שביתת ארגון המורים (תשס"ח)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

השביתה שהחלה בה'תשס"ח הייתה השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מערכת החינוך בישראל, ובמסגרתה שבתו חברי ארגון המורים מ-10 באוקטובר 2007 ועד ה-12 בדצמבר 2007, במשך 64 ימים. שביתה זו הביאה להשבתת החינוך העל-יסודי בישראל.

הרקע לשביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 הסתיים תוקפו של ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הממשלה לבין שני ארגוני המורים בישראל – ארגון המורים והסתדרות המורים. מאז ובמשך 5 שנים ניהלו הצדדים, ובאמצעות שרת החינוך דאז לימור לבנת משא ומתן בדבר הסכם קיבוצי חדש, אך ללא כל תוצאות. במהלך תקופה זו הוקמה ועדת דברת שנועדה להמליץ על שינוי כולל במערכת החינוך. ב-2005 פרסמה הוועדה את המלצותיה, והממשלה החליטה על רפורמה בחינוך שתתבסס על המלצות אלה.

עוד במהלך דיוני הוועדה, הביעו ארגוני המורים הסתייגות ממנה, בעיקר על רקע אי-שיתופם בדיונים, למעט נציגות של משקיפה בתת-ועדות. פרסום ההמלצות הגביר את מרירות המורים, שכן לדעתם הן פגעו באוטונומיה של המורה, בשעות עבודתו ובתנאיו, לצד פיטורי מורים רבים.

לאחר החלטת הממשלה על ביצוע הרפורמה, נפרדו דרכיהם של שני הארגונים – הסתדרות המורים חתמה על הסכם עם הממשלה ברוח המלצות הוועדה. ארגון המורים סירב להצטרף להסכם, וחבריו פתחו במאבק שמטרתו להוביל את הרפורמה באופן שלדעתם לא יפגעו תנאי העסקתם, פגיעה שלטענתם תגרום להתדרדרות מערכת החינוך כולה.

במהלך שנת הלימודים תשס"ז (2006-2007), התנהל בין ארגון המורים לממשלה משא ומתן שלא הוביל לתוצאות. תוך כדי המשא ומתן נקטו המורים עיצומים, שכללו בין היתר שיבושי בחינות בגרות. שנת הלימודים תשס"ח נפתחה כסדרה, אך העיצומים נמשכו, וארגון המורים הודיע כי מיד אחרי החגים יפתחו בשביתה ללא הגבלת זמן, אם לא ייחתם הסכם.

עמדות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הצדדים דיברו על הצורך בשיפור מערכת החינוך, והמחלוקת הייתה על הדרך:

  • עמדת הממשלה: הממשלה קרא לחברי ארגון המורים להצטרף להסכם שנחתם עם הסתדרות המורים, ועיקרו: העלאת שכר של עד 26 אחוזים תמורת הוספת שעות עבודה. הרפורמה נחוצה לשיפור מערכת החינוך לטווח ארוך גם אם היא פוגעת באופן מידי במורה. הממשלה טענה כי מורים אינם יכולים להיות שותפים להכרעות ברמה אסטרטגית - מכיוון שזה עניינה של הממשלה והיא המוסמכת לכך.
  • עמדת ארגון המורים: נציגי ארגון המורים לא היו מוכנים לקבל תכתיבים שיגרמו לדעתם לעומס עבודה על המורה. החלת הרפורמה הייתה גורמת לדעתם לתשלום שכר נמוך עבור יותר שעות, ולביטול רכיבי שכר קיימים. ארגון המורים טען כי שיפור תנאי העבודה של המורה יעלה את מעמדו הנמצא בשפל, ויחזיר להוראה מורים טובים שפרשו עקב תנאי עבודה קשים.

עיקרי המחלוקת התבטאו בתוספות השכר ואופן התשלום שלהן, בשאלת צמצום מספר התלמידים בכיתות, ובשעות לימוד שקוצצו בעבר וגרמו למעשה לקיצוץ שעות עבודת המורה.

השביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 באוקטובר כ-40 אלף מורי הארגון החלו בשביתה ולא התייצבו לעבודה, ובתי הספר העל יסודיים, בהם לומדים כ-550 אלף תלמידים הושבתו. שנת הלימודים שהחלה חודש וחצי קודם לכן, כללה את חופשות החגים, כך שבפועל הספיקו התלמידים ללמוד כשלושה שבועות בלבד.

במהלך השביתה התקיימו פגישות בין הצדדים. גורמים שונים ניסו לתווך, אך לא הושגה כל התקדמות. המורים יצאו להפגין במקומות שונים בכל רחבי הארץ[5], ונקטו בגימיקים שונים למשוך את תשומת הלב של הציבור למאבק. בין הגימיקים הייתה כניסה לים, המציינת את טביעת החינוך בארץ והגעה לוועידת אנפוליס, בעקבות ראש הממשלה.

אישים וארגונים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רן ארז וארגון המורים - ארז, יו"ר ארגון המורים והאיש אשר הניע את השביתה - שימש סמל למאבק המורים.
  • שר האוצר רוני בר-און - ייצג את הממשלה מול המורים. בהיותו אחראי על קופת האוצר, עמד על דעתו כי הממשלה איננה יכולה לקבל את תנאי הארגון, ואם תסכים לדרישות המורים, יהיה בכך משום פתיחת סכר לתביעות מצד ארגונים אחרים. נציגיו של בר-און ניהלו את המשא ומתן, ובר-און עצמו הצטרף רק בפגישות מכריעות. ראש הממשלה אהוד אולמרט תמך בעמדת בר-און.
  • שרת החינוך יולי תמיר - שרת החינוך עמדה בתווך בין המורים לבין משרד האוצר, כאשר בחלק מהעניינים תמכה במורים ובחלק במשרד האוצר, ודעתה הייתה כי יש לבצע רפורמה מקיפה יותר במשרד החינוך שהוזנח במשך שנים רבות. עמדתה זו שלא הצטרפה באופן אוטומטי למורים, הביאה לייחס בוטה של המורים כלפיה [6]. תמיר נתמכה על ידי ראש הממשלה, ומנהיג מפלגתה, אך לא על ידי כל חבריה למפלגה אשר כמה מהם הטיחו בה ביקורת קשה [7]. בנוסף לשביתת המורים, נאלצה להתמודד עם שביתה חמורה נוספת במערכת החינוך – של הסגל האקדמי הבכיר, שהשבית לזמן ממושך את הלימודים באוניברסיטאות, ונחשבת כשלעצמה לשביתה הארוכה ביותר באקדמיה.
  • דודי פרידמן - מורה מתיכון אורט שפירא בכפ"ס שהוביל את מחאת המורים בשטח. פרידמן שיתף פעולה עם ארגון המורים עד שהבין, לטענתו, כי ההתנהלות בו אינה מטיבה עימם והחליט להתמודד על ראשות ארגון המורים. הוא הקים את "רוח חדשה בארגון המורים" ויחד עם שמולי בינג, מורה מירושלים ופעיל חברתי ידוע וד"ר יעקב טפלר, מורה ומרצה בבית ברל התמודדו בבחירות הפנימיות של הארגון. הבחירות זכו לתהודה תקשורתית אדירה ונחשפו לציבור הכללי בכלל ולציבור המורים בפרט כמו שלא נחשפו מעולם. פרידמן וסיעתו הפסידו בבחירות באופן גורף (למעלה מ-90% לטובת רן ארז) וטענו בבתי משפט כי הבחירות כללו אי סדרים חמורים. בית המשפט העליון הסכים לטענה זו והעניין עדיין נידון בבית המשפט המחוזי נכון ל-2012.
  • הסתדרות המורים - הארגון השני במערכת החינוך, הגיע להסכם נפרד עם הממשלה בדבר החלת הרפורמה. הסכם זה עמד לנגד עיני נציגי הממשלה בבואם לדון עם ארגון המורים, ואותו הציגו כמודל אפשרי לקיום הרפורמה. נציגיו השתתפו בחלק מהדיונים, יחד עם יו"ר ההסתדרות הכללית עופר עיני. חלק מחברי הסתדרות המורים הביעו מורת רוח מההסכם וביקשו להצטרף לארגון המורים אשר נראה להם כמי שישיג תנאים טובים יותר.

מהלך השביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים בולטים בשביתה:

  • הפגנה בכיכר רבין - ב-17 בנובמבר, מוצאי שבת, התכנסו כ-100 אלף איש להפגנה המונית בכיכר רבין. בין המפגינים היו מורים והורים לתלמידים שבאו להביע הזדהות עם המאבק. במהלך ההפגנה הושמע הימנון מיוחד אשר נכתב למען המורים[1].
  • עצומת חברי הכנסת - ב-28 בנובמבר חתמו 40 חברי כנסת, כולל שר בממשלה, על קריאה לראש הממשלה לפטר את השרה יולי תמיר עקב המשבר המתמשך במערכת החינוך, ובשל חוסר מנהיגותה ויכולתה להוביל לסיום הפרשה. הקריאה לא נענתה, והשרה קיבלה גיבוי מראש הממשלה[2].
  • פרסום נתונים על מצב החינוך - ב-29 בנובמבר פורסמו נתונים על מערכת החינוך בישראל ועל פיהם ילדי ישראל נמצאים בדירוג עולמי במקום ה-31 בקריאה, וכן חלה ירידה בציון הכללי של התלמידים במתמטיקה, אנגלית ומדעים[3]. את הנתונים הציגה השרה יולי תמיר, וביקשה להסתייע בהם כהוכחה למצב החינוך הירוד, ולצורך לשפר את המצב על ידי החלת הרפורמה. המורים השתמשו בנתונים כדי להבליט עד כמה חשוב לשפר את תנאיהם.
  • שביתת הורים - ב-2 בדצמבר החליט ארגון ההורים הארצי להביע הזדהות עם המורים, והכריז כי על השבתת בתי הספר היסודיים ליום אחד. השביתה לא הצליחה, ורק 10 אחוזים מההורים לא שלחו את ילדיהם לבתי הספר. ההשבתה נכשלה בין היתר בגלל מאבקים פנימיים בתוך הארגון, והורים שלא הסכימו להצטרף למהלך.
  • צווי מניעה - ב-4 בדצמבר, ערב חג החנוכה הוציא בית הדין לעבודה צווי מניעה, המחייבים את המורים לשוב לעבודתם מיד לאחר החג. לצדדים ניתנה אפשרות להגיע להסכם במהלך החג, בו ממילא מתקיימת חופשה מלימודים[4]. ואכן התקיים משא ומתן אינטנסיבי במטרה להגיע להסכם. ראש הממשלה החליט להתערב והזמין לביתו את רן ארז. אימת צווי המניעה ריחפה באוויר, כאשר הממשלה מנפנפת בהם והמורים מאיימים לעקר אותם מתוכן באמצעות אי התייצבות בבתי הספר - יותר ממאתיים בתי ספר הצביעו בעד הפרה של צווי המניעה כשחלק מכריזים על כוונתם להגיע לבתי המעצר. לבסוף לא נדרשה אכיפה של צווי המניעה, שכן השביתה הסתיימה לפני כניסתם לתוקף.

הסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 בדצמבר 2007 לפנות בוקר, בתום 20 שעות של דיונים רצופים, הגיעו הצדדים להסכם, ובו ביום המורים חזרו ללמד, ובתי הספר שבו ונפתחו.

בהסכם הוסכם שארגון המורים יצטרף למהלך של הממשלה להוביל את הרפורמה בחינוך על פי ועדת דברת. נקודות עיקריות בהסכם:

  • המורים יקבלו תוספות שכר שיגיעו ל-35 אחוזים - מחצית מהם תשולם במשך שנתיים, והמחצית השנייה תשולם בסופו של המהלך, אם ייחתם הסכם סופי על הרפורמה.[8]
  • יורחבו סמכויות המנהלים בבתי הספר – עקרון העומד בבסיס המלצות ועדת דברת.

כמו כן התחייבה הממשלה להחזיר למורים חלק משעות הלימוד שקוצצו, ותפעל לצמצום מספר התלמידים עד 32 תלמידים לכיתה. שני הסיכומים האחרונים לא נכללו בהסכם אלא ניתנו כ"התחייבות שלטונית אישית" של ראש הממשלה אהוד אולמרט.

סיכום מהלכי השביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השביתה שטלטלה את מערכת החינוך, התאפיינה בנחישות של שני הצדדים להתעקש ולעמוד על עקרונותיהם גם כאשר המחיר המידי היה השבתתם מאונס של 550 אלף תלמידים במשך חודשיים. הממשלה לא רצתה לוותר על הרפורמה הנדרשת במערכת החינוך הנתונה במשבר עמוק לדעת כל המומחים, והמורים נלחמו על מה שנראה להם מאבק על כבודם האבוד שנשחק במשך שנים. המאבק שהחל במעט תשומת לב ציבורית, הלך והתעצם ככל שהתארכה השביתה. לקראת סופה כבר ניכרו סימני דרמה[9], עם דיונים ליליים, פיצוץ של השיחות, בנאומים חוצבי להבות הכוללים נימה אישית, ושימוש באיומים[10].

השביתה התאפיינה גם בהיותה רצף מתמשך ומתוקשר של פעולות מחאה לא אלימות. המורים עמדו עם שלטיהם בכל צומת כבישים בארץ, הפגינו מול משרדי הממשלה, והפיצו מכתבים באינטרנט. הממשלה מצידה פרסמה מודעות גדולות המסבירות את עמדתה וראש הממשלה נתן גיבוי פומבי לשריו המנהלים את המשא ומתן. כלי התקשורת מלאו במאמרי דעות המצדיקים את עמדותיהם של שני הצדדים אך סקרים שפורסמו במהלך השביתה קבעו כי הציבור ברובו תומך במאבק המורים [11].

השלמת שעות השביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השביתה גרמה להפסד ימי לימודים רבים. לאחר ישיבות שקיימו משרד החינוך וארגון המורים הוחלט שהמורים ישלימו חלק מהשעות באמצעות לימודים בימים שאמורה להתקיים בהם חופשה. בנוסף, המליץ משרד החינוך להשלים את יתר השעות באמצעות לימוד בימי שישי (בבתי ספר בהם מתקיימים רק חמישה ימי לימוד בשבוע), הארכת יום הלימודים והוספת שעות אפס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]