שכחה (מתנות עניים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצוות שכחה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ד, פסוקים י"ט-כ'
משנה מסכת פאה, פרק ה', משנה ז' עד פרק ז', משנה ב'
משנה תורה הלכות מתנות עניים, פרק ה'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קכ"ב, לאו רי"ד
ספר החינוך, מצווה תקצ"ב, מצווה תקצ"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מצוות שכחה היא אחת מחמש מתנות העניים שצוותה התורה להשאיר לעניים בשדה ובמטע. על פי המצווה, כאשר בעל השדה או פועליו שוכחים לאסוף את אחד העומרים שבשדה, או לקטוף את פרותיו של אחד העצים במטע, אסור להם לשוב לאסוף את היבול שנשכח לאחר שעברו ממנו הלאה, אלא חובה להשאירו לעניים. מצווה זו היא המצווה היחידה בתורה שבהגדרתה מתקיימת רק כתוצאה מטעות אנוש של שכחה.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות שכחה מופיעה בפרשת כי תצא שבספר דברים:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

הפסוק השני אמנם עוסק במצוות פאה באילנות, אך חז"ל למדו מהמילה 'לא תפאר אחריך' שנרמזה כאן גם מצוות שכחה באילנות. וכך נפסק להלכה ברמב"ם[1] ובשאר הפוסקים.

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל למדו מהפסוקים העוסקים ב"עומר בשדה" וב"כי תחבוט זיתך", שמצוות השכחה קיימת הן בשלב קציר השדה וקטיף הפירות, והן בשלב איסוף העומרים והפירות מהשדה והפרדס[1]. עוד למדו חכמים מהפסוקים, שמצוות השכחה קיימת רק כאשר נשכח עומר בשדה, שנפחו הוא עד סאתיים, אך אם היה זה עומר גדול, שנפחו עולה על סאתיים, הרי ששכח גדיש ולא עומר, ואין עליו חובה להשאירו לעניים אלא רשאי לשוב ולקחתו לעצמו. כמו כן, אם שכח שלושה עומרים רצופים, אף שנפחם המצטבר לא מגיע לסאתיים, אינם נחשבים לשכחה, והם של בעל השדה. וכן אם שכח שלושה עצים רצופים - אין זו שכחה[2]. וכן אם שכח עץ בעל שם מיוחד, מצד טיב פירותיו או מיקומו - אין זו שכחה, שבעליו זוכרו תמיד, גם מבלי לראותו[3].

ייחודיותה של המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות שכחה היא המצווה היחידה שמתקיימת כתוצאה מטעות אנוש, ועל כן מסופר בתוספתא על אדם ששמח שמחה יתירה על שנפלה בידו מצווה זו, שלא ניתן לקיימה במתכוון:

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו: 'צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים'. אמר לו: 'אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה?'. אמר לו: 'כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו, שאילו עשינוה ברצון לפני המקום, לא באת מצווה זו לידינו'. אמר לו: 'הרי הוא אומר: "כי תקצור קצירך וגו'", קבע לו הכתוב ברכה, והלא דברים קל וחומר: מה אם מי שלא נתכוון לזכות, וזכה, מעלין עליו כאילו זכה. המתכוין לזכות וזכה, על אחת כמה וכמה'

תוספתא מסכת פאה פרק ג', הלכה ח'

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק א', הלכה ו'.
  2. ^ לדעת הרמב"ם ו'שערי צדק', אם שכח אילן או שניים, אף שיש בהם פירות בנפח סאתיים, הרי אלו שכחה. שדין סאתיים נאמר רק בעומרים. ואילו לראב"ד, רש"ס ופאת השולחן, דין סאתיים קיים גם באילנות, ואם היה בפירות האילן ששכח נפח של סאתיים - אינו שכחה.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ה', הלכות י"ד-ט"ז, י"ח, כ"ג.