ברונו קרייסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברונו קרייסקי
Bruno Kreisky
ברונו קרייסקי
ברונו קרייסקי
לידה 22 בינואר 1911
וינה, אוסטריה
פטירה 29 ביולי 1990 (בגיל 79)
וינה, אוסטריה
מדינה אוסטריהאוסטריה אוסטריה
מקום קבורה בית הקברות המרכזי בווינה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית
בת זוג ורה פירט
קנצלר אוסטריה ה־18
21 באפריל 197024 במאי 1983
(13 שנים)
פרסים והוקרה
  • פרס ג'ווהרלל נהרו להבנה בינלאומית (1983)
  • מסדר קרל ולנטין (1980)
  • פרס החופש (1975)
  • מסדר כנגד החמרה עם בעלי החיים (1961)
  • הצלב הגדול של המסדר הצבאי של ישו
  • פרס ברונו קרייסקי
  • הצלב הגדול של מסדר האריה הלבן
  • מסדר ההצטיינות הבווארי
  • הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קרייסקי (במעיל האפור, מרכיב משקפיים) בעת ביקורו בארצות הברית

ברונו קרייסקיגרמנית: Bruno Kreisky; ‏22 בינואר 191129 ביולי 1990) היה פוליטיקאי יהודי סוציאל-דמוקרטי אוסטרי, קנצלר אוסטריה (19701983). תקופת כהונתו של קרייסקי כקנצלר הייתה הארוכה בתולדות הרפובליקה האוסטרית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרייסקי נולד בווינה למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. אביו, מקס (מרקוס) קרייסקי, בן למשפחה יהודית נכבדה ממורביה, שהגיע לווינה בראשית המאה העשרים[1], היה מנכ"ל שתי חברות בתחום הטקסטיל ובעל תפקיד בכיר בבנק הלאומי האוסטרי. אמו, אירנה לבית פליקס באה ממשפחה עשירה, שהחזיקה במפעל שימורים מצליח.

בגיל 15 הצטרף לתנועת הנוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית. בשנת 1927 עבר לתנועת "נוער העובדים הסוציאליסטים" (SAJ). ב-1930 התקדם לתפקיד אחראי מחוז וב-1933 ניהל את תחום התרבות וההכשרה בתנועה. באוקטובר 1931 פרש מחברותו בקהילה היהודית והפך לחסר דת[2]. בשנת 1929 בעקבות הכרותו עם המדינאי אוטו באואר (יהודי גם הוא), החל בלימודי משפטים באוניברסיטת וינה. אולם, בשנת 1934 עלה הקנצלר הפאשיסטי אנגלברט דולפוס לשלטון באוסטריה והמפלגה הסוציאליסטית הוצאה מחוץ לחוק. קרייסקי, יחד עם הסוציאליסט רומן פלאייס (Roman Felleis) ייסדו את התנועה המחתרתית "הנוער הסוציאליסטי-מהפכני" (Revolutionäre Sozialistische Jugend) וערכו פגישות בצ'כוסלובקיה. כתוצאה מפעילותו זו נעצר בינואר 1935 בבית הוריו. במהלך מעצרו הכיר סוציאליסטים אחרים מצד אחד ונאצים מן הצד האחר. במרץ 1936 הועמד לדין במסגרת "משפט הסוציאליסטים" והואשם בבגידה. הוא נשפט לשנת מאסר בפועל. ביוני אותה שנה שוחרר והוצא מן האוניברסיטה.

במרץ 1938 סיים את לימודיו והוסמך לעריכת דין, זמן קצר לאחר סיפוחה של אוסטריה לגרמניהאנשלוס). מיד לאחר מכן נעצר, ובמעצרו חלק תא בין היתר עם הגנרל היהודי אמיל זומר[3], אך לבסוף שוחרר באוגוסט אותה שנה בתנאי שיעזוב את אוסטריה. הוא עזב לדנמרק ללא אשרה, אולם בזכות מכרים קיבל אשרת מעבר ובדנמרק ניסה לקבל אשרת הגירה לבוליביה. יושב ראש תנועת הנוער הסוציאליסטי השוודי, טורסטן נילסון, ארגן לו אשרה לשוודיה, שבה שהה מספטמבר 1938 ועד לסופה של מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1939 אחיו הבכור, פאול, עלה לארץ ישראל. קרייסקי תמך באחיו כלכלית במשך שנים, כיוון שזה היה חולני ובלתי-יציב נפשית[4].

בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשוודיה הצליח קרייסקי להתאקלם במהרה, גם בזכות קשריו עם פעילים סוציאליסטים וגם בזכות בן דודו, התעשיין הרברט פליקס (Herbert Felix), שהיה בעל מפעל שימורים בשוודיה והיה נשוי לנתינה שוודית. קרייסקי התיישב בסטוקהולם, עבד כיועץ כלכלי ופרסם מאמרים בעיתונות המקומית והזרה. בתחום הפוליטי פעל קרייסקי לשחזור עצמאותה של אוסטריה לאחר המלחמה ושקד על היבדלות התנועה הסוציאליסטית בגלות מן הקומוניסטים. הוריו הגיעו גם הם לשוודיה בפברואר 1940. בקיץ אותה שנה פגש לראשונה בווילי ברנדט, ששהה אז בגלות בנורווגיה. השניים נותרו חברים עד יומו האחרון של קרייסקי.

לאחר תום המלחמה, באוקטובר 1945, התמנה על ידי ממשלת שוודיה לאחראי על משלוחי סיוע לאוסטריה - תרופות, אבקת חלב, ומוצרי מזון. לעיתים גם מכשירים וציוד שלא היו בנמצא באוסטריה. חברי מפלגתו שלחו לו בקשות סיוע בדרך קבע. במאי 1946 שב לווינה וניסה להשתלב שוב בפעילות פוליטית, אולם גולים אוסטרים לא התקבלו אז בברכה בזירה הפוליטית. בנוסף, חששה המפלגה הסוציאליסטית שעם חזרתם של יהודים לשורותיה, תתחזק תדמיתה כ"מפלגה יהודית". קרל רנר ואדולף שרף שכנעו את קרייסקי לשוב לזמן מה לשוודיה על מנת להקים מחדש את נציגות אוסטריה שם. מתחילת 1947 שימש קרייסקי כמזכיר הנציגות ונהנה מתמיכת משרד החוץ האוסטרי. מאוחר יותר שימש כמזכירו של השגריר. בסוף שנת 1950 נקרא לשוב לווינה, לאחר 12 שנות גלות.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1951 הוא שב עם משפחתו לאוסטריה וביוני התמנה ביוזמתו של סגן הקנצלר, אדולף שרף, ליועצו של הנשיא הנבחר וראש עיריית וינה, תיאודור קרנר. קרנר נחשב לבלתי-שגרתי, בלתי-פורמלי ולעיתים אף חסר טאקט. קרייסקי סייע רבות לקרנר וזכה דרכו ליצור קשרים הדוקים עם צמרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. באפריל 1953 מונה למזכיר המדינה תחת שר החוץ קרל גרובר. קרייסקי ולאופולד פיגל ניהלו במשותף את המשא ומתן לחתימת החוזה (Österreichischer Staatsvertrag) בין אוסטריה בעלות הברית (ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות) שסיים את שליטת הארבע במדינה. לשניים הצטרף גם יוליוס ראב והם יצאו כמשלחת לחתום על החוזה במוסקבה באפריל 1955. בעקבות חתימת ההסכם במאי אותה שנה ועזיבת בעלות הברית את אוסטריה בעקבותיה, זכה קרייסקי לתהילה רבה ועל גלי ההצלחה נבחר לפרלמנט בשנת 1956. בשנת 1959 נבחר לכהן כשר החוץ, ומרב זמנו הופנה לניסוח הסכמי המסחר האירופיים שהיוו בסיס לאיחוד האירופי. בשנת 1967, לאחר הפסד מפלגתו בבחירות, הוא מונה ליו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ובשנת 1970 הוביל את המפלגה לניצחון[5] והפך לקנצלר היהודי הראשון בתולדות אוסטריה. הוא היה פופולרי מאוד בקרב תושבי המדינה ואף חזר וזכה גם במערכות הבחירות של 1971, 1975 ו-1979. במקביל נשא בתפקידים מרכזיים באינטרנציונל הסוציאליסטי והתקרב לארצות ה"עולם השלישי"[1].

בבחירות אפריל 1983 הפסידה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית את הרוב המוחלט שהיה לה בפרלמנט האוסטרי וקרייסקי, אשר עמד בראשה, וכקאנצלר אוסטריה, סירב לכונן ממשלת מיעוט. החליף אותו בתפקידו שר החינוך שלו, פרד זינובאץ, שמונה לקאנצלר אוסטריה.

יחסו לישראל ולציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרייסקי ראה ביהדות דת קונפסיונלית (בשנות ה-30 חדל מלהזדהות עמה והצהיר על עצמו כחסר דת), והדגיש שאין עם יהודי. הוא נודע כמסתייג מן הציונות כפתרון לבעיה היהודית וכביקורתי כלפי עמדותיה של ממשלת ישראל בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי, אך למרות זאת הכיר בחשיבות קיומה של מדינת ישראל ליהודי העולם. דעותיו אלו זיכו אותו בכבוד בעולם הערבי ואף בקשרי חברות עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת ושליט לוב, מועמר קדאפי. קרייסקי הגדיל לעשות ובשנת 1980 היה מהראשונים בעולם שהכירו באש"ף והתיר לארגון לפתוח בארצו שגרירות פלסטינית רשמית. קרייסקי ספג ביקורת קשה ממדינת ישראל ומהעולם היהודי, שראו בדעותיו אלה בגידה בעם היהודי. במיוחד זכורים דבריו על ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, באומרו כי הוא השליט האירופאי היחידי שלא נסחט על ידה, וכן פנייתו המזלזלת לראש הממשלה מנחם בגין עת אמר עליו "בסך הכול מדובר בעורך דין קטן מפולין". קרייסקי התנגד נחרצות גם למאבקו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל ואמר בתגובה לטענת ויזנטל לפיה ארבעה מחברי ממשלתו הם בעלי עבר במפלגה הנאצית, כי ויזנטל חי מלהגיד לעולם כי האוסטרים אנטישמים.

ב-9 ביולי 1979 תקף אותו בגין על קשריו עם ערפאת, תוך רמיזה למוצאו היהודי של קרייסקי: "נתגבר על הערפאתים הנאצים וגם על משרתיהם, יהיה מוצאם אשר יהיה"[6].

עם זאת, וינה שימשה, החל משנות השישים, מרכז לפעילות ארגון נתיב. משנת 1965 שימש ארמון שנאו (Schloss Schönau) כמחנה מעבר חשאי למהגרים יהודים מברית המועצות לישראל ולמדינות המערב, תחת הסכם בשתיקה עם קרייסקי.

ב-28 בספטמבר 1973, ראש השנה, חטפו שני מחבלים פלסטינים מספר מהגרים יהודים מברית המועצות ודרשו את סגירת המחנה בתמורה לשחרורם. קרייסקי נכנע לדרישות החוטפים. על התנהלותו באירוע זה (שכונה בהמשך פרשת שנאו) ספג ביקורת קשה מצד ישראל. ב-2 באוקטובר ביקרה גולדה מאיר בווינה וניסתה לשכנעו לשנות את החלטתו, אולם הוא לא נענה לה. מאוחר יותר הסכים לפתיחת מחנה מעבר באתר אחר. בתקופת פעילותו עלו ממחנה שנאו למעלה מ-70,000 יהודים בסיועה של הסוכנות היהודית.

ימים מספר לפני פרוץ מלחמת יום כיפור סיפר לו בכיר בשלטון המצרי, איסמעיל פהמי, על רצונה של מצרים לתקוף את ישראל. קרייסקי לא העביר אזהרה לישראל, כי לא העריך את הדברים כאמינים.

בספטמבר 1982 הגיע לובה אליאב אל קרייסקי בשליחות סודית מטעם ראש הממשלה מנחם בגין. קרייסקי התבקש לסייע במגעים לחילופי שבויים ממלחמת לבנון. קרייסקי מינה את הרברט אמרי, מנהל לשכתו ושגריר אוסטריה לשעבר בביירות, כאיש קשר במשא ומתן.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 נישא לוורה פירת, יהודייה ממשפחת תעשיינים. בנם הבכור, פטר, נולד בשנת 1944. אשתו נפטרה ב-1988.

מעת סיום כהונתו כקאנצלר אוסטריה החלה בריאותו של קרייסקי להידרדר. בשנת 1984 הוא עבר ניתוח השתלת כליה ובהמשך חי באי פלמה דה מיורקה בספרד. קרייסקי מוגדר כקאנצלר הסוציאליסט הטוב ביותר שהיה לאוסטריה ומונה ליו"ר כבוד של המפלגה.

הוא הלך לעולמו ביולי 1990 בווינה, בן 79 במותו.

אחיו היחיד פאול (שאול) קרייסקי, יליד 1909, הפך גם הוא לחסר דת ב-1928[7]. להבדיל מאחיו, פאול עלה לארץ ישראל בשנת 1939, התחתן ב-1953 והתגורר בירושלים ועסק במכירת תוצרת של עיוורים[8]. בנוסף, קיבל פנסיה קטנה מממשלת אוסטריה באמצעות השגרירות האוסטרית בתל אביב[9]. אחיינו, משה יוסף (יוסי) קרייסקי, נרצח במהלך חתונת בנו ב-2017.[10]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס ברונו קרייסקי - פרס דו-שנתי, שנוסד באוקטובר 1976, לרגל יום הולדתו ה-65.
  • פארק על שמו בווינה ובו עמוד זיכרון ופסל.
  • רחובות על שמו בווינה ובמספר ערים נוספות באוסטריה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברונו קרייסקי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 יהודה מרטון (Eo') (יה. מ.), "קריסקי, ברונו", האנציקלופדיה העברית (כרך ל, עמ' 194), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשל"ח.
  2. ^ רישום מס' 597 בשנת 1931 על יהודים שהמירו את דתם מיהדות, הקהילה היהודית וינה
  3. ^ Bruno Kreisky, The struggle for a democratic Austria : Bruno Kreisky on peace and social justice, New York: Berghahn Books, 2000, עמ' 142, ISBN 1-57181-155-9
  4. ^ פאול התגורר בירושלים. הוא היה נשוי למשך תקופה קצרה, ולשניים נולד בן. במשך השנים שלח פאול מכתבים רבים לאחיו, בהם ביקש עזרה כספית. פאול קרייסקי נפטר בירושלים בגיל 83.
  5. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1970
  6. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ז, 2, עמ' 377; עמ' 526, הערה 26.
  7. ^ רישום מס' 2428 בספר של הרבעון הרביעי לשנת 1909 על לידות בקהילה היהודית בווינה
  8. ^ שני האחים קרייסקי הצופה, עמוד 3, 14 באפריל 1969
  9. ^ אחיו של קרייסקי - מחלק פרחים בירושלים, נח זבולוני, מעריב, עמוד 10, 5 במרץ 1970
  10. ^ אלמז מנגיסטו, החתן שאביו נרצח בחתונתו: "זה היה היום המאושר בחיי - עד הרצח המקולל", באתר רשת 13, ‏25 באפריל 2017


הקנצלרים של אוסטריה
קרל רנר מיכאל מאייר יוהאן שובר ואלטר ברייסקי יוהאן שובר איגנץ זייפל
1918–1920 1920–1921 1921–1922 26–27 בינואר 1922 ינואר-מאי 1922 1922–1924
רודולף רמק איגנץ זייפל ארנסט שטררוביץ' יוהאן שובר קרל ואוגוין אוטו אנדר
1924–1926 1926–1929 מאי-ספטמבר 1929 1929–1930 ספטמבר-דצמבר 1930 1930–1931
קרל בורש אנגלברט דולפוס קורט שושניג ארתור זייס-אינקווארט קרל רנר לאופולד פיגל
1931–1932 1932–1934 1934–1938 11–13 במרץ 1938 אפריל-דצמבר 1945 1945–1953
יוליוס ראב אלפונס גורבך יוזף קלאוס ברונו קרייסקי פרד זינובאץ פרנץ ורניצקי
1953–1961 1961–1964 1964–1970 1970–1983 1983–1986 1986–1997
ויקטור קלימה וולפגנג שיסל אלפרד גוזנבאואר ורנר פיימן ריינהולד מיטרלהנר כריסטיאן קרן
1997–2000 2000–2007 2007–2008 2008–2016 9–17 במאי 2016 2016–2017
סבסטיאן קורץ בריגיטה בירליין סבסטיאן קורץ אלכסנדר שלנברג קארל נהאמר
2017–2019 2019–2020 2020–2021 אוקטובר-דצמבר 2021 2021–מכהן


הקודם:
יוזף קלאוס
קנצלר אוסטריה
1970-1983
הבא:
פרד זינובאץ