קו העוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קו העוני הוא מדד כלכלי חברתי, המתאר את רמת ההכנסה המינימלית הנדרשות לאדם או משפחה. אדם או משפחה ייחשבו עניים אם סך הכנסותיהם נמוך מקו העוני.

קו העוני נועד להבחין בין אלו שהכנסתם מספיקה לשם קיום ראוי לבין אלו שהכנסתם אינה מספיקה לכך. אולם במרבית המדינות המערביות הוא אינו קובע עוני מוחלט ואינו חייב לסמל כי לאותם פרטים ומשפחות הנמצאים מתחתיו יש מצוקת אמת ביכולת אספקת מצרכים ושירותים.

במדינות מערביות רבות, העוני מוגדר יחסית לרמת החיים הכללית של אותה מדינה. במדינות עשירות יחצה קו העוני את אזרחי אותה מדינה בהכנסה גבוהה יותר מאשר במדינות עניות.

המונח הופיע לראשונה בעבודות של מדענים אנגלים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 אידה ק. מרים לראשונה עשתה חישוב של קו העוני בארצות הברית.

במדינות רווחה רבות מקובל כי המדינה מסייעת לאזרחיה הנמצאים מתחת לקו העוני בדרך של מתן הטבות שונות, כספיות או שוות כסף.[דרוש מקור] מדינת ישראל אינה נותנת הטבות מיוחדות לאזרחים הנמצאים מתחת לקו העוני, אלא משתמשת בקו העוני לצורכי מדידה בלבד.[1]

שיטות מדידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שיטות מדידה רבות. השיטות הרווחות הן:

  • מדידה יחסית - עני הוא מי שרמת חייו נמוכה יחסית לרמת החיים במדינה (בחברה) בה הוא חי[2]. זו היא הגישה המקובלת בישראל.
  • מדידה בערכים מוחלטים - משפחה תחשב לענייה אם אין ביכולתה לרכוש סל מוצרים בסיסי, מינימום הנדרש לקיומה של המשפחה.
  • מדידה סובייקטיבית - העוני הוא כפי שמשק הבית רואה אותו, אינו תלוי ברמת החיים המוחלטת במדינה או בסל מוצרים אלא ברצונותיו של האדם.

קו העוני בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עוני בישראל

בישראל קו העוני מוגדר כ-50% מההכנסה הפנויה החציונית, למשפחה. משמעות ההכנסה הפנויה החציונית היא הכנסה משפחתית (מעבודה, הון ונכסים, אחרי מסים ישירים ותשלומי העברה), שלחצי מהמשפחות יש הכנסה גבוהה ממנה ולחצי נמוכה ממנה. בשל צורת חישוב זו, קו העוני הוא יחסי ומושפע מהתפלגות רמת ההכנסות במשק. בחישוב קו העוני נלקח בחשבון גודל המשפחה על ידי שימוש ב"סולם שקילות" המאפשר השוואה של רמת החיים של משפחות בגודל שונה. קו העוני מחושב על ידי המוסד לביטוח לאומי.

תחולת העוני היא אחוז האוכלוסייה שהכנסתה נמוכה מקו העוני (מתוך האוכלוסייה הכללית).

על פי פרסומי המוסד לביטוח לאומי לשנת 2017 ישראל מובילה לרעה ביחס למדינות המערב במדד העוני. נכון לשנת 2017 קו העוני לזוג עומד על 5,216 ש"ח. למרות ירידה מתונה בשיעורי העוני, בשנת 2016 חיו בישראל יותר מ-1.8 מיליון עניים. בהשוואה ל-2015 שיעורי העוני בקרב משפחות ירדו מ-19.1% ל-18.6%, ו-14,400 משפחות עלו מעל לקו העוני. לצד המגמות החיוביות עלתה ב-2016 תחולת העוני בנפשות ובילדים. שיעור העוני של נפשות עלה ב-0.3%, ושיעור הילדים החיים בעוני עלה ב-1.2%. שיעור הקשישים החיים בעוני ירד מ-60.3% ל-58.7%. בשנה זו תחולת העוני של החרדים עלתה מ-44.6% ל-45.1%. חלקן של המשפחות העניות החרדיות מכלל המשפחות העניות מגיע ל-15%, שיעור גדול בהרבה מחלקם היחסי של החרדים באוכלוסייה, שהוא 6%. 39% מקרב העניים הם ערבים, אף שחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית הוא 20.9%[3]. עם זאת שיעור העוני אצל משפחות ערביות ירד מ-53.3% מקרב אוכלוסייה זו בשנת 2015 ל-49.4% בשנת 2016[4].

