צוואתו של אדולף היטלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העמוד הראשון של הצוואה הפוליטית

צוואתו של אדולף היטלר היא הצוואה של מנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר. הצוואה נחתמה ב-29 באפריל 1945, יום לפני שהיטלר התאבד יחד עם אשתו הטרייה, אווה בראון, בפיהררבונקר.

בצוואה כתב היטלר כי הוא בחר במוות על פני אפשרות הכניעה. הוא ייעד את מרטין בורמן למוציא לפועל של הצוואה. הצוואה למעשה מחולקת לשני חלקים: בחלק הראשון הוא הודה לאזרחים הנאמנים לו, וביקש מהם להמשיך במאבק; בחלק השני הוא הכריז על היינריך הימלר והרמן גרינג כבוגדים, וקבע תוכנית לממשלה חדשה בהנהגתו של קרל דניץ.

על פי עדותה של מזכירתו של היטלר, טראודל יונגה, בכתיבת הצוואה נעזר היטלר ביוזף גבלס, שאף הוא התאבד יחד עם אשתו בפיהררבונקר זמן קצר לאחר היטלר.

הצוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוואה האישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוואה הייתה מסמך קצר שנחתם ב-29 באפריל, בשעה 04:00. בצוואה הצהיר היטלר כי הוא בוחר למות על פני להיכנע, והורה לשרוף את גופתו ואת גופת אשתו, אווה בראון.

הצוואה חילקה את חפציו ונכסיו של היטלר באופן הבא:

  • אוסף יצירות האומנות יושאר ב"גלריה בעירי, לינץ על גדות הדנובה"
  • אובייקטים בעלי "ערך סנטימנטלי או הכרחיים לקיום חיים פשוטים וצנועים" הוריש לבני משפחתו[1] והקולגות הנאמנים לו
  • כל דבר אחר בעל ערך הורשו לחזקת מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית, ואם זו לא תתקיים, למדינה. "ואם גם המדינה תיהרס", הוסיף, "הרי שאין צורך בהחלטה נוספת מצדי".

מרטין בורמן יועד להיות המוציא לפועל של הירושה.

הצוואה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את צוואתו הפוליטית חתם היטלר בצמוד לצוואתו האישית ב-29 באפריל, גם הפעם באזור השעה 04:00.

בחלק הראשון מפרט היטלר את מניעיו בשלושת העשורים האחרונים לחייו מאז שהתנדב במלחמת העולם הראשונה. היטלר חזר על טענתו (אותה טען מספר פעמים עוד בחייו) כי לא הוא ולא אף אחד אחר בגרמניה רצו את המלחמה של שנת 1939 (והתייחס בכך למלחמת העולם השנייה) וטען כי "ניזומה באופן בלעדי על ידי אותם מדינאים בינלאומיים ממוצא יהודי או העמלים למען האינטרסים היהודיים" ואף הוסיף כי "הוא עצמו עשה כל מאמץ למנוע את המלחמה, אך כוחה של היהדות הבינלאומית גבר[2]. אבל מוסיף היטלר, "לא הותרתי ספק שלא ארשה שמיליוני ילדים אירופאים ממוצא ארי ימותו מרעב... בלי שהאשמים האמיתיים יכפרו על אשמתם, אף כי תוך שימוש באמצעים הומניים יותר", לאחר מכן שיבח והביע הוקרה לעם הגרמני על "תמיכתם והישגיהם". היטלר חזר ואמר כי ברצונו למות ולא "ליפול בידי האיובים ואת ההמונים הזקוקים למחזה שאורגן על ידי היהודים". את הצוואה חתם בקריאה להמשך "המאבק וההקרבה" ואף הביע תקווה כי יתרחש "רנסאנס המפלגה הנאצית".

בחלק השני של צוואתו מפרט היטלר את כוונתו לעתידה של המפלגה הנאצית ופירט מי אמור לרשת אותו ומי יהיו חברי ממשלת גרמניה הנאצית לאחר מותו. הוא הורה לגרש את הרייכסמרשל, הרמן גרינג מהמפלגה ופיטר אותו מכל תפקיד שהיה בו, כמו כן היטלר ביטל את צוואתו הראשונה שנחתמה ב-1941 ובה קבע כי במקרה והיטלר ימצא את מותו גרינג יהיה יורשו. במקומו הוא הורה למנות את גרוס-אדמירל, קרל דניץ להיות נשיא גרמניה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים. מלבד גרינג היטלר הורה לגרש גם את שר הפנים ורייכספיהרר אס אס, היינריך הימלר מהמפלגה ולהדיחו מכל תפקיד בו נשא וזאת לאור ניסיונו של האחרון לנהל משא ומתן עם בעלות הברית ללא ידיעתו ורשותו של היטלר.

הקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

היטלר הורה למנות את האישים הבאים לחברי הקבינט החדש:

אלברט שפר, שהיה שר החימוש והאדריכל הראשי של הרייך לא הוזכר כלל בצוואה.

בקטעים הבאים, היטלר גם דחק באלה שנשארו בפיהררבונקר לא יחד למות איתו, אלא להמשיך להילחם במקום אחר. בערך יום וחצי לאחר שחתם על הצוואה התאבד היטלר יחד עם אשתו אווה. חרף בקשתו האחרונה של היטלר, ב-30 באפריל 1945, התאבדו גבלס ואשתו מגדה, וילהלם בורגדורף, הנס קרבס ואחריהם גם מרטין בורמן.

היסטורית מסמכי הצוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשלושה שליחים הוקצו על מנת להוציא את הצוואה מהפיהררבונקר. השליח הראשון, היינץ לורנץ (אנ'), נעצר על ידי הבריטים וחשף בפניהם את קיומם של שני עותקים שהיו לשני שליחים אחרים מלבדו. השליח הנוסף, ששמו היה וילי יוהנמאייר, גם הוא נתפס באזורי הכיבוש האמריקאי יחד עם השליח השלישי, וילהלם זנדר. לפיכך 2 מהעותקים של הצוואה נמסרו לידיים אמריקאיות וה-3 נמסר לידיים בריטיות. הטקסטים של הצוואה פורמסו באופן נרחב בתקשורת הבריטית והאמריקאית עד ינואר 1946, אז שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין שקל האם להטיל הגבלות על הגישה למסמכים לאור חששו שהמסמך יהפוך לחפץ פולחן על ידי אוהדיו של היטלר. עם זאת האמריקאים לא חששו לאור העובדה שכבר נחשפו לעיני הציבור במספר הזדמנויות אך הם בכל זאת הסכימו למנוע ככל הניתן מלפרסם אותם פעם נוספת. תעודת הנישואין של היטלר הוצבה בפניו של נשיא ארצות הברית, הארי טרומן.

הצוואה אף התגלגלה לידיים ישראליות, בתקשורת הישראלית פורסם כי הרב ישראל-מאיר לאו, רבה הראשי של תל אביב יפו הראה לאדמו"ר החמישי מחסידות וויז'ניץ, משה יהושע הגר צילום של הצוואה[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איתמר לוין, ‏הקוזק הנגזל: יורשי היטלר מתכננים תביעת פיצויים, באתר גלובס, 16 ביולי 2000
  2. ^ אורן נהרי‏, צעד אחד מזרחה, באתר וואלה!‏, 30 באוגוסט 2019
  3. ^ ישראל אהרן, ‏כשהאדמו"ר מויז'ניץ החזיק את הצוואה של היטלר, באתר כיכר השבת, 14 במרץ 2012