיד את כל תוכן הטיוטה, ואם אני אומר את זה – אנזק. באותה הפגישה שמעתי מרוז'אנסקי על "רב אורתודוקסי" "המשתולל" בעדנו בניו-יורק. = משפט ריגה = במשפט ריגה היינו 4 נשפטים: רות אלכסנדרוביץ'; בוריס מפציר; מיכאל שפשלוביץ' ואנוכי. אלכסנדרוביץ' ושפשלוביץ' לא הכחישו את החלק העובדתי, אבל הכחישו שבמעשיהם יש עבירה על חוק. רות בגאווה אמרה שהיא ציונית. המשפט היה שונה מכל המשפטים מהסדרה שהחלה במשפט המטוס. רק במשפט ריגה היה עימות בין 2 נשפטים: ביני ולבין מפציר. כתב האשמה נגדי הושטת רק על הודעות מפציר ורק בסעיף אחד נתמך בהודעת סילבה זלמנסון. שללתי את החלק העובדתי של האשמה נגדי ובנוסף לכך טענתי שבמעשים, שהתביעה משייכת לי, אין שום עבירה, גם לו הייתי באמת עושה אותם. תחילת נאומו של סנגורי א. רוז'נסקי היוותה המשך טבעי של מה שהוא עשה ביום היכרותנו בחדר חוקר ק.ג.ב. הוא התחיל במילים: "מקנא אני בקנאה לבנה לעמיתיי שאין להם צורך להתווכח עם הקטגור. אבל חובתי המקצועית מצווה עלי להתווכח עם התביעה..." בהמשך, כשהקטגור בנאומו התחיל לדבר על המזוודות עם ספרות ציונית שהועברו מריגה ללנינגרד, רוז'נסקי הפסיק את הקטגור בהסתמך על סעיף חוק האוסר לסטות מנושא האשמה. רוז'נסקי הזכיר ששני משפטי לנינגרד לא מצאו חומר פלילי בתוכן המזוודות. דרישה לקרוא לבית משפט בתור עדי הגנה את עזרא רוסינייק, צייטלין ואליהו ואלק נענתה בסירוב מפני שהם עזבו את ברה"מ. לכן כל העדים היו רק מטעם התביעה. בין עדיי התביעה נגדי הופיעו 2 יהודים למחיצה[20]. תוכן הודעתו של הראשון – קורשונוב – חבר למקום עבודתי האחרון בלנינגרד –שאמרתי לו שבקרב אוויר בין מטוסים ישראלים וסוריים הופלו מטוסים סוריים. הוא ציין שבעיתונות סובייטית זה לא היה כתוב. משהו דומה אמר השני – מאצייצ'יק – חברי לעבודה בריגה. אציין שעוד חברתי אחת לעבודה בריגה, שם משפחתה ברון, בהודעתה ב-ק.ג.ב. טענה שידעתי שאביה יהודי (האמת שלא ידעתי), והוסיפה דברים שלא היה להם קשר למציאות. אבל הודעתה הופרכה ע"י שכנתה למקום עבודתה – רוסיה. כנראה שיהודים למחיצה הרגישו לחץ מיוחד להוכיח את נאמנותם לשלטון. יורי ויאצ'סלבוביץ' מיכיילוב – חברי לעבודה ב-מ.ח.מ. 400 - העיד על כך שהסיק שאני ציוני על סמך משפט ששמע ממני. מהתיק ידעתי, שאת מילותיי הוא הביא ב-ק.ג.ב. ללא עוותים, ובקשתי שישחזר את דבריי במשפט. בלהישמע ממנו: "חשיבות תרבות האומה נמדדת בגודל תרומתה לתרבות כלל אנושית" - סנגורי  הכריז: "אם כך, שפילברג אינו ציוני אלא קוסמופוליט!" – ומיד הושתק ע"י השופט. הביאו את ישראל וסילבה זלמנסון, שכבר נידונו ל-8 ו-10 שנים במשפט "המטוס", וולדימיר מוגילבר, שכבר נידון ל-5 שנים במשפט "לנינגרד השני". עדות של ישראל זלמנסון לא כללה דבר התומך בתביעה. סילבה, אף על פי שכבר נידונה ל-10 שנים, ודבר לא סיכן אותה, חזרה על דבריה שאמרה בעימותנו השני, ובכך תמכה בעדותו של מפציר. לעומתה, ולדימיר מוגילבר הכזיב את התביעה: במקום להעיד (במילים החוקר שלי) ששפילברג גייס אותו לארגון ציוני אנטי סובייטי, הוא אמר שחייב תודה לשפילברג על כך, ששכנע אותו לא לעסוק בפעילות "דמוקרטית" ז.א. אנטי סובייטית. סנגורו של מפציר שאל אותי: "מה המסכנות שלך מכך שלפני שעזבת את לנינגרד הוקם שם ארגון ציוני ולאחר שעברת לריגה ארגון כזה נוצר פה?" תשובתי הייתה: "לא בונים מסכנות על הבסיס הלא נכון: לפני שעזבתי את לנינגרד שם לא הוקם ארגון כזה ועד היום הוא לא הוקם בריגה." (אציין שלפי פסקי דין של משפטי לנינגרד הראשון והשני הארגון בלנינגרד הוקם לאחר שעברתי לריגה).                