שידוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן יש להוסיף מידע על שידוכים מחוץ לחברה היהודית. ראו דף שיחה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Disambig RTL.svg המונח "שידוכים" מפנה לכאן. לערך העוסק במחזה מאת גוגול, ראו שידוכים (מחזה).

שידוך הוא התאמה בין איש ואישה, במטרה להביאם בברית נישואים. בתרבויות רבות נישאים בעיקר באמצעות שידוך, אבל כיום נישואים מאורגנים פחות מקובלים בחברה המערבית. עם זאת, השידוך נהוג בחוגים שמרניים גם היום, ונותן גושפנקא ממסדית לקשר בין איש ואישה בטווח הזמן שבין ההיכרות לנישואים.

בחברות שעדיין מסתמכות על השידוך בהפגשת בני-זוג, התהליך מתבצע לרוב בעזרת שדכן או שדכנית, העוסקים בשדכנות לפרנסתם. שידוך נעשה גם באמצעות מכרים וידידים - על ידי הצעת מועמד לנישואים אחד למשנהו, או להורי הצעירים. ההורים או המועמדים עצמם מבררים אחד על השני אצל חברים וקרובי משפחה, על מנת לוודא התאמה מקסימלית בטרם יפגשו.

מקור המונח "שידוך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר"ן[1] (רבינו ניסים בן ראובן גירונדי - פוסק ומפרש על הרי"ף, חי בברצלונה בשנים 13201380) מייחס את השורש למילה 'שידוך' לשורש המילה 'שקט' בשפה הארמית, כנראה בהתבסס על תרגום הפסוק בספר שופטים:[2] "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ", אשר המתרגם לארמית תרגמו: "וּשְׁדוֹכַת אַרְעָא". מכאן, ששורש המילה 'שקט' בארמית היא 'שידוך' והוא "מלשון שקט ומנוחה שהאשה מוצאת בבית בעלה", כמו שנכתב במגילת רות:[3] ..וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וגו'.

המונח "שידוכין" השתרש בתקופת התלמוד כתיאור לשלב הראשון בתהליך הנישואים באותה תקופה, שהיה התחייבות חוקית של הגבר והאישה לקיים ביניהם את השלבים הבאים, שהם הקידושין והנישואים. מונח זה מקביל למונח "אירוסים" של ימינו, אם כי בימינו לשלב האירוסים אין תמיד תוקף חוקי. המילה "אירוסין" מקורה במונח המקראי למה שנקרא החל מתקופת המשנה "קידושין". מוסד השידוכים של ימינו הוסיף שלב נוסף בדרך לנישואים, וכך תפס לו כל אחד מהמונחים השונים בעבר משמעות אחרת בתהליך הנישואים המקובל כיום.

שידוך ראוי נקרא בפי חז"ל "ענבי הגפן בענבי הגפן".

הפגשת בן/בת הזוג התחייבות להתחתן קניין (נתינת טבעת) חופה/חתונה
המונח במקרא אירוסין לקיחה
המונח במשנה שידוכין קידושין נישואין
המונח כיום שידוכים אירוסין קידושין נישואין

נישואי השידוך ביהדות אשכנז עד העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דפוס המשפחה המסורתי של יהדות אשכנז בשלהי ימי הביניים הוא של משפחה מונוגמית-גרעינית המבוססת על נישואי שידוך. בדפוס זה הילדים הושאו בסמוך להגעתם לבגרות, מבחינה הלכתית ומינית, דהיינו גיל שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים נישואי שידוך בגיל כזה מכונים 'נישואי בוסר'. אהרון גינצבורג באוטוביוגרפיה שלו 'אביעזר' מציג דפוס זה כאופייני ליהודי פולין בראשית המאה ה-19, וכתכונה מבדילה ביניהם לבין יהודי מערב אירופה מחד ולאוכלוסייה הלא-יהודית במזרח אירופה מאידך . הבסיס הכלכלי לדפוס נישואי השידוך היה בנדוניה וב'קעסט' (מזונות). הנדוניה הייתה סכום ראשוני שהכניסו משפחת ההורים (משפחת הכלה הכניסה סכום גדול יותר) והיוותה קרן ראשונית להשקעה שתאפשר את פרנסת הזוג הצעיר. הקעסט היה קביעה של מספר שנים (לרוב כשנתיים) שבהן הזוג הצעיר יחיה אצל ההורים, לרוב הורי הכלה, ויהיה סמוך על שולחנם. בתקופה זו יוכל החתן הצעיר להקדיש את זמנו ללימוד תורה בלא דאגות פרנסה. ההתחייבויות הכלכליות המדויקות בין המשפחות נחתמו בהסכם ה'תנאים' בין המשפחות, לרוב לפני שהחתן והכלה נפגשו זה עם זו, או שנפגשו לפגישה חטופה בליווי ההורים. אף על פי שהקשר הדתי הפורמלי בין בני הזוג נקבע רק במעמד החופה והקידושין, הפרת ה'תנאים' הייתה מלווה בקנס ולעיתים גם בחרם ולכן הייתה הסכם מחייב שבוטל רק לעיתים נדירות .

