תכנון (פעולה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תכנון הוא פעולה קוגניטיבית מודעת שהאדם מבצע כדי להתכונן לקראת אירועים עתידיים או לצורך השגת מטרה. תכנון יעיל יכול לסייע לאדם להימנע משגיאות, או לצמצם את הסבירות להן.

תהליך התכנון מערב קבלת החלטות בין אפשרויות הפעולה העומדות לרשות האדם וארגון של סדר הפעולות הנבחר. התוצר של פעולת התכנון הוא גיבוש של תוכנית, אשר תנחה את ההתנהגות של האדם ואת האופן שבו הוא פועל בסביבה.

השפעות על יכולת התכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

להבדיל מפעולה אקראית או אימפולסיבית על פי דחפים, תהליך התכנון מצריך הפעלת מחשבה ושליטה עצמית. בהתאם לכך, ישנם גורמים וכישורים שונים אשר יכולים לשפר את יכולת התכנון של האדם. לדוגמה: תפקודים ניהוליים, דיבור פנימי, מיומנויות חשיבה, יכולת פתרון בעיות, הפעלה של מטא-קוגניציה ועוד.

יכולת התכנון יכולה להיות מושפעת מהטיה קוגניטיבית, כשל לוגי או דפוס חשיבה מסוים, לחץ חברתי ועוד.

פגיעה ביכולת התכנון היא אחד המאפיינים של הפרעת קשב[1].

מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוח האנושי מסוגל לתמוך בשאיפותיו של האדם להגשים מטרות שונות‏[2].

אחד מתפקידיה של האונה המצחית הוא תכנון‏[3]. קליפת המוח הקדם-מצחית מעבירה מידע לסטריאטום, אשר מתבסס עליו כדי להנחות את ההתנהגות אל עבר מטרה רצויה והשגת חיזוקים. הוא עושה זאת על ידי בחירת הפעולות הנדרשות וסידורן באופן שיוביל להגשמת המטרה‏[2].

דופמין הוא מוליך עצבי המעורב בתהליכים של תכנון‏[2].

המידע המרחבי המתקבל מהחושים מעובד על ידי המוח, אשר מגבש את התפיסה המרחבית המשמשת את המערכת המוטורית לצורך תכנון של פעולות עתידיות‏[4]. האזור המוטורי המשלים (SMA) הוא חלק מקליפת המוח המעורב בהיבטים מגוונים של תכנון תנועה[5].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Johnston, C., Mash, E. J., Miller, N., & Ninowski, J. E. (2012). Parenting in adults with attention-deficit/hyperactivity disorder (ADHD). Clinical Psychology Review, 32, 215–228.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Calkins, Susan D. (Ed); Bell, Martha Ann (Ed), (2010). Child development at the intersection of emotion and cognition. Human brain development. Washington, DC, US: American Psychological Association.
  3. ^ Neil R. Carlson, (2013). Physiology of Behavior. Boston: Pearson.
  4. ^ V. S. Ramachandran, ed. (2012) Encyclopedia of Human Behavior, 2nd ed. Academic Press.
  5. ^ Makoshi, Z., Kroliczak, G., & van Donkelaar, P. (2011). Human supplementary motor area contribution to predictive motor planning. Journal Of Motor Behavior, 43(4), 303-309.