ביקורת על קו העוני היחסי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קו העוני בישראל אינו מבחין בין עניים מתוך הכרח (שאינם יכולים לעבוד), לבין עניים מבחירה (שאינם רוצים לעבוד). לדוגמה, הוא אינו מתייחס לאנשים במגזר החרדי, המעדיפים שלא לעבוד במשרה מלאה, ומסתפקים במשכורות וקצבאות נמוכות, כדי שיוכלו להקדיש את זמנם ללימוד תורה.
  • בשל אופיו של העוני יחסי, עני במדינה אחת (או בעיר אחת) יכול להיחשב לבן אדם אמיד במדינה שנייה (או בעיר אחרת). לדוגמה, אזרח מדינת העולם השלישי שהתל"ג לנפש שלה לא עולה על כמה מאות דולרים לשנה, ייחשב לעני מאוד בישראל, אך עני ישראלי המקבל סכום גבוה פי 10 מאותו עני ממדינת העולם השלישי, יחשב לאמיד באותה מדינה.
  • עוני הוא תופעה רב ממדית[5]. קו העוני היחסי המקובל בישראל, מתייחס רק לממד אחד של העוני - רמת ההכנסות. כך למשל, אין התייחסות לתחושת עוני (עוני סובייקטיבי). תחושת העוני יכולה לנבוע גם משינוי ברמת ההכנסה של האדם לאורך חייו, אם בתקופה מסוימת הייתה לו רמת הכנסה גבוהה ואחר כך היא ירדה, למרות שהוא מעל קו העוני הוא יחשיב את עצמו כעני.
  • קו העוני מתייחס לרמת ההכנסות בלבד, למשל, ייתכן שלאדם יהיה הון עצמי גבוה, ברכוש או בחסכונות אולם הוא ייחשב מתחת לקו העוני משום שהכנסתו נמוכה.
  • כיוון שעוני מוגדר באופן יחסי, הרי שאם לכולם יהיה פחות, למשל, בשנת מיתון, אזי העוני דווקא ירד (כך קרה בשנת 2020)[6].
  • בעיה נוספת בחישוב מספר העניים וקו העוני היא אמינות נתוני ההכנסה המשפחתית שעליהם מתבסס החישוב. בישראל חישוב קו העוני מתבסס על סקר ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבו נשאלים כ-15 אלף ראשי משק-הבית על הכנסותיהם החודשיות השוטפות הכוללות הכנסות משכר עבודה, מנכסים, מקצבאות או מכל מקור אחר. במדידה המתבססת על סקר כזה יש הטיה מובנית כי חלק מן הנסקרים יעדיפו לא לדווח את המספרים האמיתיים לסוקרים, ולא להסגיר את כל מקורות ההכנסה (למשל, כסף שחור) ובכך להטות את התוצאות מטה לעומת רמת ההכנסות האמיתיות. בתחום הספציפי של הכנסות מפנסיה, נמצא כי יש פערים משמעותיים בין הנתונים המתקבלים מעיבוד נתוני סקר ההכנסות לבין הנתונים הרשמיים הנאספים מדיווחי המעסיקים לביטוח לאומי ולמס הכנסה[7].

קו העוני בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקו העוני ישנה משמעות מעשית בהלכה היהודית.[8] מצוות הצדקה ביהדות מחייבת לתת צדקה לעניים דווקא, ולכן חשוב להגדיר מי נחשב "עני" לעניין זה.[9]

עוני מוחלט ויחסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה (לפני כ-2000 שנה) מוגדרים מספר "קוי עוני", עבור סוגים שונים של צדקה:[10]

  • מי שיש לו מזון שתי סעודות (המספיק לקיום במשך יום אחד), אינו רשאי לקחת מזון מהתמחוי הציבורי.
  • מי שיש לו מזון ארבע-עשרה סעודות (המספיק לקיום במשך שבוע), אינו רשאי לקחת כסף מקופת הצדקה הציבורית (הנגבית בכפייה מכל תושבי העיר).
  • מי שיש לו מאתיים זוז (סכום שנחשב מספיק לקיום במשך שנה),[11] אינו רשאי לקחת מתנות עניים מהחקלאים (לקט, שכחה, פאה ומעשר עני).

כל קווי-העוני הללו מסתמכים על מדידה בערכים מוחלטים, שאינם תלויים ברמת-ההכנסה של אנשים אחרים. כמו כן, המדידה בהלכה היא רב-ממדית, המביאה בחשבון לא רק את עושרו המוחלט של האדם אלא גם את יכולתו להרוויח. בפרט:[10]

  • מי שיש לו רק חמישים זוז, אבל הוא יכול להשתמש בהם למסחר שיספק לו פרנסה, גם הוא אינו רשאי לקחת מתנות עניים.
  • לעומת זאת, מי שיש לו מאתיים זוז, אבל במקביל יש לו חוב לאדם אחר (אפילו לכתובה של אשתו), והכסף שברשותו משועבד לחוב זה, רשאי לקחת.