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    בהודעתי במשפט אמרתי שמפציר לא הגיש בקשת אשרת יציאה לישראל מפני שפחד מדיון במקום עבודתו, שפחד גרם לו לתת כול הודעות שתנעמנה לחוקר. הקטגור ניסה להפסיק אותי, אבל רוז'נסקי התנגד במילים: "שפילברג מתאר את דינמיקת הודעותיו של מפציר!" – והשופט אישר לי להמשיך עד הסוף. הוכרזה הפסקה. במשך כל ההפסקה בראבצקי – חוקרו של מפציר – עמד לידו ותידרכו. לאחר ההפסקה מפציר בהודעתו אמר שהוא מודע ליותר חסרונותיו משידועות לשפילברג, ושהוא מבקש להאמין שהוא דיבר אמת. בנאום הסיום הקטגור הזכיר את מילים של שטילבנס במשפט לנינגרד השני, שפורסמו בעיתונים, על "סנגורים עם פצצה בכיס", ותבע למפציר ואלכסנדרוביץ' שנה אחת של מאסר, 2 – לשפשלוביץ' ו-4 – לי. סנגורי ציטט חוק כלשהו המגנה נוהג כשחומרת האנישה נקבעת רק לפי התנהגות הנשפט בחקירה ובמשפט ולא לפי מעשיו הפליליים. הוא הזכיר שלפי התביעה מפציר הואשם ב-18 פעולות ואני – רק ב-3. לפי פסק הדין קבלתי 3 שנות מאסר של משטר חמור. = כלא כללי, פליליים = אחרי הקראת פסק הדין ופגישה בנוכחות סוהר עם אימא, אשתי ובנותיי (לראשונה ראיתי את יוכבד בת 9 חודשים. היא הייתה בעגלה) החזירוני מבית המשפט לכלא ק.ג.ב. ומשם מיד העבירו לכלא כללי. בתא הכלא אחד האסירים, בלהישמע שמי, צעק: "שולחן" – ומיד האסירים שמו על השולחן את כל אוכל שהיה ברשותם. לא הבאתי שום אוכל: ב-ק.ג.ב. לאחר המשפט לא נתנו לי לקבל אוכל ממשפחה וגם לא אפשרו לי למסור להם שק בגדים שלא אצטרך אותם עד לשחרור. איני יודע אם האסירים האלה היו לטביים ומה הם ידעו עלי ועל המשפט שלי. למחרת נלקחתי למסע אסירים בלי שיודיעו לי, כמו שגם תמיד בעתיד, לאן. = מסעות אסירים לקישיניוב וחזרה. ק.ג.ב. נוקם. = המסע בוצע ברכבת בקרונות מיוחדים המכונים "סטוליפין" (שם משפחה של השר בתקופת שלטון צר שהכניס את הקרונות כאלה לשימוש). בתוך קרון האסירים במקום תאיי נוסעים – קלובים. מסע למרחקים גדולים (כמו זה שלי, שהתברר בסוף מסע מריגה לקישיניוב) מורכב משלבים. כל שלב – מכלא אחד לכלא אחר. בכלא-מעבר בעיר חרקוב פגשתי אוקראיני צעיר – כנר מעיר לבוב. הוא היה נידון ל-7 שנות מאסר משטר חמור + 5שנות הגליה. וכול זה על כך שכתב פואמה שלא הנעימה לשלטונות ונתן לקרוא אותה לבן אדם אחד בלבד – המאהבת שלו, והיא הלשינה ל-ק.ג.ב. כשהראיתי לו את פסק דיני, בו דובר על 5 שנות פעילות מחתרתית, מזוודות עם ספרות ו-3 שנות מאסר שקיבלתי, סיפרתי לו על יהודים רבים שקיבלו אשרות יציאה, הוא היה מאושר: לראשונה מאז קיומו שלטון סובייטי נסוג. בכלא קישיניוב דרך צינורות הסקה מרכזית התקשר אלי מפציר. על שאלותיו רבות מילים עניתי בשאלה: "מדוע העללת על עצמך ואחרים?" תשובתו הייתה שבכל מקום ותמיד יאשר שדיבר אמת. לתא בא קטגור ושאל במילה אחת: "אשם?". בלהישמע "לא" שלי הוא עזב. למשפט קישיניוב – האחרון מתוך 5 משפטים אנטי ציוניים הקשורים למטוס – לא הובאתי. בשלב ראשון של מסע קישיניוב – ריגה (קישיניוב – אודסה) ב"סטוליפין" יחד אתי היסעיו, בין השאר, גם את נידוני משפט קישיניוב. אבל אותם מיקמו בקלוב אחר. היה ברור שלמשמר-לווי ניתנה הוראה לבודד אותי משאר הנידונים במשפטים שלנו. היום ידוע לי שמכול נדוני המשפטים שלנו רק אותי הביאו לקישיניוב במסעות אסירים. את שאר הטיסו במטוסי קו ואת מפציר – גם חזרה לריגה. כנראה, זאת הייתה נקמת ק.ג.ב. על כך שלא נשברתי בחקירה ובמשפט. המסעות הארוכים, כולל שהייה בתאיי מעבר של בתי כלא – סוג מאסר קשה ביותר: אין אפשרות לקבל ולשלוח מכתבים, אין "חנות" – ז.