שיח'יה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיח'יה
الشيخية
שורשים, סיווג והנהגה
זרם אסלאם שיעי
ענף תריסריים
מקור השם שיח' אחמד אחסאא'י
מייסד שיח' אחמד אחסאא'י
דמויות מרכזיות שיח' אחמד אחסאא'י, כאזם רשתי
הושפע מ מולא סדרא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

השיח'יהערבית: الشيخية, מכונה גם "כשפיה"[1]) היא זרם דתי באסלאם השיעי, שנוסד באיראן במאה ה-19 על ידי שיח' אחמד אחסאא'י.[2] היא נחשבת לבסיס להתפתחות הדת הבאבית והדת הבהאית.[3]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של השיח'יה - שיח' אחמד אחסאא'י וסייד כאזם רשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיח' אחמד אחסאא'י (1753 - 1826) נולד במזרח חצי האי ערב והראה כישרון ללימודי דת מגיל צעיר.[2] הוא טען כי הוא זוכה לחזיונות וחלומות, בין השאר של האמאמים השיעים, שהעניקו לו הבנה מעמיקה של הקוראן והמסורת האסלאמית.[1] בשנת 1806 הוא עבר לאיראן ושם התחיל לאסוף סביבו תלמידים, תוך שהוא מתגורר ביזד עד 1814 ולאחר מכן בכרמאנשאה עד 1821. בתקופה זו הוא זכה לפטרונותם של השאה ושל בנו, מושל כרמאנשאה מחמד-עלי מירזא, ואף הוזמן להצטרף לחצר השאה בטהראן, אך סירב.[2][1]

ב-1822 אחסאא'י עזב את כרמאנשאה ויצא למסע של שנה דרך קום, קזוין, משהד, יזד ואצפאהאן. בקזוין הוא הוכרז ככופר על ידי איש דת מקומי, בשל דברים שכתב בנוגע לתחיית המתים, אך הדבר לא השפיע על המשך מסעו. רק כשחזר לכרמאנשאה ההכרזה עליו ככופר כבר צברה מספיק תהודה והשפעה והוא נאלץ לעזוב ולנסוע למכה, אך מת בדרך.[4]

תלמידו של אחסאא'י, סייד כאזם רשתי (1793 - 1843), היה זה שגיבש את תורת השיח'יה והפיץ אותה. אחסאא'י מינה את רשתי ליורשו (באופן חריג עבור השיעה, שבה הדבר אינו נהוג[5]) ולשליחו בעיר הקדושה כרבלאא', שבה פעל רוב חייו. רשתי אמנם טען תמיד שהוא אינו מייסד אסכולה הלכתית (מד'הב) חדשה אלא רק ממשיך לפתח את רעיונותיו של אחסאא'י, אך בפועל תחת מנהיגותו השיח'יה הפכה לאסכולה מובחנת.[1][6] לפי החוקרים, הדבר נבע מכך שרשתי התעקש להגן על דבריו של אחסאא'י ובכך שימר את המחלוקת מול מתנגדיו, שבמצב אחר סביר להניח שהייתה דועכת ונשכחת. זאת משום שההבדלים התאולוגיים האמיתיים היו מינוריים ומנהיגים דתיים רבים אף התנגדו להכרזה על אחסאא'י ככופר. אך רשתי ניהל ויכוחים תאולוגיים עם מנהיגים שיעיים אחרים, שגרמו להתעצמות המחלוקת והיווצרות תחרות פוליטית, וכך השיח'ים הפכו לאסכולה מובחנת גם אם רשתי לא רצה להודות בכך.[2][4] סימן לכך ניתן למצוא בעובדה כי הקמפיין להכרזה על אחסאא'י ככופר היה במקור מכוון נגדו אישית ולכן דעך לאחר מותו, אך שנים ספורות לאחר מכן חודש, ככל הנראה בשל התגבשותה של השיח'יה כאסכולה מובחנת.[7]

החידוש המרכזי של רשתי היה בנוגע למעמדו של אחסאא'י. רשתי הדגיש את האמונה שהידע של אחסאא'י ניתן לו ישירות מפי הנביא והאמאמים, דבר שהעניק לאחסאא'י מעמד של חסין מטעות. הוא ראה בתורתו של אחסאא'י חשיפה של האמת הנסתרת של האסלאם, שמובילה לתקופה חדשה ובה היא תתפוס את מקומן של המצוות החיצוניות. עד כמה שידוע, הוא לא ראה את אחסאא'י כשער לאמאם הנעלם או ממלא מקומו, אלא כמי שזכה לידע נסתר מהאמאמים. את עצמו הוא ראה כמי שקיבל מאחסאא'י את הידע הנסתר, ממשיך דרכו ומפיץ תורתו, שמפרש את הידע הנסתר עבור ההמונים. המקום המיוחד של אחסאא'י בעיני השיח'ים הוא למעשה מה שהפריד בינם לבין השיעה הקלאסית וגם נתן להם את שמם ("שיח'ים" הם מאמיניו של שיח' אחסאא'י). למרות ההאשמות בכפירה, רשתי הצליח להפוך לאחד הפוסקים החשובים ביותר בכרבלאא', והיה בעל קשרים והשפעה גם בקרב חכמים סונים ובכירים ממשפחת המלוכה הקאג'ארית.[4][8]

התפצלות השיח'יה לאחר מות רשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאחסאא'י, רשתי לא מינה לעצמו יורש. לא ברור מדוע, אך ייתכן כי מכיוון שהוא נפטר בגיל צעיר הוא פשוט לא חש צורך עדיין. כך או כך, הדבר הוביל להצפה של מתחים ומחלוקות שהיו מתחת לפני השטח עד אז, ולפילוג השיח'יה.[9] לאחר מותו של רשתי ב-1843 רוב תלמידיו עזבו את כרבלאא' וחזרו לארצות מוצאם, ושם המשיכו לפתח את השיח'יה, שהתפצלה לשני תת-זרמים מרכזיים: הכרמאני והתבריזי (על שם הערים שהיו מרכזי הזרמים, כרמאן ותבריז). זרמים אלו התחרו על הבכורה גם עם הדת הבאבית, שיצאה מתוך השיח'יה (כפי שיפורט בהמשך).[2][1]

הזרם הכרמאני הוא הזרם המרכזי של השיח'יה המודרנית. הוא נוסד על ידי חאג' מחמד-כרים ח'אן (1810-1870), תלמידו של רשתי שהיה ממשפחת המלוכה הקאג'ארית.[2] רשתי העריך אותו מאוד ושלח אותו לכרמאן כדי להפיץ שם את תורתו, אולי מתוך הבנה שמעמדו הפוליטי יתרום לכך. כרים ח'אן הצליח לגבש את מעמדו כמנהיג השיח'יה באיראן, ודאג להדגיש את החלקים באמונה השיח'ית שלא התנגשו עם השיעה הקלאסית ולצמצם את אלה שכן.[10] הוא היה חכם דת וסגפן, ופיתח את האמונה באליטה הנסתרת, מלווי האמאם הנעלם ("העמוד הרביעי"). הוא הפך את המדרסה האבראהימיה, שהוקמה על ידי אביו, למרכז הרוחני של הזרם הכרמאני, שממנו יצאו תלמידים רבים שהמשיכו להפיץ את התורה השיח'ית.[2]

לאחר מותו של כרים ח'אן הוא הוחלף על ידי אחיו, מחמד ח'אן כרמאני, שבניו המשיכו להנהיג את הזרם במשך שלושה דורות נוספים. אחרי המהפכה האסלאמית באיראן הזרם הכרמאני הוצא מחוץ לחוק ומוסדותיו נסגרו. המנהיג האחרון ממשפחתו של כרים ח'אן, עבד-אלרצ'א ח'אן אבראהימי, נרצח ב-26 בדצמבר 1979 בידי אלמונים. מחליפו היה תלמיד ממוצא עיראקי, שאבותיו היו נציגי ההנהגה הכרמאנית בעיראק, בשם סיד עלי מוסאווי, וכך המרכז הרוחני עבר לבצרה.[2][11] נכון ל-2017, הקהילה באיראן דועכת אך בעיראק היא ממשיכה להתפתח, ובבצרה הם מהווים אחת הקבוצות הגדולות ביותר באוכלוסייה, שמונה כמעט 12,000 חברים.[2]

הזרם התבריזי (מכונה גם הזרם האחקאקי) נוסד על ידי שני אנשי דת: מולא מחמד מאמאקאני, שהיה פופולרי יותר אך נפטר מעט אחרי רשתי (1852) וחאג' מירזא שאפע ת'קה-אלאסלאם, שהפך למנהיג היחיד לאחר מותו. הוא היה תלמיד הן של אחסאא'י והן של רשתי ולא חידש הרבה מבחינה תאולוגית. השיח'ים התבריזיים הקימו מספר מדרסות ומסגדים בתבריז, אך מאוחר יותר התפצלו בשל סכסוכים בין משפחות (אף כי מבחינה תאולוגית לא היו הבדלים משמעותיים ביניהן). הזרם התבריזי השתלב חזרה בשיעה הקלאסית במידה רבה ופעיל מאז אמצע המאה ה-20 בעיקר בכוית.[2][12]

זרם שלישי התפתח מתוך הזרם הכרמאני לאחר מותו של מחמד-כרים ח'אן. זרם זה מכונה הזרם ההמדאני (אך גם האצפאהאני) ונוסד על ידי חאג' מחמד-באקר שריף המדאני טבאטבאא'י. טבאטבאא'י ביקש להתמנות לנציג הזרם השיח'י בהמדאן מעט לפני מותו של מחמד-כרים ח'אן אך סורב, ולכן סירב לקבל את מחמד ח'אן כמנהיג (אך עדיין כינה את עצמו מנהיג השיח'ים הכרמאניים בהמדאן). תומכיו היו בהמדאן, אצפאהאן ונאא'ין, אך רוב הכרמאניים קיבלו את מחמד ח'אן כמנהיגם. מבחינה תאולוגית, טבאטבאא'י יצא הן כנגד הרעיון של ירושת הנהגה משפחתית והן כנגד פרשנותו של מחמד ח'אן לעמוד הרביעי. ההמדאנים עודם חוקיים באיראן (אך בניגוד לזרמים האחרים, הם אינם פעילים מחוצה לה). נכון ל-2017, מרכז הקהילה הוא בבאקריה ומנהיגם הנוכחי מתגורר במשהד.[2]

תאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כתבים שיח'יים רבים, אך רובם לא זכו לעיסוק מחקרי ולכן ישנם תחומים רבים שעדיין לא ידועים. כתבים אלו מתמקדים בעיקר בפרשנות (תפסיר) של הקוראן והחדית', ולא בספרי הלכה, משום שהשיח'יה מעניקה משקל רב יותר לטקסטים מאשר לשכל האנושי.[2]

באופן כללי הדוקטרינה של אחסאא'י דומה למדי לזו של השיעה התרי-עשרית, ספציפית לזרם האצולי שהפך אז לזרם הדומיננטי שלה, ומהווה איחוד של מגמות שונות שהתקיימו בשיעה בתקופתו של אחסאא'י במטרה שכל אחת תפצה על חולשותיה של האחרת.[1][13] אחסאא'י תמיד הדגיש את השתייכותו לאורתודוקסיה השיעית וראה את עצמו כחכם דת (עאלם) שקורא לחזרה לעקרונות היסוד של השיעה ובמיוחד למסירות האישית לאמאמים. בקרב החוקרים יש מחלוקת לגבי מידת הקרבה לשיעה: לפי דניס מק'יואן, היו לו אמנם לו רעיונות "חריגים", אך הם היו יכולים להשתלב בשיעה המסורתית.[1] מה שמנע זאת הוא גורמים חיצוניים: הסטיגמה בשל ההכרזה על אחסאא'י ככופר, הקשר לדת הבאבית ומאבקים פוליטיים בתוך השיעה התרי-עשרית עצמה.[14] עבאס אמאנת לעומתו סבור כי רעיונותיו בנוגע לקבלת הלגיטימציה מהאמאם ותחיית המתים היו מנוגדים בבירור לעמדת השיעה האצולית.[15]

רשתי התעקש כי שורש הדברים של אחסאא'י אינו סותר את השיעה הקלאסית ורק אי הבנות במבט מבחוץ גורמות לו להיראות כאילו שכן.[16] כרים ח'אן, מייסד הענף הכרמאני, ניסה ליישב בין השיח'יה לאצוליה בטענה שהם חלוקים רק על פרקטיקה דתית ולא על העקרונות.[1]

"העמוד הרביעי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיח'ים מאמינים בשניים מתוך שלושת עיקרי הדת שמשותפים לסונים ולשיעים: ייחוד האל (תוחיד) ונבואה (נבוה). את העיקר השלישי, תחיית המתים (מיעאד), הם מחליפים בעיקר שיעי חשוב אחר, האמונה באמאמים (אמאמה). לכך הם מוסיפים עיקר רביעי, שמכונה "העמוד הרביעי" (בפרסית: רכנ-י ראבע) ופותח על ידי כרים ח'אן. לפי חלק מהחוקרים, "העמוד הרביעי" מהווה את התרומה החשובה ביותר של השיח'יה להיסטוריה האינטלקטואלית של השיעה.[2]

"העמוד הרביעי" הוא אמונה באליטה שיעית נסתרת שמתווכת בין האמאם הנעלם למאמינים.[2] במקור, מדובר היה במתווך יחיד ואלוהי בין האמאם למאמינים, בדמותם של אחסאא'י, רשתי וככל הנראה גם כרים ח'אן. אך מאוחר יותר, ככל הנראה בשל התחרות עם הבאבים, הרעיון הומר באליטה רחבה יותר של עלמאא' ודמויות קדושות.[1] במסגרת כך גם החלו שוב לתפוס את אחסאא'י כמעין מחייה של השיעה ולא דמות מופת שמובילה לעבר אסלאם חדש.[4]

מהעמוד הרביעי נובעת אמונה בחברה היררכית, שבראשה אותה אליטה שיש לה קשר ישיר לאמאם הנעלם, תחתיהם הנאטק-י ואחד (הדובר הייחודי) והבאב (השער), ואז "נציגים" המכונים נקבאא' (מילולית "מדריכים" או "בכירים") ונג'באא' (מילולית "נכבדים" או "אצולה"), שתפקידם לתווך ולהעביר את דברי האמאם למאמינים. עם זאת, נציגים אלו הם נסתרים, בדומה לאמאם עצמו, וכל דרגה מכירה רק את הדרגה שמיד מעליה. תחת הנג'באא' נמצאים חכמי הדת (עלמאא'), שתפקידם להוות הוכחה מוחשית לקיומו של אללה, ותחתיהם המאמינים. במנהיגי השיח'יה הוטחו לעיתים האשמות כי הם מתיימרים להיות נקבאא' או נג'באא', אך למעשה הם רואים את עצמם כעלמאא'.[2]

עקרונות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזרם המרכזי (הכרמאני) של השיח'יה דוגל בא-פוליטיות, עיקרון שנלמד לכאורה מסירובו של אחסאא'י להתארח בחצר השאה. הם סבורים כי בזמן היעלמותו של האמאם האחרון, סמכותם של חכמי הדת מוגבלת והם אינם רשאים לחדש הלכות באמצעות אג'תהאד, ובין השאר אין להפעיל עונשים הלכתיים על חטאים. יחסם של הזרם ההמדאני לא נחקר מספיק, אך הוא כנראה דומה. הזרם התבריזי, לעומתם, דווקא הוליד דמויות שונות שהיו מעורבות בפוליטיקה, כולל במסגרת התנועה החוקתית.[2]

אחסאא'י, רשתי וכל ממשיכיהם בשלושת הענפים של השיח'יה התנגדו לצופיות. אחסאא'י הושפע אמנם מהוגים צופיים כגון אבן-אלערבי, אך גם תקף אותו בחריפות. הוא יצא כנגד הרעיונות של איחוד עם האל, שנחשב לשלב הסופי של ה"דרך" השיעית, ושל אחדות הקיום (וחדה אלוג'וד), ורשתי ראה בדחיית הצופיות תנאי סף להשתייכות לשיח'יה.[2][17]

יחסים עם קבוצות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיעה התרי-עשרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, בתקופה הקאג'ארית היו יחסים מתוחים בין השיח'ים לשיעים האורתודוקסים, שכללו אפליה ואף מקרים של איומים באלימות פיזית או אלימות של ממש. זאת בעיקר בשל אנשי דת שיעים שהוציאו צווים עם כללים משפילים בנוגע לשיח'ים, לרוב בטיעון שהם כופרים ולכן טמאים (על סמך פסוק 28 בסורה 9 בקוראן, שקובע שכופרים הם טמאים[18]). בין השאר נאסר עליהם במקרים מסוימים להיכנס לבתי המרחץ, להיקבר בבתי קברות מוסלמיים ואף לקיים קשרי מסחר עם שיעים. קריאות של אנשי דת לאלימות לא תמיד הובילו לאלימות בפועל, ונועדו בעיקר להרתיע אנשים להצטרף לשיח'יה, אך היו גם מקרי אלימות של ממש. עם זאת, היחס לשיח'יה השתנה ממקום למקום ובתקופות שונות, וקשה לאפיין אותו במבט על.

המצב השתפר במידה מסוימת בזכות התנועה החוקתית ולאחר עליית השושלת הפהלווית. היחסים עם המיינסטרים השיעי כיום טובים יותר והשיח'יה נחשבת לאסכולה הלכתית (מד'הב) ולא לפלג נפרד (פרקה).

הדת הבאבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת הבאבית התפתחה במסגרת פיצול השיח'יה לאחר מותו של רשתי ב-1843 כגרסה של שיח'יה, בהנהגת סיד עלי מחמד שיראזי, הבאב. הבאבים שמו דגש על הרעיון של אדם שמכונה הבאב, שהוא "השיעי המושלם" ומהווה מדריך עבור המאמינים בדרכו של האמאם הנעלם. אחסאא'י ורשתי הציגו עצמם ככאלה ונתפסו ככאלה על ידי תלמידיהם, והבאב לקח את התפקיד לעצמו. הוא התחרה עם מנהיגי הזרמים השיח'יים האחרים (בעיקר כרים ח'אן) על הנהגת התנועה, וכפי שכבר הוזכר, תחרות זו אף השפיעה על התפתחות רעיון "העמוד הרביעי". אך ב-1848 הבאב ורוב מאמיניו עזבו את האסלאם, מסיבות שאינן ידועות, ובמהרה כבר החלו לטעון שברשותם התגלות חדשה ושריעה חדשה.[1][19]

המנהיגים השיח'ים יצאו נגד הדת הבאבית: מחמד-כרים ח'אן היה המנהיג השיעי שכתב הכי הרבה נגד הבאב בימי חייו, ובין השאר טען כנגדו כי הוא מחדש חידושים באסלאם (בדעה). גם מנהיגים כרמאנים והמדאנים אחרים כתבו נגד התאולוגיה הבאבית. בזרם התבריזי אף הוכרז כי הבאב הוא בן מוות (ושלושה מחכמיו, כולל מאמקאני, היו השופטים שדנו אותו למוות ב-1850).[2][20]

למרות זאת, משום שהבאב בעצמו ורוב מאמיניו היו תלמידיו של רשתי, הם המשיכו לראות בו ובאחסאא'י מבשרי התנועה שלהם וייחסו לעצמם את מורשתם.[21][22] קיימת מחלוקת מחקרית בשאלה אם אכן קיים קשר היסטורי ותאולוגי הדוק בין שתי התנועות. דניס הרמן למשל מפקפק בכך וטוען כי הקשר של הבאב עם רשתי היה קצר ומוגבל, ונראה כי הוא לא באמת למד את עיקרי השיח'יה כפי שנטען. עוד הוא טוען כי למנהיגי הבאבים (והבהאים, יורשיהם) היה אינטרס להפיץ את הטענה כדי לצבור לגיטימציה דתית כממשיכי דרכם של אחסאא'י ושל רשתי, ואנשי דת שיעים מצדם גם הם תמכו בכך כדי לפגוע במעמד השיח'יה בעיני מוסלמים שיעים. לדבריו, הגישה שמקבלת את הקשר בין התנועות שוררת גם במחקרים היסטוריים ובמסמכים שיעיים נגד השיח'יה, ומסבירה חלקית מדוע הוגים שיח'ים שאינם אחסאא'י ורשתי לא זכו לתשומת לב מחקרית.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

* Abbas Amanat, Resurrection and Renewal, The Making of the Babi Movement in Iran, 1844-1850. Ithaca and London: Cornell Univ. Press, 1989
* Vahid Rafati, The Development of Shaykhi Thought in Shi'i Islam, Ph.D. diss. Univ. Calif. at Los Angeles, 1979.
* Denis MacEoin, The Messiah of Shiraz: Studies in Early and Middle Babism, Leiden: Brill, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 MacEoin, D., “Shayk̲h̲iyya”, in: Encyclopaedia of Islam, Second Edition, Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel, W.P. Heinrichs. Consulted online on 2 August 2020 <http://dx.doi.org/10.1163/1573-3912_islam_COM_1053
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Denis Hermann, “SHAYKHISM,” Encyclopædia Iranica, online edition, 2017, available at http://www.iranicaonline.org/articles/shaykhism (accessed on 2 August 2020).
  3. ^ Denis MacEoin, "Orthodoxy and Heterodoxy in Nineteenth-Century Shiʿism: The Cases of Shaykhism and Babism," in The Messiah of Shiraz: Studies in Early and Middle Babism (Leiden: Brill, 2009), pp. 637
  4. ^ 1 2 3 4 D. M. MacEoin, “AḤSĀʾĪ, SHAIKH AḤMAD,” Encyclopædia Iranica, I/7, pp. 674-679; an updated version is available online at http://www.iranicaonline.org/articles/ahsai-shaikh-ahmad (accessed on 2 August 2020).
  5. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz: Studies in Early and Middle Babism (Leiden: Brill, 2009), pp. 115-117
  6. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 118, 120, 640
  7. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 121
  8. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 118-119, 127-129
  9. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 139
  10. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 148-149, 152, 154
  11. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 152
  12. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 143, 146
  13. ^ Abbas Amanat, Resurrection and Renewal, The Making of the Babi Movement in Iran, 1844-1850 (Ithaca and London: Cornell Univ. Press, 1989), pp. 48 .
  14. ^ MacEoin, "Orthodoxy and Heterodoxy", pp. 641
  15. ^ Amanat, Resurrection and Renewal, pp. 48
  16. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 122
  17. ^ Juan R. I. Cole, "Shaykh Ahmad al-Ahsa'i on the Sources of Religious Authority," in Linda S. Walbridge (ed.), The Most Learned of the Shi'a: The Institution of the Marja' Taqlid (Oxford: Oxford University Press, 2001), pp. 82
  18. ^ "הוי המאמינים, המשתפים טמאים המה, על כן אל יקרבו עוד אל המסגד הקדוש לאחר השנה הזאת [...]". מתוך פס' 28 בסורה 9 (אלתובה, "החזרה בתשובה"), בתרגומו של אורי רובין, הקוראן: מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב - ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, 2016, עמ' 154
  19. ^ MacEoin, "Orthodoxy and Heterodoxy", pp. 636
  20. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 146, 155
  21. ^ Amanat, Resurrection and Renewal, pp. 48
  22. ^ MacEoin, The Messiah of Shiraz, pp. 145, 637.