במשנה לא נזכר בפירוש קו-עוני לעניין כספי צדקה שאנשים נותנים מרצונם החופשי. כל הראשונים מסכימים שיש גבול מסוים שמעליו אסור לקחת צדקה, וכפי שכתב ר' אפרים מרגנסבורג: "ודאי מי שאינו צריך ונוטל, גוזל עניים, שהרי אותו בעל-הבית שנתן לו - לא ייתן לעני אחר, שאומר 'כבר נתתי לאחר', נמצא אותו שלקח - גזלו לזה."[12] אולם נחלקו בשאלה האם יש "קו עוני" מוחלט לכולם, או שהגבול הוא אישי ומתייחס ליכולתו או לצרכיו של כל עני בנפרד. ומצאנו בזה שלוש דעות:

  1. קו עוני מוחלט נזכר בדברי ר' יצחק בעל אור זרוע: "ודאי אין חילוק בין לקט שכחה פאה ומעשר עני לשאר צדקה... כל מי שיש לו מאתיים זוז, לא ייטול מכיס של צדקה. והכל לפי פרנסת ביתו, כדפירש רבנו אפרים זצ"ל."[12] וכן בעל הטורים בתחילת דבריו: "יש לו מאתים זוז אפילו אינו נושא ונותן בהן, או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן, לא יטול מהצדקה כלל".[13] הוא ציטט את לשון המשנה, אלא שבמקום "לקט שכחה פאה ומעשר עני" כתב "צדקה", כי הבין שאין הבדל ביניהם. וכן השולחן ערוך בתחילת דבריו.[14]
  2. גבול אישי, המתייחס ליכולתו של העני להתפרנס, נזכר בהמשך הסימן בטור: "ויש אומרים שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה, לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול, לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה. אבל האידנא(=עכשיו), שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח. תדע לך, שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן שאז אפילו אם יש לו חמישים זוז לא יטול שאפשר לו להתפרנס מן הריוח, אלמא (=מכאן ש-)הכל לפי העניין. ואפשר כי בימיהם הייתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של חמישים זוז, אבל האידנא(=עכשיו) אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה."[13] וכן בהמשך הסימן בשולחן ערוך.[14]
  3. הרמב"ם הביא את דין "מאתיים זוז" רק לעניין מתנות עניים בשדה.[15] אולם לעניין צדקה, כתב רק ש"מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני".[16] מכאן שלפי הרמב"ם, מצוות הצדקה תלויה בצרכיו של כל עני לגופו, ואין כלל "קו עוני" מוחלט.[1] גם בעל ספר מצוות קטן כתב:[17] "דין מי שיש לו מאתיים זוז אינו נוהג בזמן הזה בינינו". והרב יעקב מדן הסביר,[1] שכיוון שמתנות עניים בשדה מתחלקות כל שנה בעונת הקציר, מותר לקחת מהן רק מי שאין לו מספיק חסכונות כדי להתפרנס במשך שנה. אולם הדין הזה אינו רלוונטי לעניין צדקה.

רוב האחרונים, וכן פוסקי דורנו, פוסקים שהגדרת העוני לעניין צדקה תלויה במקום ובזמן.[9] כך למשל כתבו:

  • הרב מרדכי אליהו: "ההגדרה הבסיסית של עני היא חוסר האפשרות שלו להתפרנס, ואז ייטול מן הצדקה. הגדרה זו אינה קבועה, אלא הערכה של הצרכים הקיומיים לפי המקום והזמן."
  • הרב שמואל הלוי וואזנר: "כהיום, שגם מי שהוא מתפרנס ממשכורת דרך הכבוד, מכל מקום כשמגיע לשאלת הדירה אין זה די לקנות או אפילו לשכור, שאי אפשר זה בארץ ישראל אלא ביוקר מאד, פשיטא דלעניין דירה על-כל-פנים נחשב עני, כיוון שאין לו מאתיים זוז בערך של היום. והכל לפי המצב והתקופה."
  • הרב יעקב אריאל: אם "רוב מוחלט של האוכלוסייה" בנקודת הזמן הנוכחית אינו יכול להסתדר בלי דבר מסוים, נחשב הוא להכרחי, ומי שאין ביכולתו לממנו בעצמו, יהיה רשאי לקבל צדקה (אף מקופת הצדקה הציבורית) כדי לרכשו.[18] דוגמה לכך היא מקרר חשמלי, שבעבר היה נחשב למותרות, ובימינו נחשב לחיוני.[9]

עוני ורכוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קוי העוני" שבמשנה מתייחסים למזון ולכסף. מה דינו של עני שאין לו מזון או כסף, אבל יש לו חפצים אחרים שיכל למכור תמורת מזון או כסף?

  • במשנה נאמר:[10] "אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו".
  • מצד שני, בתוספתא נאמר:[19] "היה משתמש בכלי זהב - מוכרן ומשתמש בכלי כסף; בכלי כסף - מוכרן ומשתמש בכלי נחושת; בכלי נחושת - מוכרן ומשתמש בכלי זכוכית".

על-פי ההסברים בתלמוד,[20] פירש הרמב"ם כך:[21]

  • אין מחייבים את העני למכור כלים אישיים, כגון: בגדים, מצעים וכלי אוכל; אבל מחייבים אותו למכור כלי מותרות, כגון מגרדת או עלי ומכתש העשויים מזהב וכסף, וכן מנורה ושולחן.[13]
  • אין מחייבים את העני למכור במחיר הפסד, אלא מותר לו לקבל מעשר עני (או צדקה) עד שיצליח למכור אותם בשוויים (הדבר נוגע בעיקר לרכוש יקר, כגון בתים ושדות).
  • אין מחייבים למכור כשהעני לוקח צדקה בסתר, מאנשים פרטיים; אבל כשהעני כבר לוקח צדקה בגלוי, מקופת הצדקה הציבורית, הוא חייב למכור גם את כליו האישיים, ולקנות כלים פשוטים יותר. וכך נפסק בשולחן ערוך.[14] הרב יעקב מדן הביא שני הסברים להבחנה זו:[1]
    • "א. קופת הציבור נגבית בכפייה ולא בהתנדבות, ולכן אין רשות לאדם להפיל עצמו על קופת הציבור עד שימכור כלי תשמישו, ולפחות יחליפם בזולים יותר. אך לעניין צדקה ומתנות עניים, הניתנים בהתנדבות, אף שקביעת רף העוני אינה נמדדת בהכרח בכסף זמין, בכל זאת לא חייבו חכמים את העני למכור את כליו מפאת עוגמת הנפש הכרוכה בדבר."
    • "ב. קופת הציבור מתחלקת לעניי הקהילה, בניגוד ללקט, שכחה ופאה, מעשר עני וצדקה מאנשים פרטיים הניתנים לכל עני. לכן, יש בנטילה מקופת הציבור גזל עניים ברור יותר, שהרי הממון ניתן לאנשים מוגדרים, מכיוון שכך יש בקופת הציבור קני מידה מחמירים יותר לחלוקה."
    • אמנם, לפי רש"י בפירושו לתלמוד, אין מחייבים למכור גם כשהעני לוקח מהקופה הציבורית, אלא רק אם רימה ונטל צדקה שלא כדין מחייבים אותו למכור, כדין בעל חוב.

הרב רועי הכהן ז"ק סיכם את ההלכה בנושא: "ככלל, אין ליתן לאדם כספים כלשהם מקופת הצדקה הציבורית, אלא אם כן אין ברשותו רכוש או נכסים אותם ניתן לממש בכסף, אלא-אם-כן מדובר בהפסד משווי הקרן. זאת, על-מנת שלא לפגוע בעניים אמתיים, הסמוכים רק על שולחנה של קופת הצדקה הציבורית."[9]

עוני וכושר-עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה נאמר,[10] שמי שיש לו רק חמישים זוז אבל הוא יכול לסחור בהם ולהרויח, אינו נחשב לעני. מכאן, שהגדרת העוני בהלכה תלויה גם בכושר-העבודה של האדם. וכן נאמר בספר חסידים: "אם תראה איש שיכול ללמוד והוא מבין. וסופר שיכול לכתוב ואינם רוצים ללמוד ולכתוב - אם תתן להם צדקה קורא אני עליהם "לצדקה והנה צעקה". שנאמר "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו"."[22] וכן הורה הרשד"ם: "שאין חילוק בין מי שיש לו [מאתיים זוז] ואינו רוצה להתפרנס, למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה".[23] וכן הורו בדורנו הרב צבי שפיץ, הרב אליעזר מלמד ועוד.[9]

