קיבו סטויקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קיבו סטויקה

קיבו סטויקהרומנית: Chivu Stoica;‏ 8 באוגוסט 1908 - 16 בפברואר 1975) היה ראש ממשלת רומניה בשנים 19551961 ונשיא מועצת המדינה של רומניה (תפקיד ברמה של ראש מדינה) בין 24 במרץ 1965 ל-9 בדצמבר 1967.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטויקה נולד ביישוב קטן במחוז בוזאו, במשפחה בה היו 11 ילדים. אחרי חמש שנות בית ספר יסודי היה ארבע שנים בבית הספר למתלמדים של בתי המלאכה של מסילות הברזל. בגיל 20, כשעבד במפעלי Lemaître בבוקרשט, התחיל את פעילותו הפוליטית במפלגה הלאומית-איכרית, שם היה מזכיר הארגון במגזר הכחול של בוקרשט. ב-1929 גויס לצבא רומניה והשתחרר ב-1931. לאחר שחרורו התחיל לעבוד בבתי המלאכה של מסילות הברזל בבוקרשט.

ב-1931 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הרומנית. ב-1933 נשפט, כמו מנהיגו, גאורגה גאורגיו-דז', ל-12 שנות כליאה עם עבודת פרך, כעונש על השתתפותו כמזכיר ועד השביתה, בשביתה נודעת בבתי המלאכה של גריביצה בבוקרשט. הוא נכלא בבתי הכלא איוד, דופטאנה (מ-15 במאי 1937), טרגו אוקנה, וקרשט (מספטמבר 1938) וקאראנסבש. ב-1940 הופחת עונשו ל-9 שנות עבודת פרך, אך הוא נעצר במחנה הריכוז של טרגו ז'יו. סטויקה השתחרר רק לאחר הפיכת 23 באוגוסט 1944.

הקריירה הממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטויקה הצטייר גם בקרב חבריו למפלגה כאדם חסר תחכום וחסר השכלה, אולם פעילותו בתקופת שהותו בבית הסוהר ונאמנותו לגאורגיו-דז' הבטיחו את קידומו במעלה המנגנון הקומוניסטי. לאחר השחרור מבית הסוהר מונה לנציג איגודי העובדים המאוחדים במועצת החזית הלאומית הדמוקרטית וסגן נשיא הקונפדרציה הכללית של העבודה.

החל מ-1946 היה חבר בבתי המחוקקים של רומניה עד יום מותו. בשנת 1950 התמנה לוועד הארגוני של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בו כיהנו 17 ראשי השלטון ברומניה[1].

ב-1946, לאחר הבחירות הכלליות, מונה למנהל הכללי של מסילות הברזל ברומניה (התפקיד כלל את ניהול הנושא כולו, תפעול הרכבות ותחזוקתן). ב-13 באפריל 1948 מונה לשר התעשייה של רומניה. מ-23 בנובמבר 1949 היה לשר המטלורגיה והתעשייה הכימית. מ-1 במרץ 1951 עד 11 ביוני 1952 היה לשר התעשייה המטלורגית והתעשייה הכימית[2]. מ-17 באוקטובר 1953 היה לשר התעשייה המטלורגית ובניית המכונות, ומ-17 במרץ 1950 היה סגן נשיא האחראי לנושא התעשייה[3]. מ-20 באוגוסט 1954 היה לסגן נשיא ראשון. ב-4 באוקטובר 1955 עם מעברו של גאורגיו-דז' לכהן כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, התמנה סטויקה לנשיא מועצת השרים (מקביל לראש ממשלה). שינוי זה נחשב להתגברות הקו המתון ברומניה[4]. במרץ 1961 גאורגיו-דז' החל לכהן כנשיא רומניה, מאורר עבר לתפקיד ראש הממשלה וסטויקה עבר לכהן כמזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית[5]. לאחר מותו של גאורגיו-דז', התמנה סטויקה ב-24 במרץ 1965 לנשיא רומניה[6], תפקיד שהיה בעיקרו ייצוגי[7]. ב-9 בדצמבר 1967 הודח סטויקה מהנשיאות והתפקיד הועבר לצ'אושסקו, שהחזיק בו-זמנית בתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה[8].

במהלך חייו הוענקו לסטויקה פרסים ועיטורים שונים, ובהם: מסדר "כתר רומניה" בדרגת קצין גבוה (1947), מסדר "כוכב הרפובליקה העממית הרומנית" דרגה ראשונה, תואר "גיבור העבודה הסוציאליסטית" ומדליית זהב "המגל והפטיש" (1958), מסדר "23 באוגוסט" דרגה ראשונה (1959), מסדר "טודור ולדימירסקו" דרגה ראשונה (1966) ותואר "גיבור הרפובליקה הסוציאליסטית הרומנית" (1973)[9].

ב-4 בנובמבר 1957 עמד סטויקה בראשה של משלחת קומוניסטית רומנית רמת דרג שטסה במטוס סובייטי אל מוסקבה לרגל חגיגות 50 שנה למהפכה הבולשביקית. בתהליך הנחיתה נפל המטוס על עצים ביער קרוב למוסקבה, וכתוצאה מכך נהרגו אחד מחברי המשלחת ושלושה מצוות המטוס וכל היתר, כולל סטויקה, נפצעו[10].

לאחר מותו של גאורגיו-דז' היה סטויקה בין תומכי צ'אושסקו כיורש.