א. אין אפשרות להוסיף משהו לאוכל הכלא. לאחד שלבי מסע האסירים שלי מקישיניוב לריגה (מכלא אודסה לכלא בראנסק), שנמשך 2 יממות, לכל אסיר נתנו רק לחם ודג מקרל מלוח. בחום יולי זעקות "מים! מים!" לא פסקו. איש המשמר הביא דלי מים וספל אלומיניום אחד לכולם (בקלוב הצטופפנו 18 אסירים). אבל אחזור ל"סטוליפין" בשלב קישיניוב – אודסה. כעבור זמן מה שמעתי מצד הקלוב, בו מוקמו נידוני משפט קישיניוב, צעקות ואיומים. אסיר פלילי צעק לדוד צ'רנוגלז: "אנגוס את האף שלך!" לשמחתי הענקית חיילי משטר הלווי העבירו את היהודים לקלוב שלי, בו נשארתי לבד לאחר שכול שכניי לקלוב הוצאו בתחנת בנדרי. קיבלתי לזרועותיי הפתוחות את גולדפלד וצ'רנוגלז והכרתי את האחרים, בין השאר את הילל שור, שעל התנהגותו כגיבור בחקירה ובמשפט סיפר לי קיז'נר. באודסה שוב הפרידו אותי משאר יהודים והכניסו לתא מעבר גדול. שם החזיקוני תקופה ארוכה. אחד הנמצאים שם צעק ששונא את יהודים, להם היה, כנראה, קשר כלשהו למאסרו. על צעקתו לי: "גם אתה יהודי!" – עניתי: "בגלל אי רצוני להיות אתך אני יושב ". לא היה המשך. אוכלוסיית תא המעבר כל זמן השתנתה, וניצלתי את הזדמנויות לשפר את מקומי שם, עד שהתמקמתי על מיטה מתחת לחלון. בעוד זמן קצר על המיטה השכנה התמקם בחור שחום כלשהו, ושאלתיו אם הוא יהודי. "לא" – ענה לי – "אבל לאימא שלי לא היה חלב, ויהודייה היניקה אותי". פעם במהלך "טיול" הנמשך חצי שעה הוא פנה אליי בהצעה ידידותית מאוד: "רוצה לזיין הומו?" סירבתי בלי לשכוח להודות על ההצעה. "אני כבר 10 שנים במאסר, ובלי זה מתעורר רטוב" – הוסיף השכן. בשובנו לתא, אחד האסירים נשכב על מיטה והתחיל למצוץ ל"חברי" העומד ליד המיטה. רוב אסירים שנמצאו בתא התארגנו במעגלי ריקוד ושרו שירי אהבה כדי ליצור אווירה רומנטית. אציין, שאצל אסירים פליליים בין שני גברים המקיימים ביניהם יחסי מין זה שפועל בתפקיד גבר לא נחשב להומו. מאודסה במסע אסירים הוחזרתי לריגה. = ריגה - מורדוביה = תא מעבר בכלא ריגה היה גדול ומלא. משטחי עץ דו קומתיים היו מלאים באנשים. אחרים שכבו על ריצפת בטון מתחת למשטחים. בלהיוודע מי אני ובעד מה בכלא, מיקמו אותי על המשטח העליון ליד ה"שולטים" בתא. שהייתי שם התמשכה, ולפי עצת השכנים פניתי למנהל הכלא. הוא אמר שקרתה טעות, ובמהירה נלקחתי למסע אסירים למורדובייה. דרך בתי כלא פסקוב, גורקי ופוטמה בחודש אוגוסט 1971, ז.א. לאחר קצת יותר משנה ממאסרי, הגעתי למחנה כפייה 385/17. כל מחנות כפייה ל"פושעים מדיניים מסוכנים במיוחד" (כך הוגדרנו) נמצאו אז במורדובייה: שלושה של משטר חמור לגברים (מס' 3; מס' 17 הכולל שני תת מחנות: הגדול והקטן; ומס' 19); אחד של משטר חמור לנשים (שם ישבה סילבה) ועוד אחד של משטר חמור במיוחד לגברים (שם הוחזקו קוזנצוב, פיודורוב ומורז'נקו). לאחר מספר ימים של "הסגר" יצאתי לתת מחנה הגדול וסוף-סוף נפגשתי עם חבריי לתיקים המוחזקים שם: אריה חנוך – ממשפט המטוס; לסל קמינסקי, לוי קורנבליט ומיכאל קורנבליט – ממשפט לנינגרד השני; ארכאדי וולושין – ממשפט קישיניוב. יחד אתי היינו 6 איש. בנוסף אלינו היו שם עוד ארבעה יהודים: 1.    יוסף משנר מעיר בנדרי (מולדובה). הוא וחברו יעקב סוסלנסקי נידונו למאסרים ממושכים בגין מחאותיהם נגד דיכוי "אביב פראג", נגד טליית יהודים בעירק ועוד. 2.    יהודה כוגן – נולד כאזרח פולין. בתקופת כיבוש גרמני כקטין הצטרף לפרטיזנים, ועם בואו של צבא אדום גויס וסיים את המלחמה בגרמניה. שם הוא השאיר את נשקו ואת כל אותות הצטיינות, עבר לשטח בשליטה אמריקאית והגיע לארץ ישראל. כעבור שנים רבות יהודה נסע לברה"מ לבקר אצל אחיו הצעיר – השריד היחידי ממשפחתו האנפה שהושמדה בשואה. בתום הביקור ליד האנייה, שעליה היה אמור להפליג מאודסה ארצה, נעצר ונידון ל-10 שנות מאסר בגין עריקותו. 3.    אנטולי ברגר – משורר, טבול כולו בתרבות רוסית ואדיש לכל דבר אחר. 4.    מיכאל מאקארנקו (לדבריו, שם המשפחה המקורי שלו – הרשקוביץ') – איש רב כישרונות, הרפתקן. 5.    שאר האסירים היו לרוב אלה ששיתפו פעולה עם כובש גרמני בזמן המלחמה ועסקו ברצח אוכלוסייה אזרחית, בעיקר – רצח יהודים. היו גם לאומנים: אוקראינים, ארמנים, אסטוני אחד וליטאי אחד. בין כמה ה"דמוקראטים" גלנסקוב – הידוע ביניהם – לא הסתיר את יחסו השלילי כלפינו. האוקראינים התרשמו מתוצאות ללא תקדים בתולדות ברה"מ של המשפטים שלנו, והביעו את רצונם ליחסי ידידות אתנו. כשאמרנו שלא מקובל עלינו שימוש שלהם במילה "ג'יד" במקום "יהודי" הם הפסיקו להגיד "ג'יד", לפחות בנוכחותנו. יוסף משנר אימץ את העקרונות הציוניים שלנו: יהודי נאבק למטרה אחת – עליה לישראל – ולא מתערב לשום סידור אחר של ברה"מ – המדינה הזרה לנו. בלהתחשב גם בכך, שבין השאר הוא נאשם במחאה נגד רצח יהודי בגדד, קיבלנו את יוסף ל"קיבוץ" שלנו. בהתחלה אחדים מאתנו עבדו בבניה (אני, קמינסקי, וולושין ועוד). מאוחר יותר התברר שנבנו בניינים למחנה נשים. חפירת תעלות ליסוד הבניין בוצעה רק באמצעות אתי חפירה ודקרים. שום מיכון, גם בחורב כשמידת חום האוויר ירדה ל-C ᵒ41- והקרקע הפכה לקשיחה כאבן. סוג אחר של תעסוקה היה תפירת כפפות עבודה. אחרי העבודה, בין השאר, למדנו עברית בהנחייתו של לוי קורנבליט. הוא גדל ברומניה, שם עברית לא נאסרה כשפה "סותרת קידמה". בזמן המלחמה לוי היה במחנה כפיה אבל לא אצל גרמנים אלא אצל רומנים – ושרד. אחרי המלחמה – לימודים, דוקטורט בפיזיקה. אברהם יופה המפורסם הזמין את לוי לעבוד במכון המחקר שלו. כתוצאה, לוי עבר ללנינגרד. יותר מאוחר שם הוא הצטרף לארגון ציוני. פתאום נשלחתי ל"בית חולים" – מחנה מיוחד הסמוך למחנה 385/3. שם, כביכול, ריפאו. לא התלוננתי למחלה כלשהי. את האסירים החולים באמת שלחו ל"בית החולים" רק כשהם נטו למות. ב"בית החולים" לא עבדנו ולראשונה מאז המאסר קיבלתי חלב (חצי כוס ביום). בו זמנית אתי נמצא שם גם שמעון לוויט (משפט קישיניוב). הוא נתן לי שיעור בדקדוק עברי, ואני לימדתיו לשירי ישראל. היה ברור של"בית החולים" נשלחתי מסיבות מבצעיות. בשובי למחנה 17 גיליתי שלשורותינו התווסף מארק דימשיץ. על שאלותיי על התנהגותו במשפטים, שם הוא הופיע כעד התביעה, מארק הבטיח לענות בישראל. את התשובות לא קיבלתי עד היום. באורל נפתחו 2 מחנות משטר חמור נוספים לאסירים מדיניים. העבירו שמה ממורדובייה את רוב הנידונים לתקופות מאסר ארוכות. מי שנשאר בתת המחנה הגדול הועברו לתת המחנה הקטן. וולושין סיים שנתיים והשתחרר. לתת המחנה הקטן הועברו שני קורנבליטים, קמינסקי, משנר ואנוכי. שם כבר היה הילל שור. תת המחנה הגדול נהפך למחנה נשים פליליות. = אליהו גלזר = ביום המרחץ, הניתן לאסירים פעם ב-10 ימים, שמתי לב על איש הלא מוכר לי (בתת המחנה היה בסה"כ פחות מ-100 אסירים) בעל חזות יהודית. זה היה אליהו גלזר. על שאלתי הוא סיפר שהוא אסיר ציון, ונשפט בגין מכתבי מחאה שהוא שלח בעילום שם כתגובה על מאמרים המשמיצים את ישראל. נאסר הוא לאחר הגשת בקשת אשרת יציאה לישראל: את המסמכים הוא הדפיס באותה המכונה בה הדפיס את מכתביו בעילום שם. גלזר הוסיף שבפסק הדין לסעיף "תעמולה אנטי סובייטית" הוסיפו לו סעיף "הומוסקסואליות". היו לנו סודות הקשורים לקשר עם המשפחות, הסגת אוכל וכו'. במחנה לאנשי ק.ג.ב. היה קל לסחוט את הומו. לכן לפני הכנסת גלזר ל"קיבוץ" שלנו ניהלתי אתו שיחות במשך כמה ערבים בשעות לאחר העבודה. בסופו של דבר גלזר נקלט על ידינו, וחזרתי לסדר יום הרגיל שלי. התברר שלגלזר הייתה פרשנות משלו לתשומת לב שהקדשתי לו ושהוא נעלב מהאדישות שלי. דוקטור למורפולוגית מוח, גלזר היה בעל כישרונות מגובנים: צייר, כתב שירים. לאחר שהשתחרר הוא פרסם מספר ספרים. באחד מהם אני מופיע בשם אברהם, וגלזר מתאר איך הוא נעלב עליי. על נשים גלזר דיבר בציניות. הוא היה נשוי פעמיים, ובת מאשתו הראשונה עם שלושת בניה כרים היום בארץ. כשבסופו של דבר גלזר עלה ארצה, הוא קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת ע"ש בן-גוריון, אבל הבין מהר, שגן אדן אמתי להומואים נמצא בארה"ב, וירד שמה. לישראל גלזר חזר מארה"ב בהיותו חולה סופני. על כך הודיע לי לסל קמינסקי. יחד עם לסל נסעתי לבקר אצל גלזר. ברגע כשלסל התרחק ממיטתו גלזר אמר לי שאהב אותי. לא ידעתי איך להגיב על כך. = "שטיפת מוח" = כך אסירים כינו את אחזקה זמנית בכלא ק.ג.ב. סאראנסק בבירת מורדובייה במטרת חינוך מחדש. קמינסקי, מיכאל קורנבליט, שור, אני ודוב פנסון (מחנה 19, משפט המטוס) הועברנו שמה לזמן מה. כנראה החליטו לבודד אותנו מאסירים אחרים לתקופה מסוימת. בסאראנסק התקיימה פגישתי עם אימא, אשתי ושתי בנותיי בנוכחות סוהר. כדי להדגיש את היהדות שלי לא התגלחתי.  זקני ושפמי הארוכים הבהילו את יוכבד – בת פחות משנתיים. היא בכתה עד סוף הפגישה. לאומת זאת רות – בת 4 – קיבלה אותי נפלא. = שנינו עם גלזר = עם הזמן השתחרר הילל שור. שוב ל"שטיפת מוח" נשלחו לסאראנסק משנר, שני קורנבליטים וקמינסקי. נשארנו גלזר, הנעלב עלי, ואני. אחד האמצעים לשמור על בריאותינו ולמלא חוסר מוחלט של ירקות ופדות באוכל שנתנו לאסירים הייתה "חקלאות" שלנו ז.א. גידול פרחי כובע נזיר. שם הם היו טעימים לנו. אסירים אחרים גידלו אותם עוד לפנינו, וארמנים גידלו לאוכל גם צמחים אחרים. לפי התקנון אסור היה לאסיר לגדל דברי אוכל, אבל היה מותר לגדל פרחים ולקשת את המחנה. הנהלת המחנה לא הפריעה לגדל את כובעיי נזיר עד שהלשינו שיהודים מגדלים ואוכלים אותם. התחילו להשמיד את הערוגות כובעיי נזיר. אבל בלי לדעת איפה שלנו קודם השמידו ערוגות של אחרים. האסירים – משתפי פעולה עם נאצים – התחילו לצעוק: "אם ג'ידים יתחילו לאכול עצי ליבנה תשמידו גם אותם?" כתוצאה, השמדת הערוגות הופסקה, והפרחים שלנו שרדו. הפרחים היו זקוקים לטיפול, קודם כול להשקיה. נשארנו רק שנינו, לכן ניסיתי לשתף את גלזר לעבודה. אבל הוא סירב. לאומת זאת, בתור מדען אמתי, הוא יום-יום בבוקר ובערב מדד את העלים ורשם את הנתונים. מקרה מעניין אחר. למכוון מכונות תפירה (לא אסיר), אשר למד בלימודי ערב, מישהו אמר שאני אוכל לעזור לו בפיזיקה. הוא הביא לי דפים עם הבעיות והחזרתי לו אותם עם הפתרונות. למחרת הוא הביא לי כסף, אבל סירבתי לקבל אותם: לאסיר היה אסור להחזיק מזומנים, ולא רציתי להסתכן. ואז בעוד יום הוא הביא לי 10 ביצי תרנגולת טריים. לא זכור לי איך העברתי את הביצים מאזור העבודה לאזור צריפי המגורים. כשהראיתי את העוצר לגלזר, הוא נדהם מפחד. נאלצתי לאכול את כל 10 הביצים לבד. בשביל כך הרתחתי אותן בקומקום סגור ודאגתי להסתיר את הקליפות. = שחרור = ביוני 1973 אשתי עם בנותיי והוריה עלו סוך-סוף ארצה. עוד קודם, בסוף 1972, עלתה אחותה ויטה עם בעלה ובנם התינוק. לכן לא נשארה לי דירה בריגה. לקראת השחרור נשאלתי ע"י ההנהלה לאן ברצוני לנסוע לאחר השחרור, אמרתי שלריגה להוריו של יוסף מנדלביץ'. ביוני השתחרר לוי קורנבליט. ב"קיבוץ" שלנו נשארנו חמישה: גלזר; משנר; מיכאל קורנבליט; קמינסקי ואני. זמן קצר לפני תום תקופת מאסרי כתבתי תלונה בהגנת גלזר הנרדף ע"י הנהלת המחנה. כתגובה על תלונתי נענשתי בשבועיים של צינוק. לפני שנשלחתי לצינוק כבלו את ידיי באזיקים והורידו את כל שיעריי. יום שחרורי מהצינוק היה גם יום שחרורי מהמאסר. לאחר חיפוש לקחו ממני את בגדי האסיר שלי (חשדו שבבגדים הוסתר משהו חשוב) ודרשו שאשלם עבור החדשים. סירבתי וקיבלתי אותם חינם. בבגדי אסיר ועם אישור על שחרור נסעתי ברכבת לריגה. בדרך, במוסקבה, טלפנתי לוולודיה ומאשא סלפאק והגעתי לבית הקיץ שלהם. שם הם שרפו טקסית את בגדי האסיר שלי ונתנו לי מכנסי ג'ינס ועוד משהו. אהרון שפילברג אוגוסט 1973 = ק.ג.ב. ממשיך לנקום = זוג מנדלביץ' קיבלו אותי בחום. הלכתי ל-אווויר להגיש בקשת אשרת יציאה לישראל. שם סירבו לקבל את בקשתי ואמרו שקודם עלי לקבל תעודת איש מילואים, להתחיל לעבוד וכו'. באוטובוס חשמלי מישהו מעביר דרכי תשלום על הנסיעה. הסתכלתי על האיש – זה בראבצקי – החוקר של מפציר. בלשכת הגיוס יחד עם נתינת תעודת איש מילואים בירכו אותי על העלאה בדרגה. נסעתי ללנינגרד לאימא. במשך יממה אחת שהייתי שם נפגשתי עם מירה קמינסקי. לימדתי אותה להשתמש בקוד להודעות סודיות בהתכתבות עם בנה לסל. נפגשתי גם עם אלכס בוגוסלבסקי ואשתו אירינה. להיאבק בעד היציאה נסעתי למוסקבה. גרתי שוב אצל משפ' סלפק ונעזרתי בעצותיהם וקשריהם. ללא תוצאות הלכתי למשרדי קבלה של משרד הפנים, הסובייט העליון, הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. ראשת הצלב האדום של ברה"מ כתגובה על בקשתי שתעזור לי להתאחד עם בנותיי אמרה שהיא מוכנה לפעול להגנת ילדים ערביים. כשאמרתי לה שבאותו היום אמסור לחו"ל שגורל ילדים יהודיים לא מעניין אותה, ראיתי על פניה דאגה כלשהי. ביקרתי אצל א. סכרוב (ממפתחי פצצת המימן של ברה"מ, 3 פעמים חתן אות גבור עמל, חבר באקדמיה למדעים. החל מאמצע שנות שישים הוא הקדיש את עצמו למאבק להגנת זכויות אזרח בברה"מ). נשאר בזיכרוני מבטה המנתח אותי של אשתו ילנה בונר. התרשמתי גם מהיכרותו של סכרוב עם כל פריטי המשפטים שלנו. כתבתי מראש והבאתי לסכרוב את הצהרתי עם דרישה לשחרר אותי מאזרחות ברה"מ ולהוציאני למשפחתי. נימקתי את דרישתי בכך שבפסק הדין, לפיו קיבלתי 3 שנות מאסר, לא דובר על עונש נוסף לפיו אמשיך להיות אזרח ברה"מ. על הצהרתי סכרוב כתב: "זכויות אזרח של א. שפילברג הופרו בצורה רצינית..." כמעט כל יום במוסקבה שוחחתי בטלפון מבתים של פעילי עליה עם מרגריטה. אנשי ק.ג.ב. לא הסתירו שהם מאזינים לשיחות, התערבו ואיימו להפסיק את השיחה. פעם נכנסתי לאנה – דודת אימא. היא כבר התאלמנה. בתה היחידה רוזה עם בעלה וילדיהם גרו אתה. משם טלפנתי ללנינגרד לאימא. במהלך השיחה כדי להרגיע אותה אמרתי: "אין להם בררה, יוציאו אותי". בעלה של רוזה, יעקב, בלהישמע את מילותיי נחנק כמעט מצחוק. כעבור שנים רבות, לאחר שכבר נפתרו גם אנה וגם יעקב, נכדתה של רוזה ויעקב, שירשה מסבתא רבא שלה את השם אנה, מחאה לי בגלל השיחה הטלפונית הזאת שהתקיימה שנים רבות לפני שאנה הצעירה נולדה (האימא שלה הייתה אז בת 12). אמנם "האגדה המשפחתית" הזאת הגיעה אליה קצת מעוותת: כביכול דיברתי לא עם אימא שלי שגרה בלנינגרד, אלא ניהלתי שיחה בינלאומית. לדבריה של אנה, את יעקב - הסבא שלה – מהנדס טכנולוג מוביל במפעל המייצר מנועיי דלק נוזלי עבור טילים – בגלל השיחה הטלפונית ההיא חקרו אנשי ק.ג.ב. סיכמתי עם אחד היהודים (שמו אינו זכור לי), שהוא יארגן לי עיתוניי זר, ויצאתי ליד משרד הקבלה של הסובייט העליון עם שלט שעליו היה כתוב: "תנו לי ללכת למשפחתי!" ברוסית ובאנגלית. תפסו אותי מיד ולא ראיתי שום עיתונאי. מאוחר יותר נודע לי שאיש, שהבטיח להביא עיתונאי, עבד ל-ק.ג.ב. לאחר שחזרתי לריגה הוזמנתי מיד למשטרה, ושם הודיעו לי על דרישה לקבלת מסמכים הדרושים לקביעת לי משטר פיקוח, שנשלחה שלמחנה, ממנו השתחררתי. לפיו המשטר יום-יום אחויב לבוא למשטרה ולא אוכל ללא האישור שלהם לצאת מריגה. = אשרת יציאה – נס מהשמיים = נסעתי שוב למוסקבה והחלטתי להפגין ליד הועד המרכזי של המפלגה. הפעם איש אחר דאג לספק עיתונאי זר. זה היה ביום א'. ירד שלג ראשון. משני צדי הכניסה החגיגית לבניין הועד עמדו שוטרים. עברתי ליד אחד מהם, קפצתי לתוך השקע העמוק של הכניסה, פתחתי את מאיל הגשם ופרסתי את השלט עם אותם המילים ברוסית ובאנגלית, שהיה מתחת המעיל. לא הייתי בשדה ראיה של השוטרים. בצד השני של הרחוב הופיע עיתונאי והתחיל לצלם אותי. לאחר מספר צילומים הוא התחיל לחכות להתפתחויות. כמעט ולא היו עוברי אורח. כשראיתי שהעיתונאי שוב הרים את המצלמה, הבנתי שהודיעו לשוטרים. באמת, תפסו אותי, חטפו את השלט ודחפו לתוך הבניין. כעבור זמן לא רב הכניסו לתוך הבניין גם את העיתונאי שצילם אותי. אותו מיקמו בחדר הסמוך. עבר זמן רב עד שהיגיעה קבוצת אנשי ק.