איסורי כישוף ביהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בתורה ישנה קבוצת איסורים שנכתבו בפרשייה אחת (דברים, י"ח, ט'-י"א) ועוסקים כולם בענייני מאגיה: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים." איסורים אלו נשנים במקומות נוספים בתורה.

איסור "העברה באש" איננו מנושאי ערך זה, אלא הוא חלק מאיסור עבודה זרה, ונזכר פה בצורה ספציפית בגלל היותו נפוץ; ראו עבודת המולך.

החמורים שבאיסורים אלו (מעביר בנו וביתו באש, מכשף, עושה אוב ועושה יידעוני) עונשם מיתה. הקלים שבהם (קוסם, מעונן, מנחש, חובר חבר, שואל אוב, שואל יידעוני, דורש אל המתים) עונשם מלקות.

קסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מהעברית המודרנית בה קסם הינו אחיזת עיניים או שינוי טבע המציאות, ההלכה מגדירה את איסור קֹסֵם קְסָמִים כניבוי עתידות לאחר ריכוז באמצעות מעשים שונים:

איזה הוא קוסם – זה העושה מעשה [...] ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר "דבר פלוני עתיד להיות", או "אינו הווה"; או שיאמר ש"ראוי לעשות כך", ו"היזהרו מכך".

יש מן הקוסמים שהוא ממשמש בחול או באבנים, ויש מהן מי שגוהר (=מתכופף) לארץ וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית, ומדמין ואומרין.

משנה תורה, הלכות עבודה זרה, יא, ו-ז

אף הפסוק (הושע, ד', י"ב) " עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ", מדבר על פי הרמב"ם לשאלת קוסם המשמש בהכאה במקל כדי לרכז את מחשבתו.

כאמור, עונשו של הקוסם הוא מלקות. חז"ל אסרו על אדם אף לפנות לקוסם, וכרוב איסורי חז"ל נקבע לזה עונש מכת מרדות.

עינון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מְעוֹנֵן הוא אדם הקובע באמצעות חיזוי בכוכבים זמנים הטובים למעשים מסוימים או רעים למעשים מסוימים – "יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני" (משנה תורה, שם, ח).

האיסור חל הן על קביעת הזמנים והן על התנהגות לפיהם, אך בשל הדרישות ההלכתיות עונש מלקות ניתן רק אם האדם עושה מעשה כתוצאה מניבויים אלו.[1]

ניחוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מְנַחֵשׁ הוא אדם הקובע באמצעות דברים שקורים לו או בסביבתו האם כדאי או לא כדאי לעשות דברים, כאשר אין קשר רציונלי בין הסימן למעשה:

כיצד הוא הניחוש:
כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין;
הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי.
וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני.
וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול.

משנה תורה, שם, ד

עם זאת, קביעת סימן למפרע מותרת:

מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי [...] מותר: הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה--הרי זה מותר.

שם, ה

קביעת סימן אישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך ישנם סיפורים על שתי דמויות שלכאורה עברו על איסור ניחוש; אליעזר עבדו של אברהם אבינו, ויהונתן בנו של שאול המלך.

על אליעזר מסופר:

וַיֹּאמַר--ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי

על יהונתן מסופר:

וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם", וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ "עֲלוּ עָלֵינוּ", וְעָלִינוּ – כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ, וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל-מַצַּב פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים – הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם. וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: "עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר"; וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: "עֲלֵה אַחֲרַי, כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל".

גם אליעזר וגם יונתן קבעו סימן שעל פיו הם יחליטו את מעשיהם בעתיד, ולכאורה אין קשר רציונלי בין הסיבה למעשה המוחלט על פיו.

על סיפורים אלו, חז"ל כתבו את המשפט מעורר המחלוקת הבא:

כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש.

מסכת חולין, צה, ע"ב

פשט הדברים מראה שחז"ל ביקרו את אליעזר ואת יונתן (בעיקר את יונתן; שכן אליעזר לא היה יהודי ולפיכך פטור מאיסור "לא תנחשו").

הרמב"ם במשנה תורה הבין את דברי הגמרא כמגדירים את איסור הניחוש, וכך קבע שאסור לאדם לקבוע סימנים לא-רציונליים לעצמו:

וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם.

משנה תורה, שם

יש לשים לב שהרמב"ם לא הזכיר את יונתן. חלק מהמפרשים מסבירים שהסיבה שהרמב"ם לא הזכיר את יונתן – כי הוא מעניק פרשנות רציונלית לסימנו – למידת המצב המוראלי של האויב, בדומה לסימן שה' נתן לגדעון (ספר שופטים, פרק ז', פסוקים ט'-ט"ז).

