קרב סנט אולבנס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב סנט אולבנס השני
מערכה: מלחמות השושנים
Lancaster victory over York.svg
תאריך התחלה: 17 בפברואר 1461
מקום: סנט אולבנס, הרטפורדשייר, אנגליה
51°44′55.32″N 0°20′20.4″W / 51.7487000°N 0.339000°W / 51.7487000; -0.339000
תוצאה: ניצחון לבית לנקסטר
בית יורק מאבד את שליטתו על מלך אנגליה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

פחות מ-15,000[1]

בין 8,000 ל-12,000[1]

אבדות

קלות

כ-2,000

קרב סנט אולבנס השניאנגלית: Second Battle of St Albans) נערך ב-17 בפברואר 1461 באנגליה במסגרת מלחמות השושנים. הקרב נערך בסנט אולבנס שבהרטפורדשייר, המקום בו התקיים הקרב הראשון במלחמה ב-1455. צבא סיעת בית יורק, בפיקודו של רוזן ווריק, ניסה לחסום את הדרך ללונדון, צפונית לעיירה. הצבא הלנקסטרי ביצע תנועת איגוף רחבה שהפתיעה את ווריק, ניתק אותו מלונדון והבריח את צבאו משדה הקרב. המנצחים אף שחררו את המלך הנרי השישי, בו החזיק ווריק כשליט בובה, משביו. בסופו של דבר לא השכיל בית לנקסטר לנצל את ניצחונו, התמהמה בכיבוש לונדון ונסוג צפונה, ליורקשייר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמות השושנים נאבקו ביניהם על השלטון באנגליה שני ענפים של שושלת פלנטג'נט: בית לנקסטר, בראשו עמד המלך המעורער בנפשו, הנרי השישי, ובית יורק. ריצ'רד דוכס יורק התעמת עם כמה מאנשי חצרו של המלך במהלך העשורים של 1450 ו-1550. הדוכס זכה לכבוד כחייל וכאדמיניסטרטור, ותומכיו האמינו שזיקתו לכתר אנגליה גדולה יותר מזו של המלך הנרי. יורק ותומכיו פתחו לבסוף במרד גלוי בשנת 1455, ובקרב סנט אולבנס הראשון זכו בניצחון, אך הסכסוך לא הסתיים[2]. לאחר מספר ניסיונות להגיע לפיוס בין הצדדים היריבים, התחדשו הקרבות ב-1459. ריצ'רד דוכס יורק חשש פעם נוספת מהעמדה לדין באשמת מרד בפני מועצת האצילים אשר התכנסה בקובנטרי ביוני 1459, אשר נשלטה בידי יריביו. יורק ובני בריתו מבית נוויל ריכזו את כוחותיהם סמוך לבסיסו של ריצ'רד בטירת לדלו הסמוכה לגבול ויילס וצבא המלך צעד לעימות מולם, אשר נודע כקרב גשר לדפורד (Battle of Ludford Bridge). הקרב הוכרע במהלך הלילה שבין ה-12 ל-13 באוקטובר, כאשר ערקו חלק מכוחותיו של ווריק שהגיעו מחיל המצב של קאלה בפיקודו של אנדרו טרולופ המנוסה לצד לנקסטר. יורק ואנשי בית נוויל נטשו את צבאם ונמלטו, ולמחרת נכנעו חייליהם חסרי ההנהגה והנחותים מספרית[3][4].

יורק פנה לעבר אירלנד, בה נהנה מתמיכה נרחבת, בעוד סולסברי, ווריק ואדוארד, בנו הבכור של ריצ'רד, עשו את דרכם לקאלה, שם שימש ווריק כמושל העיר, ומנעו בקושי מדוכס סאמרסט מלהשתלט עליה. ניסיונות תומכי בית לנקסטר להשליט את מרותם על אירלנד וקאלה נכשלו, אך יורק ותומכיו הוכרזו כבוגדים ונושלו מרכושם ומתאריהם. תומכי בית לנקסטר המנצחים ספגו גינויים על האופן בו בזז צבאם את העיירה לדלו לאחר הניצחון בגשר לדפורד על צבא יורק ופעולות הדיכוי שבאו לאחר כינוס הפרלמנט גרמו לאצילים שלא צידדו באחד מן הצדדים לחשוש לנכסיהם ולתאריהם, ונמשך הכאוס ברחבי הממלכה[3][5]. ב-26 ביוני 1460, לאחר מסע תעמולה נרחב, פלשו אנשי בית נוויל דרך ראש גשר עליו השתלטו מוקדם יותר בסנדוויץ' שבקנט וכבשו במהירות את לונדון ואת אזור דרום אנגליה, שם נהנה ווריק מתמיכה רבה[6]. בקרב נורת'המפטון, אשר נערך ב-10 ביולי, ערק חלק מצבא לנקסטר לצידו של ווריק והנותרים הובסו[7]. הנרי השישי נתפס בשדה הקרב בפעם השנייה ונלקח ללונדון, בעוד המלכה מרגרט, אשתו של הנרי, ובנם, אדוארד, נמלטים צפונה[8].

יורק שב ללונדון ממקום גלותו באירלנד וניסה לתבוע לעצמו את כתר אנגליה, אך תומכיו לא היו מוכנים לצעד דרסטי שכזה. במקום, הושג הסכם שכונה "צו ההסכמה"" (Act of Accord), לפיו יהפוך ריצ'רד או אחד מיורשיו למלך לאחר מותו של הנרי. ההסכם נישל את אדוארד, בנו הצעיר של הנרי, מירושת הכתר. המלכה מרגרט התנגדה להסכם ולקחה את בנה לסקוטלנד במטרה להשיג שם תמיכה. בינתיים, גייסו אצילים תומכי בית לנקסטר צבא בצפון אנגליה. בתגובה לאיום, יצא יורק, יחד עם רוזן סולסברי (אביו של ווריק), בראש צבא צפונה בסוף 1460, אך המעיט בכוחם של הלנקסטרים. בקרב וייקפילד הושמד צבאו של יורק, והדוכס, יחד עם בנו אדמונד וסולסברי נהרגו או הוצאו להורג זמן קצר לאחר מכן[9].

המשך המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הלנקסטרי המנצח החל להתקדם דרומה לעבר לונדון. מפקדיו היו האצילים הצעירים יחסית, דוכס סאמרסט, רוזן נורת'מברלנד וברון קליפורד, שאבותיהם נהרגו בידי יורק ו-ווריק בקרב סנט אולבנס הראשון. בתקופה בה נערך קרב וייקפילד שהתה מרגרט בסקוטלנד שם ניהלה משא ומתן עם העוצרת מרי מחלדר, כאשר הסכימה האחרונה לשלוח חיילים סקוטים לעזרת הלנקסטרים, בתמורה לנישואים עתידיים בין בנה של מרגרט לבתה של מרי וחשוב מכך, מסירת בריק שעל הטוויד לידיה. בנוסף, תוגבר הצבא הלנקסטרי במספר משמעותי של שכירי חרב מצרפת ומוויילס וכן ממגויסים מאזור הגבול בין אנגליה לסקוטלנד, שהיו ידועים באלימותם ובחוסר המשמעת שלהם. שכירי החרב והמגויסים והתקיימו בעיקר מביזת היישובים בהם עברו בדרכם דרומה, הותירו אחריהם נתיב הרס נרחב ועוררו אימה בקרב תושבי דרום אנגליה[10].

מותו של ריצ'רד הפך את בנו ויורשו אדוארד, רוזן מארץ', לטוען לכתר מצד בית יורק. אדוארד עמד בראש הצבא היורקי באזור ויילס, בעוד שווריק הוביל צבא נוסף בלונדון ובשטחים מדרום-מזרח. באופן טבעי, הם התכוונו לאחד את כוחותיהם במטרה להתעמת עם צבאה של מרגרט, אך אדוארד נאלץ להתמודד מול צבא לנקסטרי נוסף בוויילס, בפיקודם של ג'ספר טיודור ואביו אוון טיודור. ב-2 בפברואר 1461 הביס אדוארד את צבא לנקסטר בקרב מורטימר'ס קרוס, אך נותר בגבול ויילס למשך שבועיים נוספים, ולא הגיע בזמן לעזרתו של ווריק[11].

ווריק, ועימו המלך השבוי הנרי, נע בראש צבאו במטרה לחסום את דרכו של הצבא הלנקסטרי בדרכו ללונדון, ופרש את כוחותיו צפונית לסנט אולבנס, לרוחב הדרך הראשית (הדרך הרומית העתיקה הידועה כדרך ואטלינג), שם הקים מערך הגנתי, שהורכב מדוקרנים, יתדות חדים, מתרסים וממספר תותחים וכלי ירייה, שהופעלו על ידי שכירי חרב מדוכסות בורגונדיה; ככל הנראה הייתה זו הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בכלים אלה על אדמת אנגליה. במערך זה שולבה גם סוללת עפר עתיקה שהוקמה במקום על ידי הבלגים, שכונתה "ביץ' בוטום דייק"[12]. כוחותיו של ווריק נחלקו לשלוש יחידות, או "מערכים" (Battles), כפי שהיה נהוג באותה תקופה. ווריק עצמו פיקד על המערך הראשי במרכז, דוכס נורפוק על המערך הקדמי, מצידו הימני, ואחיו של ווריק, דוכס מונטגיו, על האחורי, מצידו השמאלי[13].

על אף עוצמתו, היה צבאו של ווריק ערוך רק לכיוון צפון. מרגרט ידעה על מיקום צבאו של ווריק, ככל הנראה באמצעות סר הנרי לאבלייס, אחד מבני לווייתו, שנפל בשבי על ידי הלנקסטרים במהלך קרב וייקפילד, אך לא הוצא להורג בסופו ושוחרר. ככל הנראה, בתמורה לבגידה בווריק הוצע ללאבלייס התואר הפנוי של רוזנות קנט[14]. ב-16 בפברואר הגיע צבאה של מרגרט לרויסטון (Roystone), אך במקום להמשיך בכיוון לונדון פנה בחדות מערבה ולכד את העיירה דונסטייבל (Dunstable), בעוד שיחידות הסיור של ווריק כשלו בזיהוי תנועה זו[15].

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הלנקסטרי לא השתהה בדונסטייבל ועוד באותו הלילה נע לכיוון דרום-מזרח, לעבר סנט אולבנס. יחידות החלוץ של הלנקסטרים תקפו את סנט אולבנס זמן קצר לאחר עלות השחר, אך לאחר שעלו במעלה הגבעה וחלפו על פני המנזר, נתקלו בקשתים יורקיים במרכז העיירה, אשר ירו לעברם מחלונות הבתים. ההתקפה הראשונה נהדפה והלנקסטרים התארגנו מחדש במעברה של נהר הוור, בעוד מפקדיהם מחפשים אחר נתיב אחר לתוך העיירה. התקפה שנייה, לאורך הרחובות פולי ליין וקת'רין, לא נתקלה בהתנגדות ואיגפה את הקשתים היורקיים, אך אלה הוסיפו להילחם מבית לבית ונדרשו מספר שעות כדי להתגבר עליהם[16].

לאחר שהשתלטו על סנט אולבנס פנו הלנקסטרים צפונה לעבר המערך האחורי היורקי, בפיקודו של ג'ון נוויל. היורקים לא הצליחו להפעיל את תותחיהם, שאבק השרפה שלהם נרטב בשל תנאי מזג האוויר הלח. ווריק התקשה לערוך את חייליו מחדש ולהפנות אותם מתוך הביצורים לעבר הלנקסטרים, כך שהמערכים היורקיים נכנסו לקרב בזה אחר זה ובצורה לא מתואמת. המערך האחורי היורקי תקף בניסיון לתגבר את מגיני העיירה אך הובס ופוזר. מספר מקורות בני התקופה הציעו שבנקודה זו ערק הכוח שהגיע מקנט, בפיקודו של לאבלייס, לצד הלנקסטרי וגרם לבלבול נוסף בקרב היורקים, אם כי היסטוריונים מאוחרים יותר טענו שווריק השתמש בלאבלייס כשעיר לעזאזל כדי לכסות על שגיאותיו שלו במהלך הקרב[14].

בשעות אחר הצהריים המאוחרת החלו הלנקסטרים לתקוף את המערכים היורקיים, בפיקודם של ווריק ונורפוק, צפונית מזרחית לעיירה. עם תחילת הדמדומים (שהחלו בשעה מוקדמת יחסית של הערב בתקופה זו של השנה, יחד עם תנאי מזג האוויר הגרועים) הבין ווריק שאנשיו סובלים מנחיתות מספרית ושהמורל שלהם הולך ויורד, ונסוג עם מה שנותר מצבאו (כ-4,000 איש) לצ'יפינג נורטון (Chipping Norton) שבאוקספורדשייר, שם חבר אליו אדוארד, רוזן מארץ'[17].

האבידות בקרב הסתכמו בכ-2,000 איש, מרביתם אנשי יורק[18].

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך הנרי, שבילה את הקרב יושב באוהלו תחת עץ ושר, ננטש על ידי היורקים בעת נסיגתם. שני אבירים יורקיים, לורד בונוויל וסר תומאס קייריל, מפקד מנוסה ממלחמת מאה השנים, נשבעו להגן עליו ונותרו גם הם מאחור כדי ללוותו אל המלכה מרגרט תוך הבטחה מצידו שלא יאונה להם כל רע. בבוקר המחרת שאלה המלכה מרגרט את בנה, אדוארד בן השבע, באיזה אופן להרוג את השניים. אדוארד, שעוּדָד לכך על ידי אמו, הורה להוציאם להורג בעריפת ראש, על אף מחאתו של המלך (ככל הנראה הופץ הסיפור כחלק ממנגנון התעמולה של בית יורק שמטרתו לתאר את מרגרט כמלכה אכזרית וצמאת דם, מכיוון שהשניים היו מפקדים צבאיים מנוסים, ואין זה סביר שתפקידם יהיה מוגבל לשמירה על המלך. ככל הנראה נפלו שניהם בשבי במהלך הלחימה). ג'ון נוויל נפל בשבי, אך לא הוצא להורג מכיוון שדוכס סאמרסט חשש שאחיו הצעיר, שהיה בידי היורקים, יוצא להורג בתגובה[19][20].

הנרי העניק תואר אבירות לנסיך הצעיר אדוארד, שבתורו העניק תוארי אבירות ל-30 מפקדים לנקסטריים[18]. ביניהם היה אנדרו טרולופ, מפקד מנוסה שערק מהצד היורקי במהלך קרב גשר לדפורד ב-1459 ונחשב בעיני רבים לארכיטקט הניצחונות הלנקסטריים בווייקפילד וסנט אולבנס. בסנט אולבנס נפצע טרולופ ברגלו לאחר שדרך על אחד הדוקרנים שהיה חלק ממערך הביצורים של ווריק, אך עם זאת טען להריגתם של 15 חיילים יורקיים[21][20]. ויליאם טיילבויס הוזכר גם הוא בין מקבלי תואר האבירות לאחר הקרב[22].

אף על פי שצבאה המנצח של המלכה מרגרט יכול היה לצעוד ללא התנגדות אל לונדון, הוא לא עשה זאת. המוניטין הגרוע של הצבא הלנקסטרי, שאנשיו הלא ממושמעים בזזו בדרכם יישובים רבים, ביניהם גם את העיירה סנט אולבנס לאחר הניצחון (על אף הצו המלכותי שאסר זאת)[23], גרם לתושביה של לונדון לנעול את שערי עירם בפניו[18]. פעולה זו גרמה למרגרט להסס, כמו גם בשל הידיעות על ניצחונו של הצבא היורקי בפיקודו של אדוארד, רוזן מארץ' במורטימר'ס קרוס, וצבאה נסוג צפונה דרך דונסטייבל, כאשר בדרכו הוא מאבד רבים ממגויסי אזור הגבול שערקו ושבו לבתיהם עם השלל שהשיגו. ווריק ואדוארד איחדו את כוחותיהם ונכנסו ללונדון ב-27 בפברואר, וב-4 במרץ הוכרז רוזן מארץ' כמלך אדוארד הרביעי[18]. לאחר מספר שבועות הבטיח אדוארד את שלטונו בניצחון היורקי המכריע בקרב טאוטון, שב ללונדון והוכתר רשמית[24].

לפחות מבחינת ההשלכות השושלתיות, היה ג'ון גריי לאדם החשוב ביותר שנהרג בקרב, זאת מכיוון שאלמנתו, אליזבת וודוויל, נישאה לאדוארד הרביעי ב-1464[18][25][26].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Burley, עמודים 112–113
  2. ^ Cook, עמוד 25
  3. ^ 1 2 Cook, עמוד 26
  4. ^ Ross, עמודים 20-21
  5. ^ Ross, עמודים 21-23
  6. ^ Ross, עמודים 23-26
  7. ^ Pollard, עמוד 28
  8. ^ Cook, עמוד 27
  9. ^ Burley, עמודים 94–98
  10. ^ Burley, עמודים 100–104
  11. ^ Burley, עמודים 106–109
  12. ^ A Guide to Beech Bottom Dyke, Bernards heath.org
  13. ^ Burley, עמודים 111–112
  14. ^ 1 2 Burley, עמודים 135–136
  15. ^ Burley, עמודים 114–120
  16. ^ Burley, עמודים 122–127
  17. ^ Burley, עמודים 136–137, 143
  18. ^ 1 2 3 4 5 Giles, John Allen, The chronicles of the white rose of York, a ser. of hist. fragments and other contemporary documents relating to the reign of Edward the fourth. 1845
  19. ^ Burley, עמודים 142–143
  20. ^ 1 2 Rowse, A.L. Bosworth Field & the Wars of the Roses. Wordsworth Military Library, 1966. ISBN 1853266914. עמוד 147
  21. ^ Burley, עמוד 140
  22. ^ Wagner, John A. Encyclopedia of the Wars of the Roses. ABC-CLIO, 2001. ISBN 1851093583. עמוד 263
  23. ^ Burley, עמוד 141
  24. ^ Burley, עמודים 156–179
  25. ^ Burley, עמודים 140–141
  26. ^ Ross, עמוד 85