צ'ארלס קוגלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
CharlesCouglinCraineDetroitPortrait.jpg

צ'ארלס אדוארד קוגליןאנגלית: Charles Edward Coughlin, ‏25 באוקטובר 189127 באוקטובר 1979), היה כומר קתולי אשר בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 הטיף את דעותיו, בנושאים חברתיים וכלכליים, כולל דעות אנטישמיות חריפות, באמצעות תחנת רדיו פופולרית, שהיו לה עשרות מיליוני מאזינים בארצות הברית ובקנדה, וכן על ידי ביטאונו "צדק חברתי" (Social Justice). הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה כצד לוחם פעיל, הובילה להפסקת הפצת דעותיו, המצדדות במדינות הציר, בלחץ הממשל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס קוגלין נולד בהמילטון (קנדה), להורים ממוצא אירי-קתולי. בשנת 1911 הוא למד בקולג' הקתולי סנט מייקל'ס (St. Michael's College) שבטורונטו, אשר הופעל על ידי 'האבות הבזיליאנים' (Basil), ארגון נוצרי-קתולי אשר הקדיש עצמו לחיים פשוטים, מצד אחד, ולחינוך, מצד שני. לאחר מכן הוא פנה לסמינר לכמרים, אף הוא מטעם הבזיליאנים, והוסמך ככומר ב-1916. לאחר הסמכתו פנה ללמד באסמפשן קולג' (Assumption College) שבוינדזור (אונטריו) (כיום חלק מאוניברסיטת וינדזור). בשנת 1923 קוגלין עזב את 'האבות הבזיליאנים', עקב שינוי כיוון שחל באותו ארגון, אשר קוגלין סירב לאמץ. בנוסף, קוגלין גם עקר מקנדה לארצות הברית, השתקע בעיר דטרויט (הסמוכה מאד לגבול קנדה), והתקבל כחלק מן ההיררכיה הכנסייתית המקומית. לאחר שהוצב בכמה מקומות כהונה, התמקם לבסוף בשנת 1926 ברויאל אוק (Royal Oak), מישיגן.

שידוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה שנה, כתגובה לאיומים על כנסייתו מצד הקו קלאקס קלאן, קוגלין החל לשדר תוכנית רדיו בת שעה אחת לשבוע. בשנים הראשונות, בהן שידר בתחנת רדיו מקומית, תוכניתו עסקה בעיקר בענייני דת. מינואר 1930, זמן קצר לאחר שהחל השפל הגדול, ואילך החל קוגלין להידרש גם לנושאים פוליטיים. בנוסף, באותו מועד, בקירוב, הפכה תוכניתו לכלל-ארצית, כאשר החלה להיות משודרת ברשת CBS. תחילה תקף בחריפות את הסוציאליזם ואת הקומוניזם מבית מדרשה של ברית המועצות. בהמשך לאותו קו קוגלין תקף גם את הקפיטליזם, אשר החמדנות ותאוות הבצע הנלוות אליו הן שמעלות את קרנן של אותן אידאולוגיות. לדבריו, הוא מקדיש את חייו כדי לקעקע הן את הקפיטליזם, אשר שודד מן העובד את הטוב שבעולם, והן את הקומוניזם - אשר שולל את האושר שבעולם הבא... בשנת 1931 CBS הסירה את חסותה לשידוריו, כיוון שקוגלין סירב לדרישת הרשת לביקורת מוקדמת של דבריו בטרם שידור. במקום זאת, הוא הצליח לאסוף כסף על מנת לשדר בתחנת רדיו משלו, ואף להגיע כך לעשרות מיליוני מאזינים. במסע הבחירות לנשיאות ארצות הברית של 1932, קוגלין היה תומך נלהב של פרנקלין רוזוולט. לאחר שרוזוולט אכן ניצח, קוגלין הביע תמיכה נלהבת בניו דיל. בשנים 1935-1934 קוגלין שינה את טעמו והפך למבקר חריף של רוזוולט. כעת ראה את פעולותיו כלא-חוקתיות וכקפיטליסטיות-במסווה, וכן, שאינן רדיקליות דיין. רוזוולט תואר כ'כלי שרת של וול סטריט' אך בה בעת, גם כלי שרת של הקומוניזם, שתי פניו החילוניות של השטן, לדעתו. בשנת 1938 קוגלין החל לצדד בשידוריו במדינה אוטוריטרית וקורפורטיבית.

תנועה פוליטית וביטאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1934 קוגלין ייסד את 'האיחוד הלאומי למען צדק חברתי' (National Union for Social Justice). התנועה הקיפה בשיאה כ-7.5 מיליון חברים. שידוריו של קוגלין, וכן ביטאון התנועה "צדק חברתי", אשר החל לצאת לאור במרס 1936, קידמו את עמדותיה. התנועה, בצוותא עם תנועות נוספות, הקימה את 'מפלגת האיחוד' (Union Party) אשר התמודדה בבחירות לנשיאות של 1936. 'מפלגת האיחוד' לא הצליחה להטביע חותם, כיוון שמועמדה, ויליאם למקה (Lemke) קיבל 892,378 קולות, ולא זכה ברוב באף אחת מן המדינות. גם הרעיון ולפיו עצם הצגת המועמדות ימשוך בוחרים מן המפלגה הדמוקרטית של רוזוולט, ובעקיפין תגדיל את סיכויי המועמד הרפובליקני, לא זכה להצלחה, עת רוזוולט זכה פעם נוספת. ב-1937 התנועה התפרקה, אך הביטאון המשיך להופיע, וכ-2,000 כנסיות היו מוכנות להפיצו, כמו גם האיגוד הגרמני אמריקאי.

'צדק חברתי' נמכר בניו יורק, 1939

'החזית הנוצרית'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 במאי 1938 קרא קוגלין בעיתונו למסע צלב כנגד "המהפכנים האדומים האנטי-נוצרים". כמענה לקריאתו נוסדה 'החזית הנוצרית' (Christian Front), אשר עסקה בהפצת "צדק חברתי", בניסיונות לארגן חרמות כנגד עסקים יהודיים, במצעדים, וכן בניסיונות לפעול נגד עבודה מאורגנת, או לפחות להחליף מנהיגי עובדים אם נתפסו כ'יהודים' או כ'אדומים'. בין חברי 'החזית' היו כ-400 שוטרים ממשטרת ניו יורק. עם זאת, אף שזו שאבה במוצהר את השראתה ממנו, קוגלין עצמו לא היה מעולם חבר ב'חזית'. 'החזית' פעלה עד 1940.

ענייני חוץ ואנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הבחירות של 1936 קוגלין החל להביע עמדה אוהדת לאיטליה הפשיסטית ולגרמניה הנאצית. שתיהן מהוות, לדבריו, סם שכנגד 'הרעל הקומוניסטי'. באשר לזה האחרון, הוא ציין את מעורבותם הלא-פרופורציונלית של יהודים בקרב הבולשביקים בעת מהפכת אוקטובר, ובה בעת, טען שזו נתמכה על ידי בנקאים יהודים. כעדות להתקרבות רעיונית, הדר שטירמר העתיק קטעים מ"צדק חברתי", ואילו קוגלין העתיק חלק גדול מנאום של יוזף גבלס לבטאונו, וחתם עליו את שמו-שלו. ביטאון התנועה החל לעסוק ב-1938 בענייני חוץ במידה גוברת והולכת. עמדתו הייתה בדלנית-קיצונית ואנטי-בריטית. בקיץ 1938, בעת משבר צ'כוסלובקיה שקדם לועידת מינכן הצדיק את גרמניה ושפך זעמו על וינסטון צ'רצ'יל. בהמשך לאותו קו, החל קוגלין לגלוש לעבר אנטישמיות, ואף זאת במידה גוברת והולכת. באותה תקופה הוא החל להתבטא אודות 'קשר יהודי עולמי'. בביטאונו הדפיס סדרת מאמרים מאת תועמלן למען גרמניה הנאצית, ובהמשך הדפיס את הפרוטוקולים של זקני ציון. כנסיית הבית שלו, ברויאל אוק, הניצבת על הדרך הראשית לדטרויט, שימשה גם כמרכז הפצה של "הפרוטוקולים". במקום חולקה גם חוברת ובה רשימת חנויות שאינן מעסיקות יהודים. על החוברת נכתב "ישו עצמו העניק את חסותו לעלון דק זה שנועד להגנתכם". במרס 1942 האשים "צדק חברתי" את היהודים בכך שגרמו למלחמת העולם השנייה. עד שנת 1942, הממונים הישירים על קוגלין בממסד הכנסייתי לא גינו אותו ואפשרו לו להמשיך במעשיו ללא הפרעה. עם כל אלה, קוגלין הכחיש את היותו אנטישמי, טען שהוא בעד 'האדם הטוב' באשר הוא, ואף גינה את 'האיגוד הגרמני אמריקאי' כמפיץ שנאה. נראה שבאותה העת רוב מאזיניו החלו בהדרגה להתרחק ממנו ונותר רק 'גרעין קשה' של חסידיו.

השתקתו ושארית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד באמצע שנות השלושים ניסה הממשל האמריקני להילחם בהשפעתו של קוגלין באמצעים חוקיים. אמנם החוקה האמריקנית מבטיחה את חירות הביטוי, אולם גורמים בממשל טענו כי תחום התדרים המיועד לשידורי רדיו הנו רכוש ציבורי, ולפיכך קיימת עילה לפיקוח על המתרחש בו ולרישוי השימוש בגלי האתר. כך, כבר באותן שנים אילץ הממשל את קוגלין לחדול מלשדר בעצמו ובמקום זאת לקנות זמן שידור מתחנות אחרות, דבר שפגע בתפוצת שידוריו. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הודק הפיקוח על שידורי הרדיו, אפשר שלא מעט כדי להוריד את שידוריו של קוגלין עצמו, ואכן, בסתיו 1940 שידורים אלה הופסקו. ב-1942, לאחר הצטרפות ארצות הברית כצד לוחם במלחמת העולם השנייה, דן הממשל בדרכים חוקיות למנוע את הפצת "צדק חברתי". לבסוף נבחרה דרך עקיפין, ונעשתה פנייה לממונים על קוגלין בכנסייה הקתולית. הפנייה נענתה, וקוגלין נתבקש לחדול מלעסוק בעניינים פוליטיים. קוגלין ציית, מה גם שקהל חסידיו ממילא התמעט, כאמור, והוא נשאר מופקד על כנסייתו ברויאל אוק עד 1966. קוגלין הלך לעולמו ב-1979.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


  • Abzug, Robert E. American Views of the Holocaust, 1933-1945. New York: Palgrave Macmillan, 1999.
  • Athans, Mary Christine. "A New Perspective on Father Charles E. Coughlin". Church History 56:2 (June 1987), pp. 224–235.
  • Athans, Mary Christine. The Coughlin-Fahey Connection: Father Charles E. Coughlin, Father Denis Fahey, C.S. Sp., and Religious Anti-Semitism in the United States, 1938-1954. New York: Peter Lang Publishing, 1991. ISBN 0-8204-1534-0
  • Beard, Charles A.; Smith, George H.E., eds. (1936). Current Problems of Public Policy: A Collection of Materials. New York: The Macmillan Company. עמ' 54. 
  • Boyea, Earl (1995). "The Reverend Charles Coughlin and the Church: the Gallagher Years, 1930-1937". Catholic Historical Review 81 (2): 211–225. 
  • Bredemus, Jim (2011). "American Bund - The Failure of American Nazism: The German-American Bund’s Attempt to Create an American "Fifth Column"". TRACES. בדיקה אחרונה ב-2 במרץ 2011. 
  • Brinkley, Alan (1982). Voices of Protest: Huey Long, Father Coughlin, and the Great Depression. New York: Knopf Publishing Group. ISBN 0-394-52241-9. 
  • Carpenter, Ronald H. "Father Charles E. Coughlin: Delivery, Style in Discourse, and Opinion Leadership", in American Rhetoric in the New Deal Era, 1932-1945. E. Lansing, MI: Michigan State University Press, 2006, pp. 315–368. ISBN 0-87013-767-0
  • Carpenter, Ronald H. (1998). Father Charles E. Coughlin. Greenwood Publishing Group. עמ' 173. 
  • Coughlin, Charles (27 בפברואר 1939). "Column". NY Times. 
  • Dollinger, Marc (2000). Quest for Inclusion. Princeton University Press. 
  • DiStasi, Lawrence (1 במאי 2001). Una storia segreta: The Secret History of Italian American Evacuation and Interment During World II. (Heyday Books). 
  • Kazin, Michael (1995). The Populist Persuasion: An American History. New York: Basic Books. ISBN 0-465-03793-3. 
  • Kennedy, David M. (1999). Freedom from Fear: The American People in Depression and War, 1929-1945. Oxford University Press. עמ' 232. 
  • General Jewish Council. Father Coughlin: His "Facts" and Arguments. New York: General Jewish Council, 1939
  • Hangen, Tona J. Redeeming the Dial: Radio, Religion and Popular Culture in America. Raleigh, NC: University of North Carolina Press. 2002. ISBN 0-8078-2752-5
  • Lawrence, John Shelton; Jewett, Robert (2002). The Myth of the American Superhero. Wm B. Eerdmans Publishing. עמ' 132. 
  • Marcus, Sheldon (1972). Father Coughlin: The Tumultuous Life Of The Priest Of The Little Flower. Boston: Little, Brown and Co.. ISBN 0-316-54596-1. 
  • Maier, Thomas (2003). The Kennedys: America's Emerald Kings. עמ' 103–107. 
  • O'Connor, John J. "Review/Television: Father Coughlin, 'The Radio Priest'. The New York Times. December 13, 1988
  • Rollins, Peter C.; O'Connor, John E. (2005). Hollywood's White House: The American Presidency in Film and History. University Press of Kentucky. עמ' 160. 
  • Sayer, J. (1987). "Father Charles Coughlin: Ideologue and Demagogue of the Depression". Journal of the Northwest Communication Association 15 (1): 17–30. 
  • Schlesinger, Arthur M., Jr. The Age of Roosevelt: The Politics of Upheaval, 1935-1936. New York: Houghton Mifflin Company, 2003. (Originally published in 1960.) ISBN 0-618-34087-4
  • Schrag, Peter (2010). Not Fit for Our Society: Nativism and Immigration. University of California Press. ISBN 9780520259782. 
  • Severin, Werner Joseph; Tankard, James W. (2001) [1997]. Communication Theories (מהדורה 5th revised). Longman. ISBN 0-8013-3335-0. 
  • Shannon, William V. (1989) [1963]. The American Irish: a political and social portrait. עמ' 298. ISBN 978-0-87023-689-1. OCLC 19670135. 
  • Sherrill, Robert. "American Demagogues". The New York Times. July 13, 1982.
  • Smith, Amanda (2002). Hostage to Fortune. עמ' 122, 171, 379, 502. 
  • Smith, Geoffrey S. To Save A Nation: American Counter-Subversives, the New Deal, and the Coming of World War II. New York: Basic Books, 1973. ISBN 0-465-08625-X
  • Spivak, John L. Shrine of the Silver Dollar. New York: Modern Age Books, 1940
  • Tull, Charles J. (1965). Father Coughlin and the New Deal. Syracuse, N.Y.: Syracuse University Press. ISBN 0-8156-0043-7. 
  • Turrini, Joseph M. (מרץ 2002). "Catholic Social Reform and the New Deal". Annotation (National Historical publications and Records Commission) 30 (1): 7, 8, 19. בדיקה אחרונה ב-2 בפברואר 2013. 
  • Warren, Donald (1996). Radio Priest: Charles Coughlin The Father of Hate Radio. New York: The Free Press. ISBN 0-684-82403-5. 
  • Woolner, David B.; Kurial, Richard G. (2003). FDR, the Vatican, and the Roman Catholic Church in America, 1933-1945. עמ' 275. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'ארלס קוגלין בוויקישיתוף

(כולם באנגלית)

קוגלין באתר אודות ההיסטוריה של הביטחון הסוציאלי:

תמלילי שלושה משידוריו, מאמצע שנות השלושים:

מידע על קוגלין (קובץ האודיו לא פועל):

סרט וידאו ובו קוגלין מגנה את ה'ניו דיל':

רשימה ביבליוגרפית אודות קוגלין מטעם הוועד היהודי אמריקני, כולל קישורים:

קוגלין במאגרי ה-FBI:

קוגלין מכחיש בשידור רדיו מסוף שנות ה-30 את היותו אנטישמי:

תמליל ראיון מ-1996 עם דונלד וורן (Warren), אשר חיבר ספר אודות קוגלין:

אתר ארכיונאי ובו שידורים של קוגלין: