קהילת יהודי מונקאטש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שלום ביינהורן, המכונה 'שולם פליקר'. היה שוחט ובודק בקהילת מונקאטש. נרצח באושוויץ בתאריך ג' סיוון ה'תש"ד, 25/05/1944.
בית הכנסת 'בינת נבונים' בפתח תקווה, בו האדמו"ר הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ התיישב והקים בה את קהילתו.
ד"ר חיים קוגל, מנהל הגימנסיה במונקאטש
אנדרטה לזכר יהודי מונקאטש שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון

מונקאטש (מוקצ'בו) היא עיר השוכנת במחוז זקרפטיה, כיום באוקראינה. ישנן עדויות לכך שקהילה יהודית התקיימה בעיר כבר מן המאה ה-17. במקום פעלה מסוף המאה ה-19 חסידות מונקאטש שנוסדה על ידי הרב שלמה שפירא. רוב יהודי הקהילה נספו במחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1944.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים שהגיעו למונקאטש וסביבתה עשו כן לאחר פרעות ת"ח ת"ט ומגיעים מאזור גליציה ואוקראינה. בתעודה שנמצאה משנת 1649 (ת"ט) נמצא מידע אודות יהודי בשם אפרים שחכר רכוש בעיר, ורכש זכות ישיבה במקום. יהודי זה היה ספק במחוז. ארבעים שנה לאחר מכן מופיעות שוב תעודות על יהודים ששימשו ספקים לצבא שחנה מחוץ לעיר וכן על סוחרי אריגים. התיישבות יהודית משמעותית במונקאטש החלה בראשית המאה ה-18. בשנת 1718 היו בעיר חמישה בתי אב- כ25 יהודים וביניהם שוחט. עם השנים הקהילה גדלה. בשנת 1736 ניתן לראות בעיר כבר תשע משפחות יהודיות. כאשר בשנת 1741 הקהילה היהודית נוסדה, היא מנתה כ-80 משפחות יהודיות. באותה שנה נוסד גם בית הכנסת הראשון בעיר. כאשר בית כנסת קבוע נחנך רק בשנת 1780.

תחת הקיסרות האוסטרו-הונגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1772 סופחה גליציה לקיסרות האוסטרו- הונגרית, ובעקבות כך היגרו משם יהודים רבים והגיעו למונקאטש במגמה למצוא מקור פרנסה טובה יותר[1]. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מונקאטש הפכה למרכז של יהודי מחוז קרפטורוס. על פי נתונים הונגרים חיו בשנת 1856 במונקאטש מעל 2,100 יהודים. מדי שנה בחרה הקהילה, ראש קהילה וחברי ועד, באישורו של הקיסר. הרב הראשי והדיין מונו למשרה קבועה. מיעוט קטן של יהודים היו בעלי זכות הצבעה, בעיקר עשירי הקהילה.

ארגונים ומוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1814 הוקמה החברה קדישא שהפעילה בית חולים עם רופאים ורוקחים קבועים. כמו כן, בשנת 1846, הוקמה החברה לגמילות חסדים, ו'אגודת פועלי צדק שנוסדה בשנת 1840 ונועדה לסייע במתן הלוואות לבעלי מלאכה. בנוסף לאלו נוסדו אגודות שסייעו ליתומים אלמנות וחולים והופעלו על ידי נשים. בשנות ה-40 של המאה ה-19 נוסד בית חולים כאשר בשנת 1903 מספר הרופאים בו הגיע לשמונה. בית הדפוס העברי הראשון בעיר הוקם על ידי רבי פנחס בלייער ב-1871 והפך למרכז הוצאה לאור בעברית עבור כל קהילות יהודי הונגריה. בשנת 1907 פעלו בעיר חמישה בתי דפוס.

חיי כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 של המאה ה-19 מנתה הקהילה כ-4,000 יהודים. וב-1900 מספר היהודים הגיע ל-6,567. בעקבות כך הפכו היהודים למעורבים יותר בחיי הכלכלה בעיר. הם עסקו במסחר סיטונאי וזעיר, שימשו בעלי מלאכה ואף כמה שעסקו בחקלאות. חלק מהיהודים עסקו בענייני כספים והיו בין מקימי הבנקים הראשונים בעיר.

מוסדות חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר מוסדות החינוך היהודי שכנו בחדרים וישיבות. בעיר רווחו גם מגמות של השכלה חילונית ורפורמה בדת, אך הרבנים התנגדו לכך. הם חששו שהילדים יחשפו להשכלה ולחילוניות ולכן קיוו שילדי הקהילה ילמדו רק בתוך תלמודי תורה. התנגדות זו לא הועילה ובשנת 1866 הוקם במונקאטש בית ספר יהודי שהעניק השכלה כללית. התלמידים שנשלחו לשם היו בעיקר בני עשירים שחפצו להעניק ילדיהם השכלה כללית מידי מורים פרטים[2].

במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה החמירו הרשויות האוסטרו הונגריות את הפיקוח על הגיוס. יהודים רבים ביקשו לחמוק מהצבא מחשש לפגיעה באורח החיים הדתי. בנוסף לכך, החיילים שהתגייסו, שירתו לרוב בסביבה אנטישמית ועקב כך נפגעו והואשמו בהאשמות שווא שונות.

"בשנת 1915, באחד מימי השבת, קרב הצבא הרוסי למונקאץ’. הרבנים פסקו שעזיבה היא משום פיקוח נפש - והיהודים ברחו מהעיר בעיצומו של יום השבת. אך הרוסים לא הצליחו לחדור לעיר, הסכנה חלפה והיהודים שבו למונקאץ'".

במהלך המלחמה היגרו לעיר יהודים ושאינם יהודים מגליציה. חלק מהיהודים הפליטים הצליחו להשתרש בעיר ולהגדיל את הקהילה. רב הקהילה ואדמ"ור חסידות מונקאטש הרב חיים אלעזר שפירא עמד בראש מפעל העזרה לפליטים בעיר. המלחמה גרמה סבל לכל תושבי האזור. ניתן לראות בדו"ח שנכתב על ידי נציגי הג'וינט שהאזור היהודי במונקאטש מתואר כמקום מזוהם וכמדגרה של מחלת הכולירה. בתום המלחמה האימפריה האוסטרו- הונגרית קרסה והאזור סופח לצ'כוסלובקיה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה נמנו במונקאטש מעל 10,000 יהודים שהיוו מחצית מתושבי העיר. מרכז החיים היהודי שכן ברחוב שכונה "רחוב היהודים" וסביבו, ברחובות הסמוכים, התגוררו בצפיפות רבה המוני יהודים. בשנים אלו החלו יהודי מונקאטש להיחשף לעולם המודרני. והחיים היהודים בעיר פעלו בין שני קצוות. בצד אחד- חסידות מונקאטש המפוארת שבראשה עמד הרב חיים אלעזר שפירא. ומנגד יהודים שעזבו את חיי הדת. וכן הקמת הגימנסיה העברית בעיר. עם זאת כל הזרמים היהודים השונים היו מעורים בחיי הקהילה היהודית בעיר. בתקופה זו, לא פעם, הגיעה הקהילה היהודית לידי פשיטת רגל, עקב מצבה הכלכלי הירוד. מקור ההכנסה של הקהילה היה קצבה לא גדולה שהתקבלה מהשלטונות הצ'כוסלובקים וכן כספים שנאספו מאנשי הקהילה לצרכים שונים כגון: תשלום שנאסף עבור שירותי שחיטה, דמי שימוש במקוואות וכן מכירת מושבים בבית כנסת בצד תרומת העולים לקריאות התורה. הג'וינט היהודי סייע בשנים אלו רבות ליהודי קרפטורוס והקים במונקאטש את המרכז לפעילותו. הקהילה היהודית טיפחה חוגים ללימודי קודש. בנוסף הוקמו ספריות גדולות בבתי המדרש. בית המדרש הגדול הכיל כ־6,000 ספרים. בנוסף, בתוך הספרייה העירונית בעיר, שכנה מחלקה יהודית עם ספרים ביידיש ובעברית[3].

רבני העיר והתפתחות חסידות מונקאטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני מונקאטש:

  • 1780: ר' יהודה-לייב.
  • 1790–1808: ר' אברהם גוטסמן. ר' אברהם דאג לא רק לקהילתו אלא גם לשאר הקהילות שבמחוז ברג. מתקופה זו התנהל כסדרו פנקס הקהילה.
  • 1808–1824: ר' צבי אביגדור אשכנזי. עמד בקשרי ידידות והלכה עם החת"ם סופר. בסוף ימיו רכשה הקהילה מגרש, והחלה לבנות עליו בשנת 1829 בית כנסת. רוב יהודי העיר השתתפו בבנייתו.
  • מ-1825: ר' צבי אלימלך שפירא, מראשי תנועת החסידות. עם תחילת כהונתו הוא הכניס מנהגים חסידיים, דבר זה עורר סכסוך גלוי בינו לבין ראשי הקהילה, ובעקבות כך הוא עזב את הרבנות בעיר.
  • 1831–1841: ר' עזריאל גרין, מחסידי גליציה.
  • ר' אפרים-פישל הורוביץ. בהתאם לדרישות השלטונות הקים בית חולים יהודי, מינה חזן ושוחטים ודאג לרישומים מתאימים. ר' אפרים פישל הלך בדרכו של החת"ם סופר.
  • ר' חיים סופר, מתלמידי החת"ם סופר. לאחר מאבק בן שבע שנים בין החסידים למתנגדים בעיר נבחר הרב חיים סופר בידי המתנגדים לחסידות. החסידים בעיר התנגדו לו, דבר שהביא לעזיבתו בשנת 1880 בערך.
  • 1882–1893: ר' שלמה שפירא, נכדו של ר' צבי אלימלך שפירא. נבחר על ידי החסידים במונקאטש. החזיר את המנהגים החסידיים למונקאטש.
ר' צבי הירש שפירא ממונקאטש
  • 1893–1913: ר' צבי הירש שפירא, בנו של ר' שלמה שפירא. בימיו דרשו השלטונות הנהגת לימודים כללים ולימודי השפה והתרבות ההונגרית. ר' צבי, שנדרש לדעת את שפת המדינה ולהיות בעל השכלה רלוונטית, לא הסכים לכך וויתר על התואר הרשמי של הרב. יהודים רבים סירבו לשלוח את בניהם לבתי ספר ממשלתיים, אך מיעוט מיהודי העיר, ובהם ראשי הקהילה תמכו בכך. בעקבות כך נפתח ריב בין הרב לראשי הקהילה.

בימיו נוסד "כולל מונקאטש ועשרה הגלילות" ויהודי העיר שלחו כספים ("שקלי קודש") לקופת רבי מאיר בעל הנס, ולכולל לעמברג שבירושלים. התנגד לתנועה הציונית שהחלה לפעול.

  • 1913–1937: ר' חיים אלעזר שפירא. בימיו החריפה המחלוקת שפרצה בין חסידי מונקאטש לחסידי בעלז עוד בכהונת אביו, מה שהביא לפרישת חסידי בעלז מהקהילה. ר' חיים התנגד בחריפות לציונות, למזרחי ולאגודת ישראל. בתקופתו הוקם כולל "תפארת צבי" על שם אביו, לתמיכה והחזקת היישוב בא"י, ואף הקים שכונה מיוחדת במרכז העיר ירושלים בשם בתי מונקאטש.

בימיו הקהילה התפתחה בכיוונים שונים נתרבו המוסדות הכלכליים, הוקמו מוסדות של תורה ותרבות. התנועה הציונית גברה בעיר, הוציאו כתבי עת, וכן התארגנו לבחינות עירוניות וממשלתיות[4]. הרב ביקר בארץ ישראל באמצע שנות השלושים ונפגש עם הרב שלמה אליעזר אלפנדרי.

פעילות ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם הראשונה היה מספר היהודים הציונים מועט. בתום המלחמה שבו יהודים רבים מהשבי הרוסי, יהודים אלו, שבמהלך שהותם היו במגע עם פעילים ציונים, התקשו לחזור לאורח חיים הקודם.

בעקבות כניסתם של ציונים אלו לעיר, הוקמה האגודה הציונית 'תחיה' ובצדה 'ההסתדרות של בתי הספר העבריים בקרפטורוס'. עם הקמת ההסתדרות הוקם בעיר 'בית ספר עממי', כאשר בשנת 1923–1924 מספר התלמידים מגיע ל-200 תלמידים. גולת הכותרת של הפעילות הציונית הייתה הקמת הגימנסיה העברית. הגימנסיה הוקמה בשנת 1924 ובראשה עמד ד"ר חיים קוגל, לימים ראש עירית חולון. ד"ר קוגל נאלץ להיאבק במתנגדים לגימנסיה ובראשם ר' חיים אליעזר שפירא שהכריז חרם עליה ועל הורי הילדים שעזרו לציונים.

תנועות נוער רבות החלו לפעול בעיר בניהם: החלוץ הצעיר, בני עקיבא, כחול לבן, הנוער הציוני, ביתר והשומר הצעיר. כמו כן הוקמו תנועות ציוניות רבות בעיר בניהם: החלוץ, אגודת המזרחי, ואגודת צעירי מזרחי, בצד גופים ציונים נוספים כמו ויצ"ו, וקק"ל.

התנועות הציוניות ובעיקר התנועות הציוניות הדתיות, היו נתונות למתקפות קשות של היהודים האורתודוקסים האדוקים וכן של רב הקהילה ר' חיים אליעזר שפירא שהתנגדו לפעילותם. בנוסף לאלו, התנועות הציוניות מתחילות להיפגע בעקבות סכסוכים פנימיים שנבעו מגורמים שונים. בין הגורמים: פלגנות בין הזרמים, מיעוט האפשרות לעלות לארץ ישראל, וכן הקושי של צעירים דתיים להסתגל לחיי קומונה בהכשרות הציוניות. בנוסף לכך הציעה המפלגה הקומוניסטית תחלופה: היחלצות מהעוני והמצוקות ובכך פגעה בתנועה הציונית.

בשנת 1938 עם סיפוח קרפטורוס ובתוכה מונקאטש להונגריה התפרקו ארגונים הציונים והפעילות ירדה למחתרת. בקיץ 1940 הפעילות נאסרה לגמרי. לכל אורך המלחמה אנשי תנועות הנוער שפעלו בעיר נקטו בפעולות הצלה, הן עשו זאת בנתיבי ההצלה והבריחה מהונגריה[5].

בעקבות הפעילות הציונית בעיר השתנו שני שמות של רחובות בעיר לשמות עברים: רחוב יהודה הלוי ורחוב חיים- נחמן ביאליק. ובנוסף לכך החלה תנועה של עיתונות ציונית בין העיתונים הציונים היה העיתון ה"יידישע שטימע" שנדפס ומופץ בסוף שנת ה'תרפ"ט. לצידו הופיעו גם שני שבועונים ועיתונים נוספים שנכתבו ביידיש ושירתו מפלגות ופלגים בארגונים שונים שפעלו במונקאטש.

חתונתה של בת הרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האירועים המרכזיים שהתקיימו בעיר מונקאטש היה חתונתה של חיה פרימא רבקה, בת האדמו"ר ממונקאטש - הרב חיים אלעזר שפירא (בעל "המנחת אלעזר"). היא נישאה לרבי ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ' בי"ז אדר תרצ"ג 1933. החתונה הייתה אירוע גדול ומכובד ובו השתתפו כ20 אלף איש. במהלך החתונה נשא האדמו"ר נאום חוצב להבות הקורא ליהודי אמריקה שימשיכו לשמור את יום השבת. אנשי העיר ליוו את החתן והכלה בתהלוכה גדולה אל בית הכנסת שם נערכה החופה. ביניהם היו גם תלמידי הישיבה של האדמו"ר שענדו סרטים עם הכיתוב "דרכי תשובה" כשמה של הישיבה. החתונה הייתה מאורע גדול, ולכבודו הגיע צוות צילום אמריקאי לתעד את החתונה. צוות הצילום צילם גם את חיי הקהילה היהודית במקום ובזכות כך נותר תיעוד נדיר ומשמעותי בו רואים את שגרת היום יום החיה והתוססת של הקהילה.

"לקראת בואו של החתן לעיר הקימו שער כבוד מקושט בפסוקים ודגלי המדינה. בעת החתונה הנעימו כליזמרים יהודיים בנגינתם, שומרים וסדרנים [גויים] מטעם העיירה פיקחו על הסדר, ובשמחה הגדולה השתתפו כל בני העיר. לכבוד החתונה התהדרו הנשים בשמלות חדשות. במיוחד בלטה הרבנית, אם הכלה, שחבשה על הפאה העשויה מחוטי משי שחורים [שפיצלעך], את ה"שטערן טיכעל"- שביס הרבניות, שהיה מקושט בקדמתו באבני חן יקרות והללו נצצו לאור המנורות"[6].

גורל יהודי הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש ההונגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1938 בעקבות ועדת מינכן וההסכמים שנלוו אליה סופחה העיר מונקאטש להונגריה. היהודים שמחו על חזרתו של השלטון הישן חדש ההונגרי, אך מהר מאוד נכזבו. כבר מהימים הראשונים של השלטון ההונגרי הפכו החיים היהודים להפקר. השפלה ופגיעות ביהודים ברחובות נעשו לדבר שגרתי, במיוחד סבלו מהתעללויות יהודים בעלי זקנים. יהודים נפלו קורבנות לאלימות פיזית ולמעשי התעללות ושוד. השלטונות התייחסו בעוינות רבה כלפי הציונות והקשו על פעילותה של התנועה הציונית בעיר. הם חקרו את פעילי התנועה ורדפו אחריהם ובעקבות כך ברחו מנהיגים ציוניים ממונקאטש, ביניהם מנהל הגימנסיה דר חיים קוגל שנמלט לארץ ישראל. הגימנסיה המשיכה לפעול בזמן השלטון ההונגרי ונפסקה עם הכיבוש הגרמני במרס 1944. המצב הכלכלי בעיר היה קשה - צומצמה הפעילות הכלכלית של היהודים ורק מחצית מבעלי המלאכה היהודים הורשו לעסוק בעבודתם באופן חוקי. בתחילת 1940 גויסו גברים יהודים רבים לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו בהונגריה. החל מ-1942 נשלחו רוב עובדי הכפייה לחזית המזרחית באוקראינה, שם נספו רבים. המגויסים השאירו מאחוריהם פעמים רבות את בני משפחתם ללא כל מקור פרנסה. פליטים יהודים רבים הגיעו מפולין וצ'כוסלובקיה ומצב המזון והכלכלה בעיר הלך והחמיר. ארגון הג'וינט עשה ככל שביכולתו על מנת להקל על היהודים במונקאטש[7].

את המדיניות האנטי יהודית הוציאו לפועל הן גופים ממלכתיים ובהם המשטרה והז'נדרמריה ההונגרית, והן מנגנונים אזרחיים שהיה שותפים פעילים בפעולות נגד היהודים. הז'נדרמריה הקימה מטה של חקירות שם נחקרו יהודים רבים שנחשדו בפעילות אסורה וכן יהודים עשירים על מנת לסחוט מהם מידע על כספם ורכושם.

גירושים למזרח גליציה ואוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1941 החליטו ההונגרים לגרש יהודים חסרי נתינות וכאלה שמוצאם בפולין לעבר שטחי הכיבוש הגרמניים בגליציה המזרחית. נערך מצוד אחרי יהודים זרים. בין המגורשים ממונקאטש היה גם רב הקהילה, הרב ברוך יהושע רבינוביץ, יליד פולין, שגורש עם בנו הבכור יחד עם אלפי יהודים חסרי נתינות. בעת שחצו את הגבול הפולני הצליחו הרב ובנו לברוח ולאחר זמן מה שבו למונקאטש. כ-18,000 יהודים גורשו מהונגריה לידי הגרמנים וחוו מעשי זוועה ותנאים נוראים, בעיירה טלוסט וכן באזור קמינייץ-פודולסק שם הופשטו ונרצחו באש מקלעים של יחידת האס אס כ 15 אלף יהודים גורשו מהונגריה. "מי שאין לו אזרחות הונגרית חייב לעזוב את העיר! זו הייתה הפעם המכה הצורבת בבשר החי. אנשים שזה דורות רבים תקעו יתדות במקום וחשו חלק אינטגרלי ממנו-תהו, האם באמת בין לילה הפכו לפליטים מנושלי כל ונרדפים מעל צוואר.. הגירוש הוצא לפועל בשבת שחל בה תשעה באב בחודש יולי של שנת 1941 למדו רבים על בשרם את פרשת 'לך לך' אלפי אנשים נשם וטף הוטענו על רכבות של הובלת בהמות ונשלחו אל מעבר לגבול האוקראיני שנקרא קמינייץ פודולסק"[8]. היו תוכניות גירוש נוספות, אך בסופו של דבר לא יצאו לפועל.

הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב20 במרס 1944 פלש צבא גרמניה הנאצית להונגריה ולמונקאטש. היהודים במונקאטש הוכו בתדהמה, הואיל כוהיו מוכנים נפשית לשחרורם על ידי הצבא האדום ולא העלו על דעתם מהפך כזה. "ב-20 במרס נכנסו הגרמנים למונקאץ'. אני זוכר את היום הזה כיום עצוב ומתוח. העיר הייתה משותקת, כולם הסתגרו בבתים ורק אנחנו, הילדים, עמדנו בפינת הרחוב והשקפנו על הנעשה. חייל גרמני צעק לנו לפנות את המדרכה וגם אסר עלינו לצאת החל משעות הערב. הם נכנסו לבתים וערכו חיפושים מדוקדקים על מנת למצוא כסף ודברי ערך ועשו הכל כדי להציק לנו. כשנכנסו לבית הכנסת, הם ציוו להביא יהודים דתיים בעלי זקן ופאות ואילצו אותם לעמוד לפני ארון הקודש, לשיר ולרמוס ברגליהם את ספרי התורה בלווי שיר... אלה שסירבו וניסו להימלט, נורו למוות"[9]. מיד עם כניסתם של הגרמנים למונקאטש ננקטו צעדים אנטי יהודיים רבים, מלאי אלימות והשפלה. בתחילה הוצאה פקודה לענידת הטלאי הצהוב בצורת מגן דוד בגודל 10 ס"מ, בתי העסק היהודים סומנו והוחרמו, נאסר על יהודים לנסוע בתחבורה הציבורית אלא ברישיון מיוחד, נאסר להשתמש בטלפון וכן לא נמסר אליהם הדואר הרגיל. נאסרה על היהודים יציאה מחצרם לאחר רדת החשכה והוגבלו מקומות מגוריהם. בעיר הוקם יודנראט. בתחילה ראש היודנראט היה ראש הקהילה לשעבר ד"ר פטר זולטאן, אך הכובשים הגרמנים הדיחו אותו ומינו את הרופא שאנדור שטיינר שהיה מראשי הקהילה. כל היהודים שלא היו תושבי מונקאטש נאלצו לעזוב את העיר. חלק מהמורים והתלמידים של הגימנסיה היהודית התגוררו מחוץ לעירה ונאלצו לעזוב. מנהל הגימנסיה והמורים החליטו לקיים את הבחינות ולסיים את שנת הלימודים, בניין הגימנסיה הוחרם בידי הגרמנים והפך לבית חולים צבאי[10].

הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ארבעה שבועות מהכיבוש הגרמני ריכזו הגרמנים את היהודים בגטאות. יהודי מונקאטש רוכזו בשני גטאות, כל יהודי האזור ועשירי מונקאטש רוכזו בשני בתי חרושות ללבנים שהיו בפאתי העיר - בשיוביץ שבקצה הדרומי ובקאלוש שבקצה הצפוני של העיר. העשירים עברו מסכת עינוים כדי שימסרו את רכושם. היוזמה לריכוז היהודים הייתה של הגרמנים, והביצוע נעשה על ידי הממשל ההונגרי. בזמן ההוא נערכו התייעצות בין הכוחות ההונגרים לכוחות הגרמניים לגבי גורלם של יהודי הונגריה, ראשית הוחלט לטהר את ערי השדה מהיהודים, לרכזם, לשדוד את רכושם ולשלחם מחוץ להונגריה. אחת ההתייעצות נערכה במונקאטש ונכח בה דיטר ויסליצני - מאנשיו של אדולף אייכמן - ואף אייכמן הגיע בעצמו לביקור בגטו מונקאטש בסוף אפריל. תוך יומיים רוכזו כל יהודי מונקאטש ברחוב לאוטריציה שהפך לגטו. בתחילה חצה הרחוב המרכזי את הגטו לשני חלקים אך מאוחר יותר הגטו צומצם לשטח אחד. כל היהודים כונסו לגטו למעט כמה עשרות יהודים בעלי 'יחוס' - כאלה שהצטיינו בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה. "כאשר יצאה הפקודה על פינוים של הרחובות הראשיים שבעיר והקמת הגטו – נצטוו היהודים לבנות בעצמם גדרות וחומות מסביב לגטו ובהן שערים, לבל יוכל יהודי לעזבו. לשם כך נבחרו כ-300 צעירים, שנאלצו להרוס את הגדרות שבין חצרות הבתים, לאסוף את לוחות העץ במקום אחד ואחר כך להקים מהם את חומות ההסגר. הגטו הפך להיות חצר גדולה אחת"[11]. בשבת הראשונה לאחר הכניסה לגטו נלקחו כמה מאות יהודים ואולצו להרוס את בתי הכנסת בעיר. "[...] התעוררנו בבוקר שבת אחד, והנה על יד כל שער של חצר עמד חיל הונגרי חמוש בנשק. מי שיצא מביתו לתפילת שבת, כוון על ידי החיילים לאחד מבתי הכנסת בעיר. אני הופניתי לבית המדרש הגדול [...] קבלנו פקודה בצעקות, בדחיפות ובאיומי נשק, להרוס את ריהוט בית המדרש. יהודי מכובד, אדם כבן שבעים שנה ושמו ר' יעקב [...] העיז להעיר הערה לאחד מחיות האדם על יחסם חסר הנימוס כלפינו. האיש הוענש מיד קשות [...] אח אחד של חברי ניסה לברוח בקפיצה לחצר [...] הוא נורה למוות על ידי אחד מאנשי האס אס שרוקן לגופו מחסנית שלמה"[12]. החיים היהודים בגטו היו בתנאי מחסור קשיים ונהגו בהם יחס אכזרי, התעללויות רבות ונשלחו לעבודות כפייה בעיר. העניינים הפנימים בגטו נוהלו על ידי חברי היודנראט שגרו ברובע מיוחד בתוך הגטו. רוב אנשי היודנראט במונקאטש היו מנהיגי הקהילה טרם כניסת הגרמנים, ורובם המכריע מילא את התפקיד הקשה תוך גילוי אחריות ומחויבות לקהילה. שלטונות הכיבוש הורו להחזיקם במקום עד תום הגירושים ואחר-כך לגרש גם אותם. יו"ר היודנראט היה שאנדור שטיינר. יום לפני פינוי הגטו במונקאטש קיבצו הגרמנים יהודים עטורי זקן ופאות, וציוו עליהם להרוס כליל את מה שנותר מהיכל הישיבה המפורסמת של הרב שפירא ולשיר תוך כדי כך. היהודים עשו זאת תחת מטח של מכות.

הגירושים לאושוויץ-בירקנאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירוש יהודי הונגריה תוכנן בקפידה רבה. ב-8 ו-9 במאי 1944 נקבעו הפריטים המדוקדקים בקשר לגירוש יהודי קרפטרוס (חבל ארץ שכולל גם את מונקאטש). רכבת הגירוש הראשונה יצאה ממונקאטש ב-11 במאי. נקבע שהשילוחים יצאו הרחק מתחנות הרכבת האזרחיות, בכל רכבת יסעו כמות של 3000 איש, במסלול מיוחד, היהודים ייקחו עימם ציוד מועט. באופן זה יצאו תשעה שילוחים מבתי החרושות ללבנים במונקאטש ובהם שולחו 28,587 יהודי העיר והסביבה לאושוויץ-בירקנאו. לאחר 15 במאי, הובלו תושבי מונקאטש שהיו בגטו אל עבר בתי החרושת ללבנים. המסע ארך 5 ק"מ ברגל ולווה בהתעללות והשפלה - אנשי הז'נדמריה ההונגרית וחיילים גרמניים האיצו והכו בהם. כשהגיעו לבתי החורשת ציוו עליהם להתפשט וערכו חיפוש יסודי בבגדיהם כדי לשדוד את מה שנשאר מרכושם. הדרך גבתה קורבנות בנפש. בימים המעטים בהם שהו היהודים בבית החורשת ללבנים, הנוגשים לא הפסיקו להתעלל בהם, יהודים הוכרחו לאסוף טליתות ותפילין ולשרוף אותם. שאר יהודי מונקאטש נשלחו בשלושה משלוחים נוספים לאושוויץ בירקנאו לקראת סוף חודש מאי. היהודים נאלצו להגיע לקרונות הגירוש בעודם מושפלים ומוכים. המגורשים נדחסו בקרונות בהמות, 70-80 איש בקרון סגור, מצוידים בדלי מים לשלושה ימי נסיעה ובדלי לעשיית צרכים, ללא אוויר וללא מקום לשכב. היו שמתו בדרך, היו שהתאבדו, אחרים איבדו את שפיותם.

התגובה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות היהודית בהונגריה הייתה בעיקר פעולות הצלה של יחידים ושל גופים מאורגנים. יהודים במונקאטש העבירו מזון ליהודי הסביבה שהיו כלואים בבתי החרושת, ולעיתים הצליחו להבריח מזון לגטו[13].

במונקאטש פעלו מחתרות של תנועות הנוער הציוני. שליחי התנועה הגיעו מבודפשט וניסו להבריח צעירים לבודפשט ולסלובקיה ורומניה אך לרוב יהודי מונקאטש לא שיתפו פעולה, כי לא האמינו לשמועות, הם היו בטוחים שבקרוב ממש ישוחררו על ידי הצבא האדום, ולכן העדיפו לא לקחת את הסיכון הרב שכרוך בבריחה העלולה לגרום למותם במקרה שיתפסו. העובדה שלא הייתה התנגדות אקטיבית במונקאטש נבעה מהמהירות בה ננקטו הצעדים האנטי יהודים ומחסרונם של גברים צעירים שגויסו לפלוגות העבודה.

רובם המכריע של יהודי מונקאטש נרצחו. נותרו רק מסמכים, עדויות, סרטי ארכיון, דפי עד וקומץ תצלומים אשר מספרים את סיפורם – עדות לרדיפה של קהילה יהודית שלמה. רבנים, מורים ותלמידיהם, סוחרים ועובדי כפיים. גברים, נשים וטף.

אחד הפעילים להצלת יהודים היה הרב יהושוע רבינוביץ', שגורש ממונקאטש לקמינייץ-פודולסק שבפולין, משום שלא היה לו אזרחות הונגרית. הוא הצליח לברוח לבודפשט והתחיל לפרסם ברבים את מה שראה 'שם', על אף שבעצמו היה בעל ניירות מזויפים, הצליח לארגן לעצמו פגישה עם שר הפנים ההונגרי ושכנע אותו, על סמך הידידות רבת השנים בין פולין להונגריה (וכדי שלא יירשם בהיסטוריה לדיראון עולם שהונגריה לא עשתה דבר כדי להציל פולנים הרוצים להימלט מארצם שנכבשה על ידי גרמניה) שייתן הוראה למשטרת הגבולות להעלים עין מפולניים [גויים] לעבור את הגבול ולהיכנס להונגריה עם תעודות זהות או בלעדיהן. בזכות מעשה זה הוכנסו יהודים רבים עם תעודות מזויפות להונגריה. בסה"כ כאלפיים משפחות יהודיות הצליחו להינצל מהשמדה בעזרת תעודות הזיהוי המזויפות האלו[14].


הקהילה לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב יהודי מונקאטש נספו בשואה, ורק כ-2,000 מתושבי העיר שרדו. לאחר המלחמה היגרו חלק מן האנשים למדינות אחרות כמו ישראל, צפון אמריקה ועוד, חלקם חזרו לעיר. אי אלו ששבו לעיר גילו בתי הכנסת הפכו למחסנים, הרכוש נבזז והגימנסיה סגורה. לאחר השואה חבל הארץ בו שכנה מונקאטש - קרפטורוס - הוכר באופן רשמי כחלק מאוקראינה, חלק מברית המועצות, השלטונות הסובייטים הקשו על קיום החיים היהודים באופן גלוי במקום. הם לא עודדו את קיומן של הקהילות הדתיות, היה צריך לקבל אישור מן השלטונות כדי להתפלל בציבור. הדבר עודד הגירה רבה מן האזור - בשנת 1959 חיו במקום כ-12,000 יהודים, ולאחר עשרים שנה ירד מספרם ל-2,000. כיום מתגוררים במקום מאות בודדות של יהודים[15].

אדמו"ר חסידות מונקאטש, הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ, שגם עסק בפעולות הצלה בשואה, עלה לארץ ישראל בשנת 1944. הוא פרש מתפקידו כאדמו"ר החסידות בשנת תש"ה. חסידי הקהילה ראו בבנו הרב משה יהודה לייב רבינוביץ כממשיכו, והוא הפך לאדמו"ר החסידות עד היום. הרב ברוך יהושע רבינוביץ' התחתן בשנית, ולאחר מכן שימש רבה של קהילת סאו פאולו שבברזיל. לאחר מכן שב לארץ ישראל ושימש כרבה של העיר חולון. לאחר שפרש לגמלאות עבר לשכונת כפר גנים בפתח תקווה והקים בה בית כנסת "בינת נבונים".

מרכז חסידות מונקאטש שלאחר השואה עבר לבורו פארק בברוקלין. האדמו"ר, הרב משה יהודה לייב רבינוביץ, שיקם את הקהילה החרבה והקים בתי מדרש ומוסדות חינוך. החסידות מתקיימת גם כיום.

בשנות ה-50 הוקם בישראל ארגון יוצאי מונקאטש אשר סייע בקליטתם של העולים החדשים ילידי העיר.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת מונקאטש מונצחת בישראל בכמה מקומות:

  • בית העלמין בחולון - במקום מצבה ותחתיה טמון אפר קורבנות אשר נספו באושוויץ.
  • יער הקדושים (הרי ירושלים) - שם ניטע חורש לזכר הקהילה ויהודי הסביבה שנשלחו למחנות ההשמדה ב-1944.
  • בקעת הקהילות ביד ושם.
  • במונקאטש עצמה, במקום בו היה בית הקברות היהודי, ישנה אנדרטה, עליה כתובה קינה המספרת על ההרס והחורבן של הקהילה[16].
  • יוצאי מונקאטש מציינים סמוך לחג השבועות יום זיכרון לקהילתם ולכלל חבל קרפטורוס, אשר יהודיו שולחו להשמדה בתאריכים אלו.

לקריאה נוספת והעשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודית גולן (עורכת) ושרה ביינהורן (קליין), עלים שעלו מן האפר, בני ברק: הוצאת חזון, התש"ס.

פרץ ליטמן ודן בראון, הנער ממונקץ: סיפורו של ניצול, חיפה, התשנ"ו.

ילדי התקווה, סרט בהפקת 'כאן' המתאר את חיי הקהילה המגוונת במונקאטש.

מונקאטש תחת השלטון ההונגרי, בהפקת יד ושם.

סיפורו של מנחם הברמן בן העיירה מונקאטש, ואחד ממדליקי המשואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה התשע"ט.

חתונת בת האדמו"ר ממונקאטש ה'מנחת אליעזר' בשנת 1933.

אילנה רוזן, 2004. "באושוויץ תקענו בשופר" - יוצאי קרפטורוס מספרים על השואה. יד ושם והאוניברסיטה העברית, 335 עמ'.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קהילת מונקאץ', בית התפוצות - מוזיאון העם היהודי
  2. ^ סיפורה של קהילת מונקאץ'
  3. ^ סיפורה של קהילת מונקאץ'
  4. ^ קהילת מונקאטש באתר 'דעת'
  5. ^ עיר יהודית למרגלות הקרפטים. סיפורה של קהילת מונקאץ', www.yadvashem.org
  6. ^ שרה ביינהורן עלים שעלו מן האפר עמ 44-45
  7. ^ קהילת יהודי מונקטאש אתר יד ושם
  8. ^ שרה ביינהורן עלים שעלו מן האפר עמ' 54
  9. ^ פרץ ליטמן, הנער ממונקאץ – סיפורו של ניצול, ע' 46
  10. ^ קהילת מונקאץ אתר יד ושם
  11. ^ אליהו רובין, ממונקאץ' עד אושוויץ - פרקי שואה, ע' 23
  12. ^ אברהם צין, לך לך
  13. ^ הקהילה היהודית במונקאץ אתר יד ושם
  14. ^ אברהם מאיר גלאנצר אתר בינת נבונים-האדמו"ר ממונקטאש
  15. ^ קהילת יהודי מונקאץ' באתר בית התפוצות
  16. ^ סיפורה של קהילת מונקאץ' באתר יד ושם