נישואי השידוך אורגנו על ידי ההורים בסיועם של שדכנים אשר תיווכו וקישרו בין משפחות יהודיות מאזורים גאוגרפיים שונים. ההתאמה בין בני הזוג נקבעה על ידי ההורים על בסיס בחירה רציונלית ועל פי קריטריונים אובייקטיביים כגון: ייחוס משפחתי ( שיוך המשפחה לגדולי תורה או לבעלי מעמד קהילתי וכלכלי גבוה), מצב כלכלי (שמתבטא בגובה הנדוניה), למדנות תלמודית של החתן וזכות ישיבה בקהילה יהודית עירונית. תכונות אישיות של אופי ויופי נמדדו גם הן באופן אובייקטיבי על ידי השדכנים וקרובי המשפחה. עקב הריחוק הגאוגרפי, ועקב נורמות של הפרדה בין המינים וטהרה מינית החתן והכלה עצמם לרוב לא נפגשו עד לחתונה. מבחינה הלכתית ביחס לגיל הנישואים ה'שולחן ערוך' (ספר ההלכה המוסמך שנתקבל על יהודי אשכנז וספרד במאה ה-16) קובע כי " מצווה על כל אדם שיישא אישה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג מצווה מן המובחר. אבל קודם י"ג לא יישא" וקובע כי מי שעבר את גיל 20 ללא נישואים בית הדין כופה עליו להינשא . עם זאת בפועל לא נעשה שימוש בכפיית נישואים והלכה זו נותרה תאורטית . עם זאת הדפוס של נישואי שידוך ללא מפגש בין בני הזוג, וללא הסכמתם איננו תואם להלכה המקורית שקובעת כי "אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה" הפוסקים האשכנזיים תירצו סתירה זו בהפרדה הפורמלית בין השידוכים והתנאים לטקס הקידושין עצמו. בנוגע לכלה בעוד שהגמרא אומרת כי "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני רוצה אני" מקורות מאוחרים יותר מציגים הבעת עמדה של הכלה בנוגע לנישואיה כסימן לפריצות וחוצפה, אף כשהכלה בת עשרים שנה . וכן 'התוספות' מתרצים השאת בנות קטנות בחוסר הביטחון הכלכלי והפוליטי של היהודים בגלות שגורם לרצון לתת נדוניה לבת בהקדם האפשרי . החוק הרוסי מצדו קבע את גיל הנישואים המינימלי ליהודים ל 16 שנים לנשים ו 18 שנים לגברים (תקנות הצאר ניקולאי מ 1835). התקנות דרשו הסכמה של האב לנישואי ילדיו אך מאידך אסרו על הורים להכריח את ילדיהם להתחתן. משנות ה-60 למאה התשע עשרה הממשלה הרוסית הושפעה ממגמות של רפורמות ליברליות וצמצמה את התערבותה בנושא של כפיית ציות להורים, ובמקביל אסרה על אמצעי הכפייה של הקהילה היהודית (החרם והמלקות) וכך שחררה את הפרטים מחובת הציות לקהילה. אם כן דפוס נישואי השידוך והבוסר לא נבע מציות לחוקי ההלכה, ופוסקי הדורות נזקקו לעמל פרשני כדי ליישב את מנהגי נישואי השידוך והבוסר עם התלמוד. ניתן להסביר את אימוצו של דפוס זה מבחינה חברתית- דפוס זה אפשר שמירה על הריבוד החברתי ועל התאמה בין מעמד החתן והכלה למרות הפיזור הגאוגרפי של המעמד הגבוה. הותרת הנישואים לפגישה מקרית של בני הזוג הייתה עלולה לגרום לנישואים בין בני מעמדות בלתי שווים, וכך השדכן שימש כמתווך שהתגבר על הריחוק הגאוגרפי וחוסר ההכרות בין המשפחות האמידות והמיוחסות .

