צרפת היהודית
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
.jpg) | |
| כרזה למהדורה הפופולרית המאוירת (ז'ול שרת, 1886). | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אדואר דרימון |
| שפת המקור | צרפתית |
| סוגה |
מסה  |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Groupe Flammarion |
| הוצאה בשפת המקור | פלמריון |
| תאריך הוצאה | 1886 |
| מספר עמודים | 1,200 בשני כרכים |
  | |
צרפת היהודית: מסה להיסטוריה בת זמננו (בצרפתית: La France juive, sous-titré Essai d'histoire contemporaine) הוא ספר עיון אנטישמי מאת אדואר דרימון אשר היה לרב מכר, והשפיע רבות על התפתחות האנטישמיות בצרפת.
תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרימון פרסם את הספר לראשונה בשנת 1886, המהדורה הראשונה נמכרה ב-1,500 עותקים בתוך שנה. עד שנת 1945 הודפס הספר בכמאתיים מהדורות. אחת מהן, ב-1887, הייתה מקוצרת, זולה יותר ועממית; מהדורה אחרת, משנת 1892, הייתה מאוירת. התרגום לגרמנית זכה במרחב הדובר גרמנית להצלחה יוצאת מן הכלל.
ספרו של דרימון המשיך את רעיונותיו של אנרי רוז'ה גוז'נו דה מוסו (Henri Roger Gougenot des Mousseaux) כפי שהוצגו בספר "היהודי, היהדות ויהוד העמים הנוצרים" (Le Juif, le Judaïsme et la judaïsation des peuples Chrétiens), והפיץ את תאורית הקונספירציה הסודית המשותפת של היהודים, הבונים החופשים והיעקובינים נגד צרפת הקתולית באמצעות השיטה הרפובליקנית. בעיני דרימון, יסוד האנטישמיות אינו דתי כמו גזעני – ההבדל בין הגזעים ה"מנוגדים" – בין הארים ובין היהודים, הקרויים גם "השמיים". בתיאוריו את אפיוני היהודים לא שכח דרימון להזכיר "מגיפות" כמו הצהבת והאנמיה, הנוצרות לדעתו על ידי הדבקה בטפילים ספציפיים ליהודים, ואשר מזיקות ומחלישות את "הגזעים האצילים" כמו העמים הגאלים, הקלטים, הנורמנים והגרמנים. גם האשמת היהודים ב"רצח האל" (רצח ישו) מוצאת מקום מרכזי אצל דרימון, אולם אליה מתווספות רציחות רבות אחרות כמו חיסול מנהיגי הפרנקים, אבות הצרפתים, לרבות מותו של קרל הגדול. דרימון מציין גם את צאצאי עשרת השבטים האבודים של ישראל, שהגיעו עד לאתיופיה, סין ואפילו עד למורמונים בצפון אמריקה; גם שם, כמו באירופה, אחראים היהודים לשפל המוסרי. כל זאת, בתקופה של משבר כלכלי, שבה נהיו צרפתים רבים משוכנעים שכל צרותיה של צרפת נבעו מאנשי עסקים יהודים כמו רוטשילד, פרייר, פולד, נאקה ואחרים. דרימון לא ראה שום אפשרות של פתרון על ידי התנצרות, התבוללות, שיקום או חינוך מחדש של היהודים, ומשום כך קרא להוצאתם מחוץ לחברה הצרפתית. לספר נודעה השפעה רבה על התפתחותה של האנטישמיות בצרפת, וההצלחה לה הוא זכה, אפשרה לדרימון לפתוח ב-1892 את העיתון "לה ליבר פארול", שהמשיך בהפצת משנתו הגזעני, הקסנופובית והאנטישמית.
המנהל היהודי של העיתון "לה גולואה" (Le Gaulois; "הגאלי"), ארתור מייר (Arthur Meyer; 1844–1924), שכבודו נפגע אישית מהספר, קרא לדרימון לדו-קרב. שני הלוחמים שרדו בשלום את האירוע. מאוחר יותר, אותו ארתור מייר, שהפך לאנטי-דרייפוסיסט והמיר את דתו לדת הקתולית, אימץ לא מעט מרעיונותיו של דרימון, כולל האנטישמיים שבהם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הספר בוויקיטקסט (בצרפתית)