מצד שני, בהלכות דמאי נאמר, שמי שרוצה לאכול דמאי, רשאי להפקיר את כל נכסיו ולהפוך לעני.[24] מכאן הסיקו חלק מהפוסקים, שמותר לאדם להימנע מעבודה ובכך להכניס את עצמו להגדרת "עני" הרשאי לקבל צדקה. כך כתב הנצי"ב: "כל שאין לו אף על היום אלא במלאכה, אין אנו מכריחים אותו לזה".[25] וכן הרב משה פיינשטיין: "אם אירע שמחמת חשקו בלימוד התורה אינו רוצה לעסוק בנכסיו... יש לו רשות למכור תחילה מה שיש לו ולהתפרנס מזה, ואחר שיכלו המעות ההם יהיה רשאי אז ליקח צדקה, שהרי אז הוא ממש עני. ואף שהוא עצמו גרם לזה שלא בשביל לימוד תורה, והוא פושע, חייבין לפרנסו מצדקה."[26] אמנם, ההיתר לאדם להפקיר את נכסיו נאמר רק לגבי דמאי ולא לגבי צדקה.

הרב רועי הכהן ז"ק סיכם: "נראה כי הדבר לא יצא מידי מחלוקת. לפיכך, אדם המסוגל לעבוד ואינו עובד - יידחה בקבלת כספים מקופת הצדקה הציבורית, מול עניים שאינם מסוגלים לעבוד, שכן אין ספק מוציא מידי ודאי. במקרה זה, תפקידם של מוסדות השלטון הוא לבחון ולבדוק כל אחד מהפונים לקבלת כספים מקופת הצדקה הציבורית, ואם הוא אכן מסוגל לעבוד, יש להבהיר לו במאור פנים כי אין אפשרות ליתן לו סיוע כספי, וכי עליו להתפרנס מיגיע כפיו."[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 הרב יעקב מדן, "קו העוני בהלכה", עלון שבות 166
  2. ^ מוחמד סייד-אחמד, ד"ר יעקב ורשבסקי, ‏עוני ואי-שוויון בחלוקת ההכנסות – תמונת מצב, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, אוקטובר 2001
  3. ^ בפתחה של שנת 2019 כ-9.0 מיליון תושבים במדינת ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ‏31 בדצמבר 2018
  4. ^ אמיר אלון, 1.8 מיליון עניים, 840 אלף מהם - ילדים. דו"ח העוני, באתר ynet, 6 בדצמבר 2017
  5. ^ דניאל גוטליב וניצה (קלינר) קסיר, העוני בישראל ואסטרטגיית מוצעת לצמצומו, פרסומי בנק ישראל, יולי 2004
  6. ^ אורן הלר, ניצה (קלינר) קסיר, להב כראדי ומירי אנדבלר, רמת החיים, העוני והאי-שוויון בהכנסות – 2019-2018 אומדן ל-2020 (לפי נתונים מינהליים), המוסד לביטוח לאומי, ‏ינואר 2021
  7. ^ אלי ציפורי, ‏הישראבלוף של מדדי העוני שמתבססים על סקרי הלמ"ס, באתר גלובס, 3 בפברואר 2018
  8. ^ זאת בניגוד לקו העוני במדינת ישראל, המשמש למדידה בלבד ואין לו משמעות מעשית עבור הפרטים (אין הטבות מיוחדות עבור אנשים הנמצאים "מתחת לקו העוני").
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 הרב רועי הכהן ז"ק, "הקצאת משאבים ציבוריים". כרך יא בסדרת כתר - מחקרים בכלכלה ומשפט על-פי ההלכה. עמ' 328--346.
  10. ^ 1 2 3 4 משנה פאה ח ז
  11. ^ כך פירש ר' שמשון משאנץ על משנה פאה ח ז: "שיערו חכמים, שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה"
  12. ^ 1 2 אור זרוע א, הלכות צדקה יד
  13. ^ 1 2 3 טור יורה דעה רנג
  14. ^ 1 2 3 שולחן ערוך יורה דעה רנג
  15. ^ רמב"ם הלכות מתנות עניים ט יג
  16. ^ רמב"ם הלכות מתנות עניים ז א
  17. ^ ספר מצוות קטן, סוף סימן רמח
  18. ^ הרב יעקב אריאל, "מדיניות חברתית כלכלית", עמ' 54.
  19. ^ תוספתא פאה ד#הלכה יא
  20. ^ כתובות סח א
  21. ^ רמב"ם הלכות מתנות עניים ט יד
  22. ^ ספר חסידים/א'לה
  23. ^ שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה קסו
  24. ^ בבא מציעא ט ב
  25. ^ שו"ת משיב דבר ב ס
  26. ^ שו"ת אגרות משה, יורה דעה ד לז ג