לדלג לתוכן

רפורמיסטים איראנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רפורמיסטים איראנים
מוחמד ח'אתמי, מראשי הרפורמיסטים. תקופתו כנשיא איראן, בין 1997 ל-2005, מכונה "עידן הרפורמה".
מוחמד ח'אתמי, מראשי הרפורמיסטים. תקופתו כנשיא איראן, בין 1997 ל-2005, מכונה "עידן הרפורמה".
מדינה איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
אידאולוגיות רפורמיזם, דמוקרטיה אסלאמית, תנועות ליברליות באסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
מטה טהראן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרפורמיסטים (בפרסית: اصلاح‌ طلبان, תעתיק מדויק: אצלאחטלבאן) הוא פלג פוליטי באיראן. מדובר במספר ארגונים, שפועלים במסגרת המג'לס (הפרלמנט האיראני), והבחירות לנשיאות המדינה. כוחם של הרפורמיסטים מוגבל יחסית, שכן עקרון "שלטון חכם ההלכה" מעניק סמכות בלתי מוגבלת למנהיג העליון.

בהכללה, הרפורמיסטים תומים בהרחבת הדמוקרטיה והחברה האזרחית האיראנית, וברעיונות של חירות וזכויות אדם, תוך התנגדות לנוכחות הרבה של מונחים כמו "ג'יהאד", ו-"מות קדושים" בשיח הציבורי. עם זאת, רובם ידגלו בשינוי מבפנים, מתוך מוסדות הרפובליקה האיסלאמית, ולאו דווקא יתמכו בחילון מלא של החברה.

ארגון הגג והקואליציה המרכזית בתוך התנועה נקראת "המועצה לתיאם חזית הרפורמות", עם זאת, ישנן קבוצות שלא סרות למרות המועצה.

שתי הקדנציות של הנשיא מוחמד ח'אתמי בין 1997 ל-2005 מכונות "עידן הרפורמה"[1]. תומכי ח'אתמי מכונים "תנועת השני בח'וראד", על שם יום היבחרותו לפי לוח השנה האיראני. גם הנשיא חסן רוחאני, שכיהן בשנים 2013–2021, וכן הנשיא הנוכחי, מסעוד פזשכיאן, שנבחר בשנת 2024, מזוהים כרפורמיסטים[2][3].

ארגונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים, תנועת הרפורמה מכונה תנועת השני בח'וראד. הכינוי מתייחס לכלל תומכי הנשיא ח'אתמי שנבחר בשנת 1997, ולעיתים, מתייחסת ספציפית לקואליציה של 18 קבוצות ומפלגות[4]. המפלגות הרפורמיסטיות המוכרות ביותר הן:

  • חזית ההשתתפות באיראן האסלאמית: המפלגה המזוהה ביותר עם הנשיא ח'אתמי, שתוארה כחברה הדומיננטית ביותר בתנועת השני בח'וראד ב-1997[5].[6][4]
  • מועצת אנשי הדת הלוחמים: דמויות מפתח הם מוחמד ח'אתמי, והאדי ח'אמנאי.[6] זו, קמה בשנת 1987, בעקבות פיצול באגודת אנשי הדת הלוחמים, שהייתה, בשנות ה-80, הארגון הפוליטי היחיד במדינה. בתחילה, היא ייצגה את הפלג הקיצוני והפופוליסטי באגודת אנשי הדת הלוחמים, אך החל משנת 2007, המפלגה דוגלת בהגבלות על כוח הפקידות בפוליטיקה האיראנית ובהרחבה מוגבלת של חירויות הפרט, באופן ש-"לא יוביל לחילוניות וליברליזם"[7]. המפלגה טענה בעבר כי המהפכה האיראנית "סטתה ממטרותיה"[8].
  • ארגון המוג'הדין של המהפכה האסלאמית באיראן: ארגון בעל נטייה סוציאליסטית[9], שמתואר כרדיקלי בענייני כלכלה, אך יחסית ליברלי בענייני תרבות.

רעיונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודות הרעיונות הרפורמיסטיים נטועים בפעילותם של מספר אינטלקטואלים איראנים. אחת הדמויות החשובות בה היא עבד אל-כרים סורוש, שהיה במשך שנים רבות הקול היחיד שביקר בפומבי את מדיניות המשטר, בהרצאותיו באוניברסיטת טהראן. הנוכחים באותן הרצאות יצרו את גרעינה של תנועת השני בח'וראד. דמות חשובה נוספת היא סעיד חג'ריאן, התאורטיקן הראשי מאחורי התנועה והאסטרטג הראשי במחנה של ח'אתמי .

תומכים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליבה של התנועה הרפורמיסטית מורכבת מאנשי שמאל אסלאמיים, שתמכו במהפכה האיסלאמית, אך ירדו מקרנם ונפסלו מהתמודדות לתפקידים ציבוריים לאחר מותו של האימאם ח'ומייני בשנת 1989[10]. דוגמאות לדמויות כאלה הן עבד אל-כרים סורוש, סעיד חג'ריאן, אכבר גנג'י, עלי אכבר מוחתשמיפור[11], אברהים אשארזאדה, מוחסן מירדמאדי, ומיר-חוסיין מוסאווי.

התמיכה בח'אתמי בבחירות 1997 הייתה נרחבת, בכלל שדרות החברה, המעמדות, והמחוזות. אפילו חברי משמרות המהפכה האסלאמית, תלמידי הסמינר התאולוגי בעיר הקודש השיעית קום[12] וחברי בסיג' הצביעו עבורו[13]. עם זאת, מרבית תומכיו הגיעו ממעמד הביניים - סטודנטים, נשים ופועלים עירוניים.[12]

אירועים מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות 1997 לנשיאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה החלה עם ניצחונו המפתיע של מוחמד ח'אתמי, ב-23 במאי 1997[14], לנשיאות עם כמעט 70% מהקולות.

ח'אתמי נחשב לנשיא הרפורמיסטי הראשון של איראן. הקמפיין שלו התמקד בשלטון החוק, דמוקרטיה והכללת כל האיראנים בתהליך קבלת ההחלטות.

ניסיון התנקשות בסעיד חג'ריאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר עלייתה של תנועת השני בח'וראד, במרץ 2000 התבצע ניסיון התנקשות בסעיד חג'ריאן, האסטרטג הראשי של המחנה הרפורמיסטי. הוא נורה בפניו על סף דלת מועצת העיר של טהראן על ידי חמוש שנמלט על אופנוע עם שותף. הכדור חדר דרך לחיו השמאלית וננעץ בצווארו. הוא לא נהרג אך היה בקומה[15] במשך זמן מה. במהלך התרדמת שלו, קבוצות של צעירים שמרו במשמרות על בית החולים סינה, שם טופל. עקב פציעה זו, חג'ריאן משתמש כעת במקל הליכה, וקולו מעוות.[16][17]

התוקף המורשע, סעיד אסגר, שהיה חבר במיליציית הבסיג ', הואשם ברצח, אך לפי דיווחים, ריצה רק חלק קטן מעונש המאסר ל-15 שנים שהוטל עליו[15][16].

בחירות 1999 לרשויות המקומיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפורמיסטים קיבלו 75% מהקולות בבחירות המקומיות של 1999.[18]

משבר ה-18 בטיר (1999)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביולי 1999 (ה-18 בחודש טיר, לפי לוח השנה האיראני), התרחשה הפגנה במעונות של אוניברסיטת טהראן בתגובה לסגירת עיתון סלאם בידי הממשלה. ההפגנה הסתיימה באלימות ובמוות של אזרח איראני צעיר לצד נפגעים רבים. ההפגנות נמשכו במשך כמה ימים, והתפשטו לרוב הערים באיראן, וליותר מתשעים וחמש מדינות ברחבי העולם. באותה תקופה, אלה היו ההפגנות הגדולות ביותר באיראן נגד הממשלה מאז המהפכה האסלאמית ב-1979. שלושה חודשים אחרי ההפגנות, שהותקפו בידי קבוצת מיליטנטים רדיקלית, נאם הנשיא ח'אתמי נאום, שהגן על תוכניותיו לרפורמה, אך קרא לשמור על יסודות הממשל. הוא קרא לשינוי השיטה מבפנים, תוך שמירה הן על האלמנט האיסלאמי, והן על האלמנט הרפובליקני.[19]

יום המחאה הלאומי ה-18 בטיר (2003)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003, קבוצת הסטודנטים המובילה באיראן למען הדמוקרטיה, דפתאר-א תחקים-א-והדאת, קראה ליום מחאה לאומי ב-18 בטיר כדי להנציח את המחאה של 1999. יש הסוברים שהכישלון של המחאה הזו הביא מכה אנושה לתנועת הרפורמה[20].

לפי העיתונאי אפשין מולאווי(אנ'), איראנים רבים קיוו שהיום יוביל להתקוממות גדולה, אך במקום זאת ההפגנות דוכאו באלימות, תוך שימוש בשיטת "מקל וגזר". בנוסף להפגנת כוח ומספר רב של מחסומים, המדינה שיבשה את שידורי הטלוויזיה הלויניים, ואף אפשרה, באופן שקורה לעיתים רחוקות בלבד, לקיים הופעות פופ בחוץ, כדי להניא צעירים מלהפגין.

הפרלמנט השישי (2000)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבחירת לפרלמנט שנערכו בשנת 2000, זכו הרפורמיסטים לרוב - 69.25% מהמצביעים, כ-26.8 מיליון, מתוך 38.7 מיליון המצביעים שהצביעו בסיבוב הראשון. בסופו של דבר זכו הרפורמיסטים ב-195 מתוך 290 המושבים במג'לס[18].

הפרלמנט השביעי (2004)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זבינואר 2004, זמן קצר לפני הבחירות לפרלמנט, סיימה מועצת שומרי החוקה, אסרה איראן על כ-2500 מועמדים רפורמיסטים להתמודד בבחירות. מדובר בכמעט מחצית מכלל המועמדים, כולל 80 חברי פרלמנט. יותר מ-100 חברי פרלמנט התפטרו במחאה ומבקרים התלוננו שהמהלך "ניפץ כל יומרה לדמוקרטיה איראנית"[21].

בחירות 2005

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לנשיאת ב-2005, מוסטפא מוין (אנ') ומהדי כרובי היו המועמדים העיקריים של תנועת ה-2 בחוראד. עם זאת, אף אחד מהם לא הגיע לסיבוב השני של הבחירות. מוין הגיע למקום החמישי וקרובי שלישי בסיבוב הראשון.

בחירות 2009 לנשיאות איראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המחאה לאחר הבחירות לנשיאות איראן 2009

שני המועמדים הרפורמיסטים המובילים בבחירות לנשיאות ב-2009 היו מיר-חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי. בבחירות ניצח מחמוד אחמדינז'אד השמרן. תומכי מוסווי לא קיבלו את תוצאות הבחירות ויזמו שורה של הפגנות. לאחר ימים רבים של מחאה נגד תוצאות הבחירות, ההפגנות לאלימות כאשר הבסיג' (מיליציה נאמנה לרפובליקה האסלאמית) החלה לתקוף את המפגינים, ולהפך. בעקבות זאת, חלק מהמפגינים הפנו את זעמם כלפי הממשלה עצמה וניסו להפיל את הרפובליקה האסלאמית. ההפגנות, נמשכו מספר חודשים[6].

כהונתו של חסן רוחאני (2013–2021)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות 2013 נקט המועמד חסן רוחאני עמדה ביקורתית כלפי המשטר של הנשיא אחמדינז'אד, באומרו כי הוא זה שהביא את הסנקציות על איראן. ב-15 ביוני 2013 נבחר רוחאני לנשיאות איראן לאחר שזכה בלמעלה ממחצית הקולות בסיבוב הראשון, בהקדימו את מתחריו בהפרש ניכר[22]. רוחאני ניצח במערכת הבחירות לנשיאות איראן 2017 ונבחר לקדנציה נוספת[23]. מדיניותו הכלכלית התמקדה בפיתוח כלכלי ארוך טווח, והוא הבטיח גישה גבוהה יותר לאינטרנט[24]. הבטחה זו לא התממשה, והצנזורה על האינטרנט בימיו רק החמירה, אך, באופן שלא היה בשליטתו[25]. בימיו היה שיפור ביחסי החוץ של איראן, כאשר רוחאני ביקר ב-2013 בניו יורק. ב-2015, נחתם הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, אך, בהחלטת הנשיא דונלד טראמפ, ארצות הברית יצאה ממנו ב-2018.

