צבי מגדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חשודים בהשתייכות לארגון 'צבי מגדל', 1930

צבי מגדל (Zwi Migdal) היה ארגון סרסורים ורועי-זונות ('רופיאנים' בעגה המקומית) יהודים שפעל בין סוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, שמרכזו היה בארגנטינה. הארגון הוקם בבואנוס איירס ב-1870, וחוסל ב-1930 תודות לשני עובדי מדינה ישרים: קצין משטרה בשם חוליו אלסוגראי, ושופט-חוקר בשם רודריגז אוקמפו, שסירבו לקבל שוחד מ'צבי מגדל', שלא כשאר עמיתיהם במשטרה ובממסד המשפטי בארגנטינה. ואולם, הדמות האחראית יותר מכל לחיסולו של ארגון הפשע היתה רחל ליברמן, אחת מקרבנותיו, שבאומץ לב העידה בפני הרשויות כנגד הסרסורים. במשך 60 שנות קיומו עסק הארגון בהפיכת הזנות בארגנטינה למאורגנת, ובמידה רבה גם ממוסדת. בשיאו היו לארגון 'צבי מגדל' עשרות סניפים ובתי-בושת בעולם, בין היתר ביוהנסבורג, בומביי, שנגחאי וריו דה ז'ניירו. מעלליו של הארגון הונצחו במחזמר "לעוף" שעלה בינואר 2017 בקיבוץ פלך[1].

"רופיאנים" יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-19 הגיע גל גדול של יהודים מאירופה לדרום אמריקה בעקבות העוני והדיכוי במזרח אירופה בכלל, ובפרט הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה. מהגרים יהודים רבים הגיעו לארגנטינה, כשבמיוחד צמחה הבירה בואנוס איירס בקצב מהיר בעקבות הגירה המונית של בני עמים שונים מכל רחבי העולם. עקב כך נוצר בארגנטינה יחס דמוגרפי של כמעט עשרה גברים לכל אישה, והביקוש לתעשיית המין הרקיע לשחקים. בנוסף, הקושי להשתלב בעבודה בלא ידיעת השפה, וקשיי ההסתגלות לחיים במקום חדש גרם לגברים רבים להפוך לסרסורים (שנקראו בספרדית רופיאנים), ובמקביל - ללא מעט מהגרות להתפתות, ולהתגלגל לזנות . הסרסורים היהודים השתלטו עד מהרה על פלח שוק זה, עד כי מרבית ה"רופיאנים" בארגנטינה, ובארצות נוספות בדרום אמריקה, באותה עת - היו יהודים (הן כסרסורים, והן כסוחרי נשים).

ארגון 'צבי מגדל' התנהל כמו "מאפיה", ופעל לפי כללים ו"חוקים" נוקשים. המסעות שנועדו להביא נערות חדשות נקראו 'רמונטה' - מונח שלקוח מתחום הבקר. הארגון שיחד את כל מי שיכול היה לאיים על פעילותו: פקידי הגירה בנמלים שהכניסו את הנערות לארץ ללא שאלות מיותרות, שוטרים ושופטים שדאגו לבלום כל ניסיון להפריע לפעילות, פקידי עירייה ופוליטיקאים לצורך אישור הקמת והרחבת בתי הבושת, וכו'. הפרוצות עבדו רובן ככולן בכפייה. רשת הסרסורים פעלה כך: מדי פעם היה שולח הארגון גבר שנראה הגון, לבוש בקפידה ומנומס לקהילות יהודיות במזרח אירופה. האיש היה מפיץ בקהילה מודעות ביקוש ל"נערות יהודיות מבית טוב" לעבודה בבתי יהודים עשירים בארגנטינה, או למטרות שידוכים. משפחות יהודיות במזרח אירופה, שרובן היו עניות, היו שולחות עם האיש את בנותיהם בתקווה לשיפור חייהן. רוב הנערות היו בנות 13 - 18. הן ומשפחותיהן האמינו שמחכה להן עתיד טוב יותר בארגנטינה - כשבעצם הן נחטפו לתעשיית המין.

כבר באונית המסע בדרך לדרום אמריקה הנערות נכלאו, נאנסו, הוכו והורעבו עוד בטרם החלו לעבוד - הסרסורים קראו לזה "תקופת חינוך". לאחר שירדו לחוף הבנות נסחרו בין ה"רופיאנים" כבשוק עבדים: הן נלקחו לבית שהיה שייך לארגון, שם הופשטו, וכך - כשהן עירומות לעיני קהל הסוחרים, הן נמכרו במכירה פומבית כשפחות מין. הזוכה שילם ולקח את הנערה שהפכה לרכושו, ועשה בה כרצונו. בין האורחים הקבועים במכירות אלו היו גם אנשי ממשל - פקידי רשות, שופטים ועיתונאים - שחלקם הגדול היו גם לקוחות, וכך הפעילות התנהלה ללא הפרעה מהשלטונות.

הקמת הארגון 'צבי מגדל'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית לא השלימה עם מציאות זו וניסתה להתקומם כנגד הסרסורים ומעשיהם. בשנת 1885 הוקם בבירת ארגנטינה 'הארגון היהודי להגנה על נשים ונערות'. ברובע היהודי בבואנוס איירס נתלו כרזות שקראו לאנשי הקהילה לא להשכיר ל"רופיאנים" (הללו, ומשתפי הפעולה איתם, נקראו "טמאים") חנויות או דירות. סוחרי הנשים והסרסורים, שרצו להרגיש חלק מהקהילה, תרמו כספים רבים למוסדות יהודים - בין השאר נהגו לצאת לתיאטרוןהיהודי כל ערב עם נערה אחרת. הקהילה היהודית התלבטה בשאלה אם לקבל את כספם של ה"רופיאנים" ("הטמאים") אך לרוב נאלצו להיעתר, בשל הקשיים באחזקת מוסדות הציבור הקהילתיים. ההתלבטות נגמרה כשערב אחד נחום סורקין, פעיל ציוני מוכר בקהילה, נעמד מחוץ לתיאטרון ומנע מה"רופיאנים" להיכנס. מאז החלו היהודים ה"מהוגנים" בעקביות להוקיע מחיי הקהילה את הסרסורים. תוך זמן קצר הוחלט לא להכניס "רופיאנים" לבתי כנסת של הקהילה ואף לא לקבור אותם בבית הקברות שלה.

בתגובה התאחדו הסרסורים והקימו את 'ורסוביה - חברה יהודית לעזרה הדדית' (השם המלא: Sociedad Israelita de Socorros Mutuos Varsovia de Barracas al Sud y Buenos Aires)[2][3]. ב-7 באפריל 1906, נרשמה עמותת הסרסורים סוחרי הנשים כחוק. לאחר מחאה נמרצת של הנציג הפולני בבואנוס איירס כנגד שרבוב עיר בירתו "ורשה" (ורסוביה) בשם הארגון, הם אולצו לשנותו ובחרו ב'צבי מגדל', ע"ש אחד התורמים הבולטים לאגודה, וממקימיה. (לאחר כמה שנים התפלגה מהארגון קבוצה שקראה לעצמה 'אשכנזום'). הסרסורים בנו לעצמם בית כנסת מפואר בלב השכונה היהודית בבואנוס איירס, כשבקומה הראשונה היה בית כנסת ובקומה השנייה - בית בושת. (לאחר חיסול הארגון בשנת 1930, הרסה הקהילה היהודית את המבנה). בחגיגה לכבוד פתיחת שערי בית הכנסת שלהם יצאו ה"רופיאנים" במחול עם ספר התורה בידיהם, כבטקס הקפות מסביב לבניין. השכנים היהודים ראו והזדעזעו, אך אף לא אחד לא העז לעצור בעדם. לאחר שארגון הסרסורים קיבל הכרה רשמית מהממשל, נרכשה גם חלקת אדמה באבז'אנדה, פרבר של בואנוס איירס, והוכשר שם בית קברות. ממש לידו הוכשרה חלקה נוספת של הארגון המקביל - 'אשכנזום'. לפני ההתקוממות של הקהילה היהודית נגד הסרסורים סוחרי הנשים ונידויים, הם נקברו בבית הקברות היהודי לה טבלדה, בחלקת 'הטמאים' - הכינוי לרועי הזונות ולעובדות איתם. החלקה הזו, שבה כחמישים קברים, מוזנחת מאוד - מצבות מנופצות ולכלוך בכל מקום. בנוסף, השירותים הציבוריים של בית הקברות היהודי נמצאים בחלקה זאת.

שנות שגשוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-20 של המאה העשרים ארגון 'צבי מגדל' הגיע לשיא כוחו. כ-500 "רופיאנים" שלטו בכ-2,000 בתי בושת, בהם הועסקו לפי האומדן כ-30,000 נשים[4]. הרשת הייתה מאורגנת וחבריה שיתפו פעולה ביניהם בצורה הדוקה, להגנה על האינטרסים שלהם. דמי החבר בארגון היו 250 פזו בחודש, ששימשו לנסיעות ה'רמונטה' (לגייס נערות חדשות מאירופה).

הנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודיה פולנייה בשם רחל ליברמן הייתה זו שעזרה לקצין המשטרה חוליו אלסוגאראי (Julio Alsogaray) להפיל את הארגון. רחל, ילידת לודז', הגיעה לבואנוס איירס בעקבות בעלה, עם שני ילדיהם הקטנים. לאחר מותו משחפת, היא איבדה את מטה לחמה והידרדרה לעיסוק בזנות, לאבטחת פרנסת ילדיה. במהלך השנים היא חסכה מספיק כסף כדי לפדות את שחרורה. היא קנתה בית, פתחה עסק וניהלה חיים שקטים. ואולם, ב'צבי מגדל' חששו שנשים אחרות ילכו בדרכה, ולכן פיתו אותה באמצעות צעיר נאה בשם סלומון קורן, ש"התחתן" איתה בבית הכנסת של הסרסורים ("הטמאים" בפי הקהילה היהודית) מבלי שחשדה בזהותו האמיתית. לאחר הנישואים הוא אילץ אותה, באלימות, לחזור לעסוק בזנות, בין כתלי הארגון 'צבי מגדל'.

בייאושה ותוך סיכון חיים היא פנתה לקצין המשטרה אלסוגאראי שנודע ביושרו, ועדותה סיפקה עילה לחקירה מקיפה. הממצאים הובאו בפני השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שאף הוא סירב לשוחד מ'צבי מגדל'. בספטמבר 1930 הסתיים המשפט, שנוהל כנגד 108 נאשמים. "קיומו של ארגון 'צבי מגדל' הוא סכנה ממשית לחברה שלנו" - כתב השופט בפסק הדין, וקבע עונשי מאסר ארוכים לנאשמים. אך השפעת ארגון הסרסורים התבררה כדומיננטית גם בכלא, והם שיחדו פקידים רבים במערכות המשפט והאכיפה. בינואר 1931 הגישו עורכי הדין של הארגון ערעור, שהתקבל. בכירי משרד המשפטים (חלקם משוחדים) השאירו על כנה את הרשעתם של שלושה נאשמים בלבד, בעוד כל השאר שוחררו. הפרשה פורסמה בהרחבה בעיתונות וגרמה למהומה בדעת הקהל. הלחץ הציבורי הביא את שלטונות ארגנטינה לבטל את השחרורים. מאות סרסורים שלא נכלאו - גורשו לאורוגוואי, ולמדינות אחרות בדרום אמריקה. הארגון לא שוקם יותר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים אבני, טמאים סחר בנשים יהודיות בארגנטינה, הוצ' ידיעות אחרונות ספרי חמד
  • איזבל וינסנט, בגופן ובנפשן סיפורן הטראגי של נשים יהודיות שנמכרו לזנות בדרום אמריקה (מאנגלית: חנה עמית), הוצ' כתר ירושלים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צבי מגדל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]