קרב רפיח (1949)
 | ||||||||||||||
| כוחות מבצע חורב סמוך למעבר ניצנה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 3 בינואר 1949 – 8 בינואר 1949 (6 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הנגב ומזרח חצי האי סיני | |||||||||||||
| קואורדינטות |
31°13′33″N 34°13′03″E / 31.22586667°N 34.21743333°E | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי חלקי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
קרב רפיח היה מערכה צבאית בין צבא ההגנה לישראל וצבא מצרים בשלב האחרון של מלחמת העצמאות. ב-3–8 בינואר 1949, מדרום לרפיח, היום ברצועת עזה. את הקרב יזמה ישראל במסגרת מבצע חורב. הישראלים תכננו לכתר את כל הכוחות המצריים בארץ ישראל וללחוץ אותם בחזרה למצרים.
חטיבות גולני והראל תקפו, חטיבה 8 שימשה כעתודה וחטיבת הנגב ביצעה הונאה. ישראל התקשתה להתקדם בהתקפה, בסופו של דבר כוח בסד"כ גדודי הצליח לתפוס עמדה בדרך מרפיח לחצי האי סיני, והקיף את הכוח המצרי. בשלב זה המצרים הסכימו לנהל משא ומתן על שביתת נשק, לפיכך הורה הדרג המדיני הישראלי להחזיר את הכוחות. קרב רפיח היה הקרב הגדול האחרון במלחמה ובעקבותיו הגיעו הסכמי שביתת הנשק עם מצרים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא המצרי פלש לישראל ב־15 במאי 1948 בעקבות הכרזת העצמאות ביום הקודם. המאמץ המרכזי המצרי התקדם במישור החוף בימים שלאחר מכן, עצר באיסדוד והקים את מטהו במג'דל. לאחר יצירת טריז בית חאנון ומתקפות ישראליות אחרות במבצע יואב נסוג הפיקוד המצרי לעזה ורוב כוחותיהם התרכזו ברצועת עזה.
ב-22 בדצמבר 1948 יצאו הישראלים למבצע חורב, במטרה לגרש את הכוחות המצריים מישראל. פיקוד הדרום, בפיקוד יגאל אלון, תכנן להקיף את המצרים מתוך חצי האי סיני, ללא ידיעת המטכ"ל. אולם בשל לחץ בינלאומי כוחות אלון נסוגו מסיני והתכוננו להקיף את המצרים על ידי תפיסת העמדות מדרום לרפיח.
הכפר הערבי רפיח נמצא על גבול ישראל ומצרים. מדרום לכפר הייתה דיונת חול, ואחריה כביש החוף והרכבת, ולאחריהם דיונת חול נוספת, ובה בית קברות בדואי בשיא הגובה (בערך 100 מטרים מעל פני הים). במהלך מלחמת העולם השנייה בנו הבריטים במישור שבין הדיונות בסיס צבאי גדול משני עברי הגבול.
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוכנית הישראלית - השלב השני של מבצע חורב - הייתה לתפוס מספר עמדות מדרום לרפיח. חטיבת גולני תתקוף ממזרח ותכבוש את משלט 102 ואת משלט בית הקברות, ואילו חטיבת הראל תתקוף מכיוון דרום ותופס את הצומת בכביש עזה אל עריש. חטיבות הנגב ו-8 היו מוכנות לסייע במבצע ככוחות הסחה ועתודה בהתאמה. הכוחות המצריים באזור כללו חטיבה שתוגברה בתותחי 25 ליטראות ו-20 טנקי לוקסט M22.[1]
ב-3 בינואר ב18:00 עזבו כוחות מגדוד 12 מחטיבת גולני את קיבוץ נירים. פלוגה הוקצתה לכיבוש גבעה 102 ואת עמדת בית הקברות. הושם דגש על תגבור התחמושת ונשק מסייע - בעקבות הבעיות בקרב משלט 86. ההתקפה על גבעה 102 נכשלה, וכך גם שתי התקפות שלאחר מכן. כשכוחות גולני התקרבו לגבעה בהתקפה הראשונה, נפגעו מאש ידידותית מהארטילריה הישראלית, המצרים הבחינו בהם וחלו לירות ארטילריה, הפלוגה מגולני נסוגה. בהתקפה השנייה, שולבה יחידות שריון. ההתקפה נהדפה על ידי המצרים אשר חיזקו את העמדה בנשק נגד טנקים.
עמדת בית הקברות נכבשה על ידי כוחות ישראל בשעה 00:30 ב-4 בינואר. הכוחות שתקפו יצרו הפתעה מוחלטת והתגלו רק כ־50מ' הרחק מקווי ההגנה הפנימית, אליו הצליחו לחדור ולהמם את המצרים תוך מספר דקות ובנוסף לקחו שבויים. המצרים התקיפו את עמדת בית הקברות מספר פעמים, אך לא הצליחו לעקור את כוחות גולני. מתקפת הנגד הראשונה כללה תשעה טנקים, שרידי גדוד לוקסט M22 שלחם במבצע אסף ובגבעה 86. חמישה טנקים נהרסו על ידי גולני, והמצרים נסוגו. בהתקפת הנגד השנייה (בשעה 11:00) הרסו הישראלים ארבעה טנקים נוספים. מתקפת הנגד השלישית הורכבה ברובה מכוחות חי"ר ומשוריינים מצוידים בלהביורים. בשלב זה, נפגעו או נתקעו רוב כלי הנשק המסייע של גולני. לאחר שנשק נגד טנקים מסוג פיאט פגע באחד מכלי הרכב המשוריינים המצריים, נסוג האחרון. לפחות 150 חיילים מצרים נהרגו בהתקפות הנגד שלהם.
ב־5 בינואר נע כוח גולני מערבה ותפס עמדה אחרת קרוב יותר לצומת, שעדיין הייתה בידי מצרים. ספינות וכלי טיס ישראליים הפציצו את הכוחות המצריים, וגרמו למספר רב של נפגעים, בעיקר אזרחים; המצרים ביקשו לחסום המנוסה המונית למצרים, שתפגע במורל בקרב האוכלוסייה שם.
בינתיים עלו כוחות הראל בכביש עוג'ה - רפיח, ב-4 בינואר בשעה 14:00 תפסו מספר עמדות בסיני מעבר לגבול. ב-5 בינואר בשעה 11:00 תקפו את עמדת הצומת הדרומית, אך לא הצליחו לכבוש אותה. בליל 6 בינואר תקף הגדוד החמישי של החטיבה והצליח להשתלט עד השעה 02:00 על שתי העמדות הצופות את הצומת. עם זאת, פתחו המצרים בהתקפת נגד במהלך סופת חול והשתלטו מחדש על הצומת בעוד הישראלים נסוגו ללא עשרה נעדרים. חטיבה 8 הגיעה מגבולות, וניהלה מתקפה על העמדה המערבית של צומת אחר הצהריים, ללא הצלחה.
בליל שבין ה6–7 בינואר כבש גדוד 4 מחטיבת הראל, בפיקוד דוד אלעזר, את אזור המערבי והתחפר כשהוא מנתק את שארית הכוחות המצריים בישראל, כפי שהגדירה הפקודה הישראלית. שיירה לאספקה מצרית והתקפת נגד הופסקו באזור זה ב־7 בינואר. המצרים איבדו תשעה טנקים וכלי רכב משוריינים בהתקפת הנגד.[2] בלילה שבין 7–8 בינואר הפציצו כוחות ישראליים את רכבת החוף כדי לעצור כל אפשרות אספקה למצרים המוקפים. מוקש אחד שהניחו פגע ברכבת מצרית שהובילה מאות פצועים לאל-עריש.
המתקפה הסופית והמכריעה תוכננה ל-8 בינואר, אך סופת חול גרמה לעיכוב למשך 24 שעות נוספות. בשלב זה הסכים הדרג המדיני המצרי לנהל משא ומתן על שביתת נשק עם הישראלים, בתנאי שישראל תסיג את כוחותיה. מפקד פיקוד הדרום יגאל אלון התנגד לקבלת התנאים, אך ב־7 בינואר הסכים ראש הממשלה דוד בן-גוריון להפסקת האש שהוכרזה רשמית ב־7 בינואר בשעה 14:00, אם כי נערכו התכתשויות אחרונות אל תוך הלילה. הכוחות הישראלים בעמדת חטיבת הראל (כולל תגבורת מחטיבה 8) נסוגו בין התאריכים 9–10 בינואר.
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב סביב רפיח סימן את סיום הקרבות הגדולים במלחמת העצמאות. הקרב סלל את הדרך להסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות בין ישראל ומצרים, קווי החזית בסוף הקרב תאמו בקירוב את גבולות שביתת הנשק, למעט עמדת בית הקברות וטריז בית חאנון, שהועברו למצרים.