פיליטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פיליטון (נהגה בעברית גם פליטון או פוליטון; מצרפתית: feuilliton – עלון, דף מצורף)[1] הוא מאמר, המופיע בדרך כלל בעיתון, שדן בצורה קלה, הומוריסטית ושווה לכל נפש בנושא מקומי, חברתי, תרבותי ואף פילוסופי. הפיליטון הופיע על פי רוב במדור מסוים בדף העיתון, לרוב בחלקו התחתון מתחת לקו הפרדה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן היינריך היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831, משורר, עיתונאי ופיליטוניסט

הפיליטון נולד בצרפת בראשית המאה ה-19.[2] התסיסה המהפכנית, התמורות החברתיות והצימאון למידע חדשותי תרמו להיווצרותו של קהל קוראים חדש, אשר נזקק לסוג אחר של עיתונות. הקוראים החדשים, שבאו משכבות עממיות, דרשו חומר קריאה קל, משעשע ובעל מבנה פשוט, והפיליטונים ענו יפה על צורכיהם. המתכונת הגרפית של הפיליטון בעיתון כמעט ולא השתנתה מאז יצא הפיליטון הראשון ב-25 בינואר 1800 כמוסף לעיתון הפריזאי Journal des débats ("ז'ורנל דה דֶבָּה"); היה זה מעין דף קטן שנוסף לעיתון בעמוד השני והובדל מהחלק העליון באמצעות קו הפרדה. הפיליטון (feuilliton), שפירושו בצרפתית: עלה, או דף קטן, הודפס בגופנים קטנים יותר מאלה שבהן הודפס שאר העיתון, וכך יכלו הקוראים לגשת מיד אל המדור המוכר להם.

למעשה, מדורי הפיליטונים ריכזו את כל החומר שאיננו חדשותי: חידות, אופנה, אנקדוטות קצרות, ביקורות, סאטירות, סיפורים פיקנטיים וכיוצא בזה. בהדרגה הפך הפיליטון למדור התרבותי של העיתון, כאשר פעמים רבות הפובליציסט הרציני של העיתון כותב גם פיליטונים, ונוצר סגנון מיוחד של מעין פטפוט קל ואלגנטי, אשר נתן ביטוי ל"אֶספּרי" (esprit, הרוח) הצרפתי. הנושאים עצמם התחלפו, אך הייתה בהם תמיד זיקה לאקטואליה וקלילות שמחפה לעתים על תוכן רציני, ולעתים אפילו מצליף, של בן המקום. נוצר מצב חדש, שבו הסגנון האישי והווירטואוזי לעתים של הפיליטוניסט דחק את רגלי המאמר בעל המידע האינפורמטיבי היבש. בנוסף לכך, הפיליטון שימש כדרך העוקפת את מספריו המחמירים של הצנזור, שבאימפריה הרוסית במיוחד, היה מחמיר מאוד עם כתבות שלא הלכו בתלם הקבוע של השלטון. לעתים קרובות אמרו הפיליטוניסטים את שלהם, בדרך פארודית, אנלוגית ובלתי מחייבת, לקורת רוחם של כל הצדדים.

כותבי פיליטונים ידועים באירופה במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20: אמיל זולא, ז'אן ז'ורס, פרנסואה מוריאק ושארל בודלר פיארו את עמודי הפיליטונים בצרפת; היינריך היינה את העיתונים הגרמנים; ואילו רודיארד קיפלינג, קתרין מנספילד וסומרסט מוהם תרמו את ההומור האנגלי לפיליטונים הבריטיים.

הפיליטונים העברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפתלי נימנוביץ' (הנ"ץ) פיליטוניסט ב"הצפירה"

הפיליטון העