שנת היובל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שנת היובל ביהדות הייתה שנה מקודשת אחת לחמישים שנה, שבה העבדים היו משתחררים, והנחלות היו חוזרות לבעליהן המקוריים. בנוסף, כמו בכל שנת שמיטה, היה איסור על עבודת הקרקע בארץ ישראל. על פי ההלכה למצוות היובל קשר הדוק לארץ ישראל ולישיבת כל היהודים בה, ולכן בתקופות ארוכות בהיסטוריה היא כלל לא התקיימה.

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת היובל והציוויים התלויים בה מוזכרים בספר ויקרא:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות השם "יובל" הינה קצת סתומה. תרגום אונקלוס והתרגום המיוחס ליונתן בחרו שלא לתרגם והשאירו את המינוח המקורי "יובלא". על פי רש"י ומפרשים נוספים פירוש המילה יובל הוא אַיִל, כמו "ישאו שבעת שופרות היובלים"[1] ומכאן נקראה שנת החמישים, שביום הכיפורים שלה תוקעים בקרן האיל בכל הארץ, שנת היובל. על פי הרמב"ן יובל הוא לשון דרור וחופש, שכל אדם יכול לגור בכל מקום שירצה, שבשנת היובל חוזרות הנחלות לבעליהן המקוריים - "ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו", ועל פי האבן עזרא יובל הוא לשון שילוח.

חישוב שנת היובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הרמב"ם אפשר לשחזר את חישוב שנת היובל.

"נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה (בית שני), שנת ג'תת"ל ליצירה (שנת 3830 לבריאה), שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים (כלומר, שנת ג'תתל"א – 3831 לבריאה), שהרי מתשרי הוא מנין לשמטים וליובלות. אותה השנה (ג'תתל"א – 3831) מוצאי שביעית הייתה ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה (ויובל התשיעי היה בשנת ג'תתט"ו – 3815). ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שמונים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה (ד'תתקל"ו – 4936 לבריאה), היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל".[2]

על-פי חשבון זה, שנת ה'תשס"ז ליצירה (שנת 5767 לבריאה, 2006–2007 לפי הלוח הלועזי) היא שנת היובל (שנת החמישים).

מצוות, הלכות ודיני היובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חמישים שנה, לאחר שבע שמיטות, מצווים בית דין להכריז על היובל, ולקדש אותו. בנוסף לכך, היובל מוכרז על ידי תקיעת שופר ביום הכיפורים[3].

משמעות קדושת שנת היובל היא באיסורי העבודה בקרקע שבה, כמו בשנת השמיטה וכהמשך שלה. קדושת המספרים שבע וחמישים (שהוא, כאמור, שבע פעמים שבע ועוד אחת) מופיעה גם כן בספירת העומר, המורכבת משבעה שבועות שבסופם חג השבועות, וכן ביום השבת.

נוסף על קדושת השנה, בשנת היובל חוזרות הקרקעות בארץ ישראל לבעליהם המקוריים ומשתחררים העבדים העבריים. יש הטוענים, בעקבות זאת, שהיובל (יחד עם שנת השמיטה) מהווה כלי חזק לצדק ושוויון חברתי. נובע מכך, כי נדל"ן הנמכר בארץ ישראל, מוחכר למעשה לתקופה של לא יותר מחמישים שנה[4]. היובל גם גרם לכך שנחלות השבטים נותרו שלמות, שכן לא ניתן למכור קרקעות לצמיתות.

הרמב"ם מונה שמונה מצוות הקשורות ליובל, (מצוות רכד-רכו, קלו-קמ): לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה (קלו), לתקוע בשופר בשנת היובל [כדי לצאת עבדים חופשיים] (קלז), ליתן גאולה לארץ בשנת יובל (קלח), להיות גאולת בתי ערי חומה (קלט) ולמנות שני יובל שנים ושמיטים (קמ). שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן (רכד), שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים (רכה), ושלא לאסוף פירות יובל כאסיפת שאר השנים (רכו).

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה והתלמוד מלמדים כי היובל הפסיק לנהוג אחר שגלו עשרת השבטים, על-אף שהשמיטה המשיכה לנהוג. על פי הרמב"ם כבר "משגלה שבט ראשון [ראובן] ושבט גד וחצי שבט מנשה - בטלו היובלות, שנאמר: 'וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ'".[5]

היובל נוהג רק כאשר "רוב ישראל שרויים על אדמתם", ויש הדורשים אף שכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת, דבר המצמצם מאוד את אפשרות יישום היובל בימינו באופן טבעי.

"יובל" בתרבות הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות המילה יובל התרחבה במשך השנים, והחלה להורות על אירועים המציינים חמישים שנה למוסד, ארגון, או אישיות. לעתים אף משתמשים במילה כציון מספר קטן יותר של שנים.

המילה התאזרחה גם בשפות אחרות, כך שגם למלכת אנגליה, לדוגמה, חוגגים את ה"ג׳ובילי" (jubilee) פעם בחמישים שנה.

בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית השתמשו מתנגדי העבדות במונח "יובל" (jubilee) במשמעות "שחרור העבדים", בהשראת התנ״ך. כך למשל בשיר המפורסם "צועדים דרך ג׳ורג׳יה" ("Marching Through Georgia") הבית החוזר כולל את המלים "Hurrah! Hurrah! We bring the jubilee!" ("הידד, הידד, אנו מביאים את היובל!") כשהכוונה היא "באנו לשחרר את העבדים!".[6]

בימינו פועלת תנועה בשם "ג׳ובילי 2000" (Jubilee 2000), המנהלת מאבק ציבורי בארצות שונות (במיוחד באמצעות הפגנות כלפי ועידות הG-7 וG-8) בדרישה לשמיטת החובות האדירים המעיקים על מדינות העולם השלישי העניות – גם זאת בהשראת שנת היובל התנ״כית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר יהושע, פרק ו', פסוק ד'
  2. ^ מעובד מתוך משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ד'
  3. ^ התקיעה הנוהגת בימינו במוצאי יום הכיפורים היא מנהג בלבד, וכפי הנראה ללא קשר אמיתי לתקיעה ביובל.
  4. ^ בעקבות כך, ועל-פי עיקרון זה, מחכירים מינהל מקרקעי ישראל את קרקעותיהם לתקופה של 49 שנה [1].
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ח'
  6. ^ מלות השיר והסבר על ההקשר התנ״כי באתר [2]


P judaism.svg
ערך זה עוסק ב-6 מצוות מתוך תרי"ג מצוות: מניין יובלות, שחרור עבדים ביובל, קידוש היובל, איסור עבודת קרקע ביובל, איסור קצירת ספיחים ביובל ואיסור איסוף פירות יובל כרגיל. להרחבה על אחת מהן בתרי"ג מצוות במניין ספר החינוך, לחצו עליה.