נשותיו, מחלותיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שהותו הממושכת בבתי הכלא נמצא סטויקה חולה בשחפת ובעגבת, ולכן נשלח לתקופות קצובות של שהיה בבתי מרפא[11].

סטויקה היה נשוי ארבע פעמים. בנוסף לכך היו לו קשרים עם נשים נוספות, ויצא לו שם של גבר כרוך אחר נשים. רעייתו הראשונה הייתה ארנסטויה אורנשטאיו (Ernestuia Orânştaiu), פעילה בוועדת הפיקוח של המפלגה. השנייה הייתה מרצה לכלכלה מרקסיסטית שנולדה בשם אקטרינה קליין והפכה לאורנשטיין לאחר נישואיה הראשונים. לאחר התמנותו לראש ממשלה הוצמדה לו מזכירה-מדפיסה והיא הפכה בהמשך לרעייתו השלישית. ב-1965 נשא לאישה את מריה מנולסקו, מהנדסת טקסטיל שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנים.

ב-1971 לקה סטויקה באוטם שריר הלב וסבל מלחץ דם גבוה. לדברי מנולסקו, רעייתו הרביעית, לאחר האירוע הלבבי היו לו קשיים בתפקוד המיני. מנולסקו סיפרה שיום אחד הוא הגיע הביתה כשהוא מטושטש ומלווה בכמה אנשי סקוריטטה, שלושה גברים ואישה אחת, שלטענתם באו לשמור עליו מפניה, ומאותו רגע לא נתנו לה לגשת אליו, לטפל בו או לדבר איתו. אחד מארבעת המלווים היה יון מיחאי פצ'פה. האישה הצעירה, שהוצגה כאחייניתה של אלנה צ'אושסקו, הייתה צעירה בתחילת שנות העשרים והופקדה לגמרי על הטיפול בסטויקה. פצ'פה עזב, אך שלושת האחרים נשארו. הם השתכנו בחדר הסמוך לחדרו של סטויקה והפרידו אותו מרעייתו ומבתו בת ה-9. סטויקה לקח את הצעירה (שמה היה רומאן דוינה) כמעט לכל מקום אליו הלך. בחקירה שלאחר מותו התברר שנהג להציגה כאחייניתו, אך היא הייתה המאהבת שלו למרות היותה צעירה ממנו ביותר מארבעים שנה. סטויקה אושפז בבית חולים ולקח עמו לבית החולים גם את רומאן דוינה. כעבור שבועיים, ב-17 בפברואר 1975, חזר הביתה עם מזוודה, ביקש מרעייתו שתכין לו כוס תה והסתגר בחדרו, משם דיבר בטלפון עם דוינה, שנשארה בבית החולים. דוינה התקשרה למשטרה והודיעה שבמהלך שיחת הטלפון נשמע רעש חזק והשיחה נפסקה. השוטרים שהגיעו לביתו של סטויקה מצאו אותו ירוי ברובה ציד. החקירה קבעה שמדובר בהתאבדות[12].

תאוריית הקונספירציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטים בחקירת התאבדותו של סטויקה לא תאמו לעדותה של רעייתו, עצם ההתאבדות נראתה לחבריו נוגדת את אופיו. לכך נוספה התנגשות מילולית בין סטויקה לבין ניקולאה צ'אושסקו ורינונים על התנהלויות בתקופת כליאתם המשותפת. כל אלה היוו רקע לסיפורי קונספירציה בדבר התאבדות בפקודה או רצח שהוצג כהתאבדות.

בשנות השלושים של המאה העשרים, כשסטויקה, צ'אושסקו ויתר הצמרת הקומוניסטית של רומניה היו אסירים בבית כלא, היה יחד איתם גם שמיל מרקוביץ', פעיל קומוניסטי בכיר ותיק, שפיתה אסירים אחרים, בעיקר צעירים, ליחסים הומוסקסואליים. בבית הכלא הקימו הקומוניסטים ועדת חקירה בה היו חברים גאורגה גאורגיו-דז', קיבו סטויקה ודימיטריה גנב. הוועדה חקרה והיה מי שהודה במעשים, לכן החליטו להדיח את מרקוביץ' מהמפלגה הקומוניסטית. בין החשודים היה גם ניקולאה צ'אושסקו, שהכחיש את המעשה[13]. מרקוביץ' עצמו נהרג ברעידת האדמה ב-1940.

צ'אושסקו תכנן לכתוב ספר על ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית המחתרתית, ולשם כך ביקש מהקומוניסטים הוותיקים לכתוב את קורות חייהם באותה תקופה. גם קיבו סטויקה עשה זאת, והזכיר באוטוביוגרפיה שלו את היותו חבר בוועדת החקירה ואת חקירת הצעירים מבלי לנקוב בשמו של צ'אושסקו.

בעלי תאוריות הקונספירציה מקשרים דברים אלה לכך שצ'אושסקו קרא לסטויקה לשיחת נזיפה על התנהגות לא-מוסרית (מאהבת צעירה ממנו בארבעים שנה), וסטויקה זעם על כך והשיב לו בסגנון "מי אתה שתטיף לי מוסר?", אמירה שרמזה לסודות מהעבר; לכן החליט צ'אושסקו לתת הוראות לחיסולו. אין ראיות לאישוש התאוריה הזאת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קיבו סטויקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]