אולם הראב"ד בהשגותיו על הלכה זו, תוקף את הרמב"ם בצורה חריפה, ומפרש את דברי הגמרא בצורה אחרת:

זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא! ואולי הטעהו הלשון שראה: "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן - אינו נחש", והוא סבר שלעניין איסור נאמר, ולא היא! אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו - הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה!

השגת הראב"ד – משנה תורה, שם

כלומר, לדעת הראב"ד הגמרא מציינת את סיפוריהם של אליעזר ויונתן כדי לומר שהם אמרו דברים שאינם בגדר ניחוש האסור, אלא הם דברים שאפשר לסמוך עליהם.
שיטתו של הראב"ד מתאימה לשיטת חכמי פרובנס אחרים (הרב מנחם המאירי והרד"ק למשל) שאוסרים רק קביעות ידועות ומוכרות שיש חשש שהם הגיעו מאמונות של עבודה זרה. על פי שיטה זו, אדם הממציא סימן לעצמו כדי לקבוע באמצעותו מה לעשות, נוהג בדרך טובה, והוא מנצל סוג של הדרכה אלוהית שמנחה את האדם מה לעשות.

(וראו עוד להלן: סיבת האיסורים)

כישוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מְכַשֵּׁף הוא אדם שעושה מעשים שנראים כחורגים מגדר הטבע הפיזיקלי, ומייחס את זה לכוחות מיוחדים שיש בו ושאין לאנשים רגילים או ללחשים וכדומה שעשה.
מכשף חייב מיתה בסקילה. הרמב"ם, כחלק מהתנאים לחיוב סקילה, דורש שהמכשף יעשה מעשה פולחני (הקטרה וכדומה); ללא המעשה הפולחני – המכשף פטור מכל עונש כי בית דין אינו מלקה על "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין"[2].

לעתים הכינוי מכשף או הפעולה כישוף מתייחסות לכל הפעולות המאגיות, אך עונש מוות נקבע לאיסור כישוף המקורי בלבד.

הוגי הדעות ביהדות נחלקו האם יש ממש בכישופים המשנים את הטבע הפיזיקלי או לא. ההוגים הרציונליסטיים ביהדות – רס"ג, רמב"ם, רלב"ג ועוד – שללו מכל וכל את יכולת ההשפעה של כישופים על המציאות וגורסים כי מכשף הוא אדם אשר גורם לאנשים לחשוב שעושה מעשה פלא בעוד אינו עושה דבר החורג מגדר הטבע. חכמי ישראל אחרים (ביניהם גם חכמי הקבלה) – רש"י, רמב"ן, מהר"ל ועוד – סברו שישנם כישופים היכולים להשפיע על המציאות הפיזיקלית, ורק אלו הם האסורים ומחייבים עונש מיתה.
הבדלי תפיסות העולם המבוטאים במחלוקת זו, באים לידי ביטוי בראייה שונה של הסיבות לכלל האיסורים המאגיים; ראו להלן בפיסקה סיבת האיסורים.

מכשפה לא תחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיוחד הוא כישוף, שישנו עליו איסור מיוחד שאין בשאר המצוות והוא "מכשפה לא תחיה" (שמות, כ"ב, י"ז); כלומר – יש איסור מיוחד להחיות אדם העוסק במעשי כישוף. דבר זה משקף את חומרת החטא בעיני התורה.
יש מפרשים המסבירים את האיסור כמצווה מיוחדת לרדוף את המכשפים בפועל: לא רק לדון אותם במקרה שישנן עדויות על מעשיהם, אלא לחפש אחריהם. המצווה מוטלת על הסנהדרין, ומצופה מהם אף ללמוד את דרכי המכשפים לצורך זה. דינה של מכשפה הוא מוות בסקילה.

מכשפות בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה במסכת סנהדרין (ו, ה) מזכירה את שמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד; בניגוד לכלל האומר שאין תולים אישה שמתה בבית דין, ובניגוד לכלל שאין בית דין דן שני אנשים ביום אחד. דברים אלו נעשו כהוראת שעה.
בתלמוד הירושלמי[3] כתוב שאותן שמונים נשים היו מכשפות, ומסופר בצורה ארוכה על הרקע של הסיפור ועל דרך תפיסתן. הגמרא במסכת סוטה מזכירה מכשפת יהודיה בשם יוחני בת רטיבי, אשר לפי הפרשנים, הייתה מעכבת לידות של נשים בעזרת כישופיה.[4]

מכשפה / מכשף[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפרשים המסורתיים מבהירים כי באיסור על החייאת מכשף התורה נקטה לשון נקבה ("מכשפה לא תחיה"), מפני שרוב העוסקים בכישוף בתקופת מתן התורה היו נשים.
קביעה זו מקבלת חיזוק מספר העבודה הנבטית אותו מצטט הרמב"ם במורה הנבוכים, על פיו הותנו הרבה מפולחני הנבטית בהשתתפותן של נשים דווקא.

השערה מודרנית, של פרופסור מאיר בר-אילן[דרוש מקור][דרושה הבהרה], מציעה כי מדובר למעשה בשיקוף של מעמד האישה ולא בעובדות היסטוריות על כמות העוסקים בכשפים משני המינים. בין ראיותיו אפשר למצוא את העדויות המקראיות על העוסקים במאגיה: מכשפים היו במצרים, אצל נבוכדנצר מלך בבל ובספר מלאכי, לעומת 2 נשות המאגיה הנזכרות בתנ"ך: בעלת האוב שאליה הלך שאול המלך, ואיזבל מלכת שומרון.

חבירת חבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לחש

חֹבֵר חֶבֶר הוא אדם הלוחש לחשים כדי להרחיק נזקים (נחשים, מחלות וכו'), לעתים תוך כדי אחיזת חפצים או תנועות שונות.

עם זאת, במקרה של פיקוח נפש התירו חז"ל להשתמש לעבור על איסור זה (כמו רוב האיסורים) ולהשתמש בלחש כדי להרגיע אדם פצוע שעלול להסתכן:

מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.

שם, יב

כרוב האיסורים המאגיים, העונש על איסור זה כשנעשה עם מעשה הוא מלקות, וכשנעשה בלא מעשה מחייב מכת מרדות (הן ללוחש עצמו, והן לנלחש כאשר הוא מודע למעשי הלוחש ומסכים לכך).

העלאה באוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העלאה באוב

בעל אוב הוא אדם העושה מעשים פולחניים כדי לגרום להעלאת נשמה של אדם מת, ולתת לה לדבר עם אדם אחר. טקסים אלו והדומים להם נקראים העלאה באוב (או: סיאנס).

איסור בעל אוב כולל שני איסורים:

  • עשיית אוב – עונשו מיתה בסקילה.
  • שאילת אוב – עונשו מלקות אם עשה כדבריו; ומכת מרדות אם רק שאל.

כמחלוקתם ברוב ענייני המאגיה, גם בנושא זה נחלקו חכמי ישראל. הרציונליסטיים שבהם לא מקבלים את קיומו של האוב, ולדעתם כל הטקסים האלו קשורים לתרגילים פסיכולוגיים וליכולות של דיבור מהבטן וכדומה, והמיסטיים שבהם מקבלים את האפשרות הטכנית לבצע העלאה באוב.

בעלי אוב בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שמואל מסופר על בעלת האוב שאליה פנה שאול, וכן בדבריה של בעלת האוב מוזכר ששאול דאג להאביד את האובות ואת היידעונים:

הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי.

בקרב חכמי ישראל הרציונליסטיים ניתנו פרשנויות שונות לסיפור זה[5]:

  • בעלת האוב הונתה את שאול המלך, ואת דבר מותו העתידי של שאול היא אמרה מתוך השערה גרידא.
  • קרה נס מיוחד, ואכן בעלת האוב ראתה משהו (וזו גם הסיבה שבגללה נבהלה בעלת האוב, שהרי היא רגילה להונות)

ועוד.


מעשה יידעוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יִדְּעֹנִי דומה הוא מעין שילוב של בעל אוב ושל קוסם; כבעל אוב גם הוא עושה מעשי פולחן, וכקוסם – מטרתו היא ניבוי העתידות.

כיצד מעשה היידעוני? מניח עצם עוף ששמו "ידוע" בפיו, ומקטיר, ועושה מעשיות אחרות, עד שייפול כנכפה (=מעין אפילפסיה) וידבר בפיו דברים שעתידין להיות.

משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, ו, ד

כאיסור בעל אוב, גם איסור יידעוני כולל שני איסורים:

  • עשיית יידעוני – עונשו מיתה בסקילה.
  • שאילת יידעוני – עונשו מלקות אם עשה כדבריו; ומכת מרדות אם רק שאל.