ג.ב. (ביום א' רובם לא עבדו אלא, כנראה, שתו וודקה). קודם הם חקרו את העיתונאי. כנראה, בין אנשי ק.ג.ב. לא היו דוברי אנגלית ואת אי ידיעת אנגלית הם קזזו בצעקות ברוסית. צעקתי באנגלית לעיתונאי שאיננו מכירים (וזאת הייתה אמת). אחר כך אנשי ק.ג.ב. נגשו אליי. על פניית אחד מהם עניתי בשאלה: "מי אתה?" – ובלהישמע "אני איש ק.ג.ב."- אמרתי: "איני מדבר עם אנשי ק.ג.ב.". לפי הבעת פניו הוא לא היה רגיל למילים כאלה. אנשי ק.ג.ב. הסתלקו, ובעוד זמן מה ניגש אליי גבר גבוה עם תג עיתון סובייטי "איזבסטיה" על דש המעיל שלו. הוא שאל: מדוע הנך מפלה את העיתונות הסובייטית?" "בשום פנים ואופן" – עניתי – "שיחזירו לי את השלט ותצלם אותי!" גם בעל תג "איזבסטיה" התרחק. בעוד זמן מה הסיעו אותי אבל לא ל-ק.ג.ב. אלא לתחנת משטרה. עשו לי חיפוש ומצאו רק כרטיס נסיעה בחשמלית עירונית. על השאלות עניתי שאני מוכן לדבר רק על פשעי אנשים המונעים ממני להיות עם בנותיי. אחר כך לתחנת המשטרה הגיעו מאשה ווולודיה סלפק. הם הביאו לי אוכל. התברר שעל המקרה שלי משדרים כל תחנות רדיו זרות. הסיבה לכך הייתה הפרת אמנה קונסולרית ע"י השלטונות שלא אפשרו לעיתונאי ליצור קשר עם שגרירות מדינתו. במכונית המשטרה הסיעו אותי לתחנת רכבת. סירבתי לשלם עבור כרטיס לריגה, ואז הכניסו אותי לחדר טיפול בשתויים. שכבו שם הרבה שתויים, בכל מקום היה קיא והסריח. נכנעתי, קניתי כרטיס והשוטר המלווה השתכנע שקפצתי לרכבת לריגה שכבר התחילה לנוע. ראש השנה התקרב. החלטתי בראש השנה להיות עם אימא. לפני נסיעותיי למוסקבה נקטתי באמצעי זהירות: סיכמתי עם זוג מנדלביץ' שאטלפן להם כשאגיע למוסקבה וכדומה, כך שבמקרה מאסרי הם ידעו מהר שנעלמתי. אבל לאימא נסעתי לא למטרות המאבק, ולא נקטתי בשום אמצעי זהירות. קניתי כרטיס וצעדתי על רציף לקרון רכבת ריגה – לנינגרד. פתאום תפסו אותי 4 גברים בבגדים אזרחיים. הרגשתי שאני טיפש: אימא לא ידעה שאסע אליה, ומנדלביצ'ים יחשבו שאני בלנינגרד. ללא שום תיקווה שזה יעזור צעקתי לעוברי אורך. כעבור זמן מה שמעתי: "אזרח שפילברג! אסור לך לעזוב את ריגה מפני שמחר עליך לבוא לאווויר ולקבל שם את אשרת היציאה". "לא מצאתם דרך טובה יותר להודיע לי על כך?" – שאלתי והרגשתי מאושר אבל לא לגמרה האמנתי בנס. הלכנו ביחד לקופה. החזרתי את הכרטיס וקיבלתי חזרה את הכסף. לפני שהלכתי לבית מנדלביץ' טלפנתי אליהם. למחרת פתחו את אביר במיוחד עבורי, אף על פי שזה לא היה יום קבלת קהל. הרכש משהו לא רגיל. פקיד לקח אותי לפינה ולחץ את ידי. כנראה, ק.ג.ב. של ריגה קיבל נזיפה ממוסקבה על טיפול בי ותוצאותיו. נתנו לי את האשרה ו-5 ימים עד לטיסה ממוסקבה לוינה ואפילו שכחו לקחת ממני את תעודת הזהות הסובייטית. בשאר ימיי שהייתי בריגה מכונית וולגה לוותה אותי ההולך במדרכה. פניתי לנהג שיסיע אותי. תשובתו הייתה: "אסור לנו". לשמואל זלמנסון – היחידי מתוך 4 האחים שאז לא היה בכלא – הייתה מכונית "זאפורוז'ץ". בעזרת שמואל הצלחתי להתנתק מהמעקב ולבקר אצל גאריק (שכחתי את שם משפחתו). אצלו ואצל חברו לעבודה ב-ט.א.פ. (מכון לתיכון תחנות חשמל העובדות על דלק)– שלמה אברמוביץ' לפני מאסרי שמרתי ספרות מחתרתית. אברמוביץ' כבר עלה ארצה. לשמואל בגלל המעשה הטוב הזה איימו לשלול רישיון נהיגה. במוסקבה ליוו אותי זוג סלפק, פעילים אחרים ואימא, שבאה מלנינגרד. רציתי מאוד שגם היא תעלה אתי, אבל אבי המנוח תאן שצעירים צריכים לעלות לישראל, ושהזקנים יהיו שם לנטל. אימה המשיכה להחזיק בדעותיו. בנוסף לכך בלנינגרד נשארה אחותי ובנה. מלווים את זוג חנקין ואותי ליד נמל תעופה "שרמטייבו", מוסקבה. משמאל לימין: רעיתו של חנקין; אני. לידי – האימא שלי. ימינה ממנה ויקטור פולסקי, ולדימיר סלפאק, חנקין. אוקטובר 1973 ביום 5 באוקטובר טסתי מוינה לישראל. במטוס "אל על" ראיתי עיתון "מעריב" וגיליתי לשמחתי שאני מבין את הכתוב שם. הבנתי גם את הדייל שסיפר לי שבמילואים הוא צנחן. התגשם חלומי. הייתי בן 35. נפתח פרק חדש של חיי. בבית עם צאצאיי וחתניי, שנה 2008 = הערות = [1] פרעות דמים (פוגרום) בפרוסקורוב: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1006 [2] פטלורה - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F_%D7%A4%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94 [3] נ.ק.ו.ד – משטרת משרד הפנים. ק.ג.ב – המשכו של נ.ק.ו.ד. [4] ז'יד - מילת גנאי והשפלה ליהודים בשפה רוסית. [5]מפלגה קומוניסטית. כל מפלגות אחרות היו אסורות [6] סולומון מיכואלס http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%9C%D7%A1 [7] אוקטיאבריונוק – חבר בארגון קומוניסטי לילדים בגיל 7 – 8 שנים. [8] פיונר - חבר בארגון קומוניסטי לילדים בגיל 7 – 13 שנים. [9] קומסומול – ארגון קומוניסטי לגילים 14-28. [10] תיק "הרופאים המרעילים" http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%90%D7%99%D7%9D [11] JOINT- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92'%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%98 [12] וויימך – קיצור ברוסית מ"מכון למכאניקה צבאית" [13] חקלאות בברה"מ הייתה במצב אומלל. הטובים בין האיכרים נאסרו או הוגלו. משקים פרטיים הוחרמו. לא הייתה תמורה הולמת בעד העבודה בקולחוז. [14] מח"מ - מכון לחקר מדעי [15] תב"א – תעשיית בניית אונייות. [16]החדר נשכר מגוף ממשלתי "Дачный Трест". לשם כך ניצלנו זכות שהייתה ל-אוטבסקי. [17] ק.ג.ב. או קגב – משטרה חשאית של ברה"מ. [18] אווויר - משרד המנפק אשרות יציאה. שייך למשרד הפנים. [19] הערת מערכת האתר: דעת נידוני משפט המטוס על דימשיץ שונה. תגובתו של יוסף מנדלביץ' על שאלת המערכת: "אני מדגיש שמארק דימשיץ התנהג במשפט בגבורה. למרות סבירות גבוהה, שיפסקו לו הוצאה להורג, הוא האישים את השלטונות באנטישמיות ובכך, למעשה, הכשיל את כוונות ליצור משפט ראווה על תנועה ציונית. אם קרה שדימשיץ ברגע המעצר איבד עשתונות, לא הצליח לעמוד נגד לחץ ק.ג.ב. ונתן עדויות כלשהן, זאת אינה סיבה להניח שהוא "סוכן"   או "פרובוקטור". לכן אני (מנדלביץ') שולל לחלוטין  חשדות כלשהן נגד מארק דימשיץ. אסור לנו לשפוט לחומרת יתר את מי שלא הצליח ברגעים מסוימים לעמוד נגד מערכת סובייטית. להפך,  התנהגותו ההרואית ברגעים אחרים ראויה להערכה מרבית. דימשיץ קיבל 10 שנות מאסר וריצה את כולן. הייתי אתו במכנה ומוכן להעיד שהתנהגותו הייתה ראויה לאורך כל התקופה. לדעה שלי זאת שותפים נשפטי משפט המטוס האחרים." [20] הערת מערכת האתר: לא ביכולתה של המערכת לשנות את תוכן זיכרונות של א. שפילברג, אבל אלינו לציין שנשפטי סידרת המשפטים הכוללת משפט המטוס (כמו גם פעילי התנועה הציונית בברה"מ) שוללים חד משמעית חלוקת מעורבים במשפטים ל"יהודים" ו"יהודים למחיצה". תולדות התנועה הציונית ידעה לא מעט יהודים שלא רק שללו את ציונות והתנגדו לה אלא אף הלשינו על ציונים ל-ק.ג.ב. –ולהפך, היו "יהודים למחיצה" רבים וגוים אשר תמכו בתנועה ציונית אף אל פי שידעו שבעקבות כך צפויים בעיות מ-ק.ג.ב. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלל בוטמן, לנינגראד ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, הקיבוץ המאוחד, עמ' 22
  2. ^ הלל בוטמן, לנינגראד ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, הקיבוץ המאוחד, עמ' 71
  3. ^ נחמיה לבנון, הקוד:נתיב, עם עובד, עמ' 356
  4. ^ לנינגראד-ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, עמ' 120
  5. ^ נחמיה לבנון, הקוד:נתיב, עם עובד, עמ' 347
  6. ^ לנינגראד-ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, עמ' 142