רוחות השמיים
ארבע רוחות השמיים הן הכיוונים צפון, דרום, מזרח ומערב. הן משמשות לרוב להתמצאות גאוגרפית על פני כדור הארץ, אך ניתן להשתמש בהן על פני כל גרם שמיים מסתובב. הצפון והדרום מצביעים על הקטבים המוגדרים על ידי ציר הסיבוב, כך שממבט מעל הקוטב הצפוני נראה כי הגוף מסתובב כנגד כיוון השעון. המזרח והמערב הם בזווית ישרה לצפון ולדרום כך שהמזרח הוא בכיוון הסיבוב, ואילו המערב נגדי לו. בקרטוגרפיה לרוב מציירים מפות כאשר הצפון למעלה והמזרח בימין.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור הביטוי "רוחות השמיים" הוא בתנ"ך: "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָי: אֵלֶּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בָּהּ הַסּוּסִים הַשְּׁחֹרִים יֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן, וְהַלְּבָנִים יָצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם, וְהַבְּרֻדִּים יָצְאוּ אֶל אֶרֶץ הַתֵּימָן" (ספר זכריה, פרק ו', פסוק ה'). ביטויים דומים יש בספרים אחרים בחטיבת הנביאים האחרונים – "ארבע קצות השמיים" (ירמיהו מ"ט, ל"ו) ו"ארבע כנפות הארץ" (ישעיהו י"א, י"ב; יחזקאל ז', ב'). ביטוי מקביל בעברית המודרנית הוא "ארבעה כיווני אוויר". רוחות השמיים הן חלק משושנת הרוחות.
בעברית, ארבע רוחות השמיים נקבעו על פי האוריינטציה של אדם העומד ופניו אל כיוון זריחת השמש, דהיינו אל המזרח ("קדימה"). מזרח מהשורש ז-ר-ח, המקום ממנו זורחת השמש. זהו הכיוון המוביל, כיוון ה"פנים" או ה"קדימה" של האדם, וגם מציין ראשוניות בזמן (זריחת הבוקר המוקדמת) ולכן מכונה גם קדם או קדמה. מנגד, הצד הנגדי לו, מערב בו שוקעת השקעת. מקור השורש ע-ר-ב, שכן הערב הוא זמן שבו השמש שוקעת. בארץ ישראל, השקיעה היא בכיוון הים התיכון ועל כן נקרא גם ים או ימה. לעומת זאת, צפון קשור לשורש צ-פ-ן (חבוי/נסתר), מכיוון שהשמש אינה מגיעה אליו ישירות. יש הקושרים זאת להר צפון (ג'בל אקרא) שהיה מצפון לארץ ישראל. הוא נקרא גם שמאל, משום היד הנמצאת בצד הצפון כאשר פונים למזרח. שם זה נשתמר גם בערבית (شمال). באותו אופן גם הכיוון הנגדי, דרום, נקרא ימין או תימן, על שם היד והצד הנמצאים מימין לאדם הפונה למזרח. דרום נקרא גם נגב או נגבה, על שם אזור הנגב המדברי והיבש ("נגוב") בדרומה של ארץ ישראל. יש המפרשים את המילה דרום כהלחם של "דר-יום" (דרך היום), כיוון שמסלול השמש בשמי חצי הכדור הצפוני נוטה דרומה.
אמצעי מציאת רוחות השמיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר אדם פונה לכיוון צפון, הדרום נמצא מאחוריו, המזרח לימינו והמערב לשמאלו (יש לציין שבעבר היה נהוג לפנות דווקא לכיוון מזרח). כדי למצוא את רוחות השמיים בקירוב ניתן להיעזר במיקום השמש בשמיים, היות שהשמש זורחת באזור מזרח ושוקעת באזור מערב. השמש זורחת בדיוק במזרח ושוקעת בדיוק במערב רק בימי השיוייון וזאת בכל נקודה על כדור הארץ באזורים שבין חוגי הקוטב. שיטה זו מוצלחת במידה פחותה בשעות הצהריים ככל שמתקרבים לקו המשווה, (בין חוג הגדי לחוג הסרטן).
ניתן להשתמש גם בכוכבים ובמיוחד בכוכב הצפון בחצי הכדור הצפוני ובקבוצת הכוכבים הצלב הדרומי בחצי הכדור הדרומי. בעוד שנעשה שימוש נרחב במצפן לידיעת הכיוונים, מכשיר זה מתבסס על השדה המגנטי של כדור הארץ ומצביע לכיוון הקוטב המגנטי הצפוני כצפון, שמיקומו שונה מאשר הקוטב הגאוגרפי הצפוני. המצפן הגירוסקופי, אשר הומצא במאה ה-19, מצביע על הצפון האמיתי, והחליף את השימוש במצפן בניווט על ספינות.
רוחות השמיים ומעגל היחידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש ברוחות השמיים נעשה בהקשר של זוויות מעגל היחידה באופן שכיח, בטריגונומטריה ועבור מערכת ניווט לוויינית כגון GPS. הצפון מסומן ב-0° או ב-360°, המזרח ב-90°, הדרום ב-180° והמערב ב-270°. בהתאם, כיווני הביניים מסומנים גם הם – צפון מזרח ב-45°, דרום מזרח ב-135°, דרום מערב ב-225° וצפון מערב ב-315°.
רוחות השמיים בתרבויות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עם | צפון | מזרח | דרום | מערב | מרכז | מקור |
|---|---|---|---|---|---|---|
| סין | [1][2] | |||||
| איינו | [3][4] | |||||
| טורקים | [3] | |||||
| קלמיקים | — | [5] | ||||
| טיבט | [3] | |||||
| אפאצ'י | — | [6] | ||||
| אצטקים | — | [7][8] | ||||
| צ'רוקי | [3][9] | |||||
| לקוטה | [3] | |||||
| מאיה | [3][7] | |||||
| נאוואחו | — | [3][6] | ||||
| פואבלו | — | [3][9] | ||||
| סו | — | [3] |
בעוד שבתרבות האירופאית ישנם ארבעה כיוונים, בתרבויות אחרות מצוינים כיוונים נוספים, לרוב כיוון "מרכז" ככיוון החמישי. בעוד שבתרבויות המערב נעשה שימוש באותיות כדי לציין את הכיוונים ("צ" לצפון, "ד" לדרום, "מע" למערב, ו"מז" למזרח, ובשפות רומאניות "N" לצפון, "S" לדרום, "E" למזרח, ו"W" למערב), בתרבויות שונות נעשה שימוש בצבעים שונים כדי לציין את רוחות השמיים. צבעים אלו מתבטאים גם בשמות לצורות נוף ולאזורים שונים, כך הים השחור בהתאם לתרבות של העמים הטורקיים, מכיוון שהצבע השחור ציין את הצפון[10], ואורדת הזהב בהתאם לתרבות המונגולית והסינית, מכיוון שהצבע זהב סימן את המרכז.
בשפת העם האבוריג'יני האוסטרלי גוגו יימיטהיר (Guugu Yimithirr), כיווני הרוחות נוטים מעט בכיוון השעון, אולי כדי לתאום נקודות ציון גאוגרפיות (קו חוף, כיווני רוחות, מיקום השמש בזמן מסוים בשנה וכו'). בנוסף, אין מדובר בכיוון במשמע של חץ אלא בגזרה של רבע עיגול (קוואדרנט)[11].
במפות נהוג שהצפון יהיה בראש המפה, אולם במספר ארצות בחצי הכדור הדרומי מקובל שראש המפה פונה דרומה. גם במספר מפות עתיקות הדרום נמצא בראש המפה. בימי הביניים באירופה הנוצרית, אכן היה נהוג להציב את המזרח בראש המפה (מכאן המונח "אוריינטציה" מהמילה Orient - מזרח). הסיבה העיקרית לכך הייתה האמונה שגן עדן נמצא במזרח. ירושלים, שנחשבה ל"טבור העולם" (Umbilicus Mundi), מוקמה לרוב במרכז המפה. בסין הקיסרית, על-פי-רוב, המפה כוונה לדרום היות שאדם הפונה דרומה רואה את תנועת השמש לכל אורך היום (בחצי הכדור הצפוני). הצפון היה מקושר לקור ומוות ואליו הופנה הגב. הסימן הסיני למילה 'גב' (背) מורכב מהסימן 'צפון' (北) ומסימן המסמל, בין היתר, 'חלקי גוף' (月).[דרוש מקור]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוחות השמיים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "Cardinal colors in Chinese tradition". אורכב מ-המקור ב-2007-02-21.
- ↑ "Chinese Cosmogony". אורכב מ-המקור ב-2010-12-18.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 "Colors of the Four Directions".
- ↑ "Two Studies of Color".
In Ainu... siwnin means both 'yellow' and 'blue' and hu means 'green' and 'red'
- ↑ Krupp, E. C.: "Beyond the Blue Horizon: Myths and Legends of the Sun, Moon, Stars, and Planets", page 371. Oxford University Press, 1992
- 1 2 "Symbolism of Color". אורכב מ-המקור ב-2007-02-17.
- 1 2 "Aztec Calendar and Colors".
- ↑ "The Aztec Gateway".
- 1 2 "Native American Quotes & Proverbs".
- ↑ גם בספר זכריה, פרק ו', פסוק ו', מקושר הצבע השחור לצפון.
- ↑ ראו עמוד 5 http://anthroweb.ucsd.edu/~jhaviland/Publications/ETHOSw.Diags.pdf
| רוחות השמיים | |
|---|---|
|