דרישה אל המתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים דומה מעט לבעל אוב; מטרת שניהם היא אינטראקציה עם מתים.

איזה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם – כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום.
כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה.

משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, יא, יד

סיבת האיסורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעמי המצווה אינם מפורטים בתורה עצמה, אך ניתנו לה כמה טעמים על ידי הוגים ביהדות:

דעות רציונליסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, הרציונליסטיים שללו את רוב התופעות המאגיות, ולא האמינו בקיומן.

הרמב"ם מסביר כי חומרתו של הציווי נובעת מחוסר הממש שבכישוף. הרמב"ם ייחס חשיבות רבה להיגיון, וראה בחומרה חריגה ממנו. נראה כי לשיטתו יש בעיה בעצם הטעיית הציבור והולכתו שולל על ידי מאחזי עיניים. כן קשר זאת הרמב"ם לעבודה זרה .

(להרחבה ראו – רציונליזם יהודי בימי הביניים)

דעות מיסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות המיסטיות מקבלות את אפשרותם של המעשים המאגיים.

לדעת הרמב"ן, הסיבה לאיסור המעשים האלו היא: המעשים המאגיים הם חריגה מהטבע, כפי שהאל רצה שהוא יהיה. ניתן לשנות בעזרתם את סדרו הטבעי של העולם, אך דרך זו לשינוי אינה רצויה.

טעמים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חשש לעבודה זרה: האמונה בכוחו של אדם היא ייחוס כוח גדול מאוד לבן אדם, שאין לו כוח כזה, וכמו כל ייחוס כוח לא מתאים - יש לכך קשר לעבודה זרה. מעבר לכך, פרקטיקות המאגייה היו נפוצות בקרב כוהני העבודה הזרה, והשימוש בהן עלול היה לגרור גם הימשכות אחרי העבודה הזרה עצמה.
  • חשש לחבירה אל המכשפים בעת ביקור במקום מושבם, ולכן יש להתרחק ממושב מסוג זה.
  • במיוחד לגבי אפשרות חיזוי העתיד שבכשפים: חיזוי העתיד נוטל את האחריות מהאדם. אפשר להשליך טעם זה גם על שאר סוגי הכשפים - הכשפים הם פתרון קל מדי, המונע מהאדם לשנות את העולם בדרכים אחרות ורצויות.

רפואה ומיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שתהו מהו ההבדל בין רפואה לכשפים, מאחר ששניהם משתמשים בכוחות מסוימים כדי לרפא את האדם (בין היתר). בעזרת העמקה בטעמי המצווה ניתן לעמוד על ההבדל שבין שני התחומים: על פי הרמב"ם - הרפואה מותרת כי יש בה ממש, על פי הניסיון וההיגיון, ועל פי הטעמים האחרים, ניתן להבחין ברפואה המותרת בכך שהפרקטיקות הרפואיות ה"טבעיות" אינן קשורות לעבודה זרה, מאחר שאין הן תלויות בכוחו המאגי של אדם כזה או אחר, וכן אין הן פוטרות את האדם מהאחריות לשינוי האפשרי של גורלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בחלק מהמקורות מוצג איסור עינון גם כאיסור אחיזת עיניים; ראו בפיסקה כישוף.
  2. ^ משנה תורה, שם, הלכה יז. דברי הרמב"ם בהלכה ט ש"המאחז את העיניים" חייב מלקות, מתפרשת (על פי הרב קאפח) כסברה ראשונה שהרמב"ם חזר ב ממנה: בתחילה סבר שעם מעשה פולחני חייב מיתת מכשף, ובלי מעשה פולחני חייב מלקות משום "לא תעוננו"; לבסוף חזר בו ופטר מלקות מ"לא תעוננו".
  3. ^ חגיגה, פרק ב הלכה ב (דף יא עמוד א)
  4. ^ "אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה, הייתה עוצרת רחמה במכשפות ולאחר שמצטערת הרבה הייתה אומרת אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא. פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והוולד נולד, וידעו כי בעלת כשפים היא". רש"י, מסכת סוטה, כב', א'.
  5. ^ ראו אברבנאל בספר שמואל, שם


P judaism.svg
ערך זה עוסק במצוות הבאות מתוך תרי"ג מצוות: החייאת מכשף, ניחוש, עינון, עשיית אוב, עשיית יידעוני, קסם, כישוף, חבירת חבר, שאילת אוב, שאילת יידעוני ו־דרישה אל המתים. להרחבה על אחת מהן בתרי"ג מצוות במניין ספר החינוך, לחצו עליה.