מקומה של האהבה בנישואי השידוך ההיסטוריים ביהדות מזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס למצב הרגשי הנלווה לנישואי השידוך ישנן במחקר שתי דעות מנוגדות. לפי האחת, שמוצגת בכתבי כץ וכנעני, נישואי השידוך היו מוסד אימפרסונלי, אמצעי להולדת ילדים ושימור הטוהר המיני, ללא ציפייה לאושר בנישואים ול'אהבה'. דפוס זה התאים לאופייה הקולקטיביסטי של התקופה[4] . כנעני טוען כי עצם השימוש במושג 'אהבה' ליחסי גבר ואישה לא היה מקובל בחברה היהודית במזרח אירופה עד למאה ה-19. לדבריו המונח היידי 'ליבע' לא התייחס לאהבת גבר ואישה . השידוכים נקבעו על פי ערכים אובייקטיביים, וכן גם המתנות והמכתבים שהועברו בין הצדדים בתקופה שבין חתימת ה'תנאים' לנישואים היו על פי דפוסים חברתיים קבועים וחסרי חותם אישי. טקס הנישואים עצמו היה הפגישה הראשונה בין בני הזוג וקיום יחסי המין היה מלווה בקשיים עקב הזרות ביניהם וגילם הצעיר. חיי הנישואים שנוצרו לאחר השידוך היו מלווים במבוכה, זרות ותקשורת לקויה בין בני הזוג. כך גם לאחר הנישואים בני הזוג לא נהגו לפנות זה אל זו בשמם הפרטי או אף בכינוי 'אשתי/בעלי' אלא בכינוי הסתמי 'ציהערסטו' (השומעת את)[5].

לעומתם שטמפפר טוען כי בנישואי השידוך האהבה הופיעה לאחר הנישואים. החום והאינטימיות שאפיינו את יחסי ההורים לילדיהם הועתקו לאחר הנישואים לזוגיות. לדעתו נורמות של אי ביטוי ציבורי של רגשות, כגון השימוש בכינוי 'ציהערסטו', אינן מעידות על אי קיומם של רגשות אלא על אי ביטוי פומבי של קרבה אינטימית. לדעתו דווקא התפוצה הרחבה של גירושים בחברה היהודית במאה ה-19 מעידה כי קיימת אלטרנטיבה לנישואים. ולכן התמדת הרוב בנישואים, ונטיתם של אלמנים וגרושים להינשא מחדש במהירות, מעידות על כך שדפוס זה העניק סיפוק לרוב היהודים. גם ההנהגה הרבנית הכירה בחשיבות הפן הרגשי בנישואים ולכן למשל הפוסקים התירו לזוג חשוך ילדים שלא להתגרש, וזאת בניגוד להלכה המקורית שראתה בנישואים רק אמצעי לקיום מצוות 'פרו ורבו'. עם זאת יש לציין שבנושא זה הנימוקים המובאים במקורות לאי פירוק הנישואים הם מעשיים (האישה עוזרת לבעלה, יש לה תכונות אישיות טובות וכו') ולא רגשיים[6] . כמו כן שלמון-מאק מציינת כי בספרות המוסר ביידיש שנפוצה בשכבות העם הרחב במאות ה17-18 מוצג אידיאל של נישואי שותפות, אהבה ושמחה בין בני הזוג[7] .

המעבר מנישואי שידוך לנישואי אהבה ביהדות אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

כץ מדגיש כי השינוי בדפוסי יצירת המשפחה היהודית לא היה שינוי כמותי, של הפיכת הדפוסים יוצאי הדופן של נישואי בחירה ודחיית גיל הנישואים לדפוסים הרווחים בלבד. אלא שינוי מהותי של חדירת אידיאל ארוטי חדש ודרך הערכה חדשה של הנישואים. בניגוד לימי הביניים שהתאפיינו בחברה קולקטיבית ודפוסים מוסדיים שהפרט נבלע בהם בעת החדשה עולה עם תנועת ההשכלה ערכי האינדיבידואליות: ההכרה בחופש הבחירה של הפרט, ובזכותו לבחור ולעצב את חייו. האוטונומיה האינדיבידואלית דרשה את מעמדה גם בתחום הרומנטי. וכך נוצרה הנורמה של בחירת בת הזוג מתוך הכרה פנימית ולא משיקול תועלתני-חיצוני, וממנה נובעים שאר השינויים בדפוסי יצירת המשפחה: פסילה מוצהרת של ערכי כלכלה וייחוס כקריטריון להתאמת בני זוג, וכן דחיית השדכן ומעבר להרגלי חיזור אישיים[8].

שטמפפר לעומתו מצמצם בדרמטיות של השינוי וטוען כי בעקבות עליית האליטה החדשה דפוס נישואי האהבה שרווח בשכבות הנמוכות עבר למעמדות הגבוהים[9] . פריז טוענת לקיומו של משבר במשפחה היהודית המסורתית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19. משבר זה נוצר עקב שילוב תהליכים פנימיים של מרד בדפוסי נישואי השידוך וביקורת אידאולוגית עליהם, עם תהליכים חיצוניים של ירידת מעמד הרבנים והתערבות הממשלה הרוסית ופגיעה באוטונומיה של הקהילה היהודית בענייני נישואים וגירושים [10]. עם זאת יש לציין שגם בשלהי המאה ה-19 שיקולי התועלת וההתאמה הכלכלית לא נעלמו אלא הסתגלו לאידיאל החדש של משיכה הדדית ארוטית כתנאי חברתי מחייב. וכך בנישואים החדשים הוצנע הצד המאורגן והמשא ומתן הכלכלי שנותרו בבסיסם . גם בשלהי המאה ה-19 שיקולים של משיכה רומנטית היו גורם נוסף לצד התנאים החומריים של גובה הנדוניה והמצב הכלכלי ולא החליפו אותם לחלוטין[11] . גם פריז מסיקה מניתוח מודעות שידוכים בעיתון היהודי 'דער שדכן', בתחילת המאה העשרים, כי "אף שהעיתון הוקיע את מי שהעדיפו 'נישואי תועלת על נישואי אהבה' המודעות מראות שאפילו המחזרים הרומנטיים ביותר היו קשובים לנושא הכספי."[12]

גם השדכנים לא נעלמו אלא למדו להסתגל לתנאים החדשים. כך היילפרין מספר על הסתגלות השדכנים למשחקי החיזור של הנוער, והתערבות שלהם לטובת מתן לגיטימציה חברתית של 'שידוך' לאהבת הנעורים שנוצרה לפני התערבותם . גם פריז מזכירה נושא זה ומצטטת שדכן מקצועי שאומר "בימינו אלה מוכרחים לדון בשידוך עם הילדים יותר מאשר עם ההורים" [13] . דוגמה נוספת להסתגלות השדכנים ניתן לראות בעדותה של גולדה מאיר מספרת על נישואי הוריה. לדבריה אמה הייתה גאה בכך שהכירה את בעלה, בפינסק של שנת 1903, "בצורה בלתי שגרתית מאד, בלי להסתייע בשדכן". ולאחר שהזוג הצעיר כבר החליט להינשא הורי הכלה השלימו עם ההחלטה, למרות שהחתן לא היה מיוחס ולא במצב כלכלי טוב, והזמינו שדכן "אבל רק בשביל הסידורים הטכניים"[14] .

יש לציין כי בשלהי המאה ה-19 פרשיות אהבים וחיזורים היו רווחים גם בחברה היהודית האורתודוקסית, וכפי שצוין לעיל גם בחברה זו עלה גיל הנישואים בעידודם של ראשי הישיבות[15] .


השידוך במגזרים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובם של הזוגות במגזר החרדי נישאים בשידוך, אחת הסיבות המרכזיות לקיום מערכת השדכנות היא צניעות. על פי כללי הצניעות הנהוגים בחברה החרדית, בחור ובחורה אינם נפגשים סתם כך בלי סיבה, אלא אך ורק למטרת נישואים, ולכן עליהם להיפגש על ידי שידוך, בתיאום הסביבה הקרובה כמו המשפחה או המכרים וכדומה, אליהם קשור המועמד לנישואים. ישנם הבדלים בתוך המגזר בין הליטאים שנוהגים להיפגש מספר פעמים לבין החסידים הממעטים בהן ויש הנפגשים פגישה אחת בלבד.

סיבה נוספת לבחירת בן זוג באמצעות שידוך, לדעת המצדדים בשיטה זו, היא החשש שמועמד צעיר הבוחר בן זוג באופן עצמאי עלול לקבל החלטה שגויה בגלל 'אהבה עיוורת' מבלי להכיר לעומק את התכונות והמידות האישיות של בן הזוג. המצדדים בשידוך סבורים שמוטב לבחור את בן הזוג על פי תכונותיהם (תכונות הנפש, בקיאות בתורה, שושלת, מצב כלכלי, מצב משפחתי וכו') בהתאם לדרישות של כל משפחה, ולאו דווקא מתוך אהבה או קשר רגשי למועמד, לפחות בשלבי ההיכרות הראשוניים. בשידוך אידיאלי נוצרת ההיכרות רק לאחר בירור מקיף באמצעות שדכנים מקצועיים ומכרים הבוחנים את המועמדים ואת התאמתם ההדדית.

בחברה הדתית לאומית נהוג גם כן להשתמש בשידוך אך בשונה מהחברה החרדית כאן בני הזוג אינם נפגשים פעמים בודדות וברוב המקרים הקשר נמשך מספר חודשים. גם קשר זה מתחיל בהצעה משדכן או מכר של בני הזוג, ולרוב נערך בירור מקדים על פיו יחליטו בני הזוג אם להפגש. לאחר קשר, יחליטו בני הזוג אם להתמיד ולהינשא או להיפרד. בני הזוג נוהגים להתייעץ עם חבריהם הנשואים או יועצים מוסמכים טרם ההחלטה.

בחוגים שאינם דתיים, יש אשר ינסו למצוא בן או בת זוג באמצעות שדכן מקצועי, מכר משותף או אתר הכרויות באינטרנט. שידוכים באמצעות גורם שלישי הם מאוד נפוצים בחברה החילונית ומתאימים במיוחד לאנשים שמתקשים להכיר בן או בת זוג באופן עצמאי מסיבות שונות, כגון ביישנות, מגורים במקום מבודד או מוגבלות. בחברה החילונית הזוג, על פי רוב, יוצא זמן רב יותר כדי לגבש דעה אישית על מידת ההתאמה של בן או בת הזוג ולא בהכרח מסתמך על בירור מקיף שנעשה קודם לכן בידי גורמים אחרים. כמו כן, מטרת ההיכרות אינה בהכרח נישואים פורמליים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתיה זיבצנר ודוד להמן, "השידוכים בעולם החרדי: סמכות, גבולות ומוסדות", מגמות מט/4 (2012), עמ' 641–668

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בפירושו על תלמוד בבלי מסכת שבת, דף ה' ע"ב
  2. ^ שופטים ה לא
  3. ^ רות א ט
  4. ^ יעקב כץ “נישואים וחיי אישות במוצאי ימי הביניים.” ציון (י') תש"ה: 29-43.
  5. ^ דוד כנעני,הבתים שהיו: פרקים בהוויית המשפחה היהודית בדורות האחרונים בספרות העברית והיידית; הקיבוץ בסיפורת העברית, ספרית פועלים, תשמ"ו, 1986. עמ' 42-44
  6. ^ Stampfer, Shaul. ,Families, Rabbis and education: traditional Jewish society in Nineteenth-century eastern Europe. Oxford, Portland, Oregon, 2010 pp 41-50
  7. ^ תמר שלמון-מאק, טן-דו, הקיבוץ המאוחד, 2012 . עמ' 35-9.
  8. ^ כץ, תש"ה. עמ' 47-8. כנעני, 1986. עמ' 70.
  9. ^ Stampfer, 2010. p 50.
  10. ^ שירן י פריז, נישואים וגירושים בחברה היהודית באימפריה הרוסית, ירושלים, שזר. 2013, עמ' 26.
  11. ^ Stampfer, 2010. p 5
  12. ^ פריז, 2013, עמ' 45.
  13. ^ פריז, 2013. עמ 38.
  14. ^ גולדה מאיר, חיי, תל אביב, 1975. עמ' 12.
  15. ^ כפי שמסיקה פריז (2013, עמ' 43)  מעדותו של הרב חיים טשרנוביץ על ילדותו, כאשר אמו הרבנית הייתה מוקד למפגש של צעירים ששיתפו אותה בפרשיות האהבה שלהם בעוד הוא מרחיק מהמקום את אביו הרב. ראו: שאול שטמפפר, “המשמעות החברתית של נישואי הבוסר במזרח אירופה במאה הי"ט.” קובץ מחקרים על יהודי פולין, תשמ"ז, עמ' 75-6, פריז, 2013, עמ' 89-90.