בחירות 2024 לנשיאות איראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעוד פזשכיאן נבחר בבחירות מיוחדות לאחר מותו של נשיא איראן אברהים ראיסי בהתרסקות מסוק ב-19 במאי 2024[26]. הוא השיג כמעט 16.4 מיליון מתוך יותר מ-30 מיליון קולות, וגבר על יריבו העיקרי סעיד ג'לילי שקיבל כ-13.5 מיליון קולות.[27] הבחירות נתפסו כניצחון עבור הרפורמיסטים.[27] פזשכיאן מתואר כאיש מרכז. הוא הבטיח כמה רפורמות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות; עם זאת, האייתוללה עלי חמינאי שומר על סמכות ההחלטה בכל נושאי המדינה המרכזיים[28].

אתגרי התנועה הרפורמיסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה האיראנית מתנגדת לתנועה הרפורמיסטית גם כאשר אנשיה נבחרים לנשיאות. בתקופת ח'אתמי, עיתונים רבים נפתחו נסגרו בידי בידי בית המשפט, אנשי דת שהיו ביקורתיים כלפי עקרון שלטון חכם ההלכה נאסרו, נמשכה הרדיפה של מיעוטים אתניים ודתיים, ואף היו רציחות פוליטיות[29].

כמו כן, במערכות בחירות רבות, כגון הבחירות לנשיאות ב-2005, רצו מועמדים רפורמיסטים רבים, באופן שגם פיצל את הקולות ביניהם, וגם גרם לאחוז הצבעה נמוך בקרב תומכיהם[30].

לכן, יש המבקרים את התנועה הרפורמיסטית על כך שהיא: "מפוצלת מדי מכדי להקים סמכות פוליטית, נאיבית מדי לגבי העקשנות של האליטה סביב חמינאי, וחסרת גמישות מכדי לעקוף את האיסור על מפלגות פוליטיות באיראן על ידי יצירה ושמירה על צורות גיוס חלופיות" כמו כן, קיימת ביקורת על היעדר אסטרטגיה ברורה וקוהרנטית ליצירת קשרים עם הציבור הרחב[31].

כמו כן, שליטתה של התנועה הרפורמיסטית הן בנשיאות והן בפרלמנט משנת 2000 עד 2004 גרמה לה, בעיני איראנים רבים, להיראות חסרת יכולת וחלק מהשיטה המושחתת[32].

חילוניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שחילוניות והתנגדות לשריעה אסורות באיראן, זוהי אידאולוגיה שמעודדים בעיקר ארגונים פוליטיים בפזורה האיראנית. מפלגות אלו שואפות לחילופי שינוי משטר, לרוב בעזרת סיוע חוץ והתערבות צבאית. קיימים מבקרים לשאיפה זו, כגון איש האופוזיציה הגולה מוחסן סגזגארה "אל תתערבו. תשאירו את העניינים האלה לעם האיראני". לדידו, על אמריקה לקרוא לחופש ודמוקרטיה, אך לתת את ההנהגה לקבוצות רפורמיסטית מקומיות, במקום ליצור אופוזיציה בגלות[33].

תנועת משאל העם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועה ששואפת לקיים מחדש את משאל העם ב-1979 שהקים את הרפובליקה האסלאמית באיראן, ובו היו שתי אפשרויות, "כן", ו-"לא". התנועה משתקפת בגרפיטי שמופיע ברחובות טהרן, בו כתוב, בפשטות, "לא"[34]. יש המבקרים קריאה זו, שכן מדובר ברצון לבצע שינוי מערכתי ללא בנייה של התארגנות פוליטית[35].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רפורמיסטים איראנים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Ebadi, Shirin, Iran Awakening, by Shirin Ebadi with Azadeh Moaveni, Random House New York, 2006, p.180
  2. ^ "Iran's supreme leader endorses reformist Pezeshkian as new president. He takes oath Tuesday". AP News (באנגלית). 28 ביולי 2024. ארכיון מ-30 ביולי 2024. נבדק ב-30 ביולי 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Pezeshkian sworn in as Iran's president, vows to work to remove sanctions". Al Jazeera (באנגלית בריטית). נבדק ב-2 באוגוסט 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 "BBC NEWS - Middle East - Poll test for Iran reformists". ארכיון מ-15 במרץ 2020. נבדק ב-28 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "2nd Khordad Front must ponder over every aspect of their actions: daily". אורכב מ-המקור ב-3 במרץ 2016. נבדק ב-28 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 3 "Too late for a reformist momentum?". Copenhagen University Middle East and Islam Network. 19 באפריל 2009. נבדק ב-28 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  7. ^ [Wright, Robin, Dreams and Shadows: The Future of the Middle East, Penguin Press, 2008, p.300]
  8. ^ Iran's Reformist Clerics Say Revolution 'Deviated' From Goals, iranintl, ‏1 בפברואר 2022
  9. ^ ISLAM IN IRAN xiii. ISLAMIC POLITICAL MOVEMENTS IN 20TH CENTURY IRAN, Encyclopaedia Iranica
  10. ^ Molavi, Afshin, The Soul of Iran: A Nation's Struggle for Freedom, Norton, (2005),98
  11. ^ Reformist newspaper closed in Iran, BBC News, ‏25 ביוני 2000
  12. ^ 1 2 Abrahamian, History of Modern Iran, (2008), p.186
  13. ^ Molavi, Afshin, The Soul of Iran, Norton, (2005), p.149
  14. ^ "BBC News - MIDDLE EAST - Profile: Mohammad Khatami". 2001-06-06. ארכיון מ-2017-04-15. נבדק ב-28 במאי 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 "BBC News | MIDDLE EAST | Iran jails Hajjarian gunman". news.bbc.co.uk. ארכיון מ-2024-07-30. נבדק ב-2022-11-29.
  16. ^ 1 2 "Iran's reformists warn of dictatorship" (באנגלית בריטית). 2002-07-17. ארכיון מ-2022-11-29. נבדק ב-2022-11-29.
  17. ^ "Fighting fit | guardian.co.uk". www.theguardian.com. נבדק ב-2022-11-29.
  18. ^ 1 2 Abrahamian, Ervand, History of Modern Iran, Columbia University Press, 2008, p.188
  19. ^ Anoushiravan Enteshami & Mahjoob Zweiri (2007). Iran and the rise of Neoconsevatives,the politics of Tehran's silent Revolution. I.B.Tauris. p. 10.
  20. ^ Molavi, The Soul of Iran, (2005), p.313
  21. ^ Iran: an afternoon with a hostage-taker, Afshin Molavi (אורכב 12.01.2018 בארכיון Wayback Machine) 10-11-2005
  22. ^ ynet, הפתעה באיראן: חסן רוחאני המתון נבחר לנשיא, באתר ynet, 15 ביוני 2013
  23. ^ ynet וסוכנויות הידיעות, ניצחון לרוחאני בבחירות באיראן, באתר ynet, 20 במאי 2017
  24. ^ "Iran president blames Israel for 'instability,' calls for peace". NBC News. 19 בספטמבר 2013. נבדק ב-25 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Archived copy" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-13 בינואר 2015. נבדק ב-2014-12-05. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  26. ^ Hernandez, Joe; Archie, Ayana (19 במאי 2024). "Iran's president has died in a helicopter crash, state media reports". NPR News. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  27. ^ 1 2 "'New chapter': Iran's president-elect Pezeshkian pledges to serve all Iranians". Al Jazeera (באנגלית). נבדק ב-2024-09-17.
  28. ^ Fassihi, Farnaz (16 ביולי 2024). "Iran's New President Promises Changes. Can He Deliver?". The New York Times. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "Men of principle". The Economist. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2024-10-01.
  30. ^ Abrahamian, Ervand, A History of Modern Iran, Cambridge University Press, 2008, p.194, 3
  31. ^ "Iran's revolutionary spasm". openDemocracy. אורכב מ-המקור ב-22 בפברואר 2017. נבדק ב-28 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Gunes Murat Tezcur, ''Muslim Reformers in Iran and Turkey: The Paradox of Moderation (אורכב 30.07.2024 בארכיון Wayback Machine), University of Texas Press, 2010, p. 140.
  33. ^ "Iran exiles struggle for US influence". 5 במאי 2006. ארכיון מ-6 במרץ 2016. נבדק ב-10 בינואר 2011 – via news.bbc.co.uk. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ Molavi, Afshin, The Soul of Iran, (2005), p.311
  35. ^ Iran's referendum movement (אורכב 05.03.2016 בארכיון Wayback Machine)| Kaveh Ehsani| 13 April 2005
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רפורמיסטים_איראנים&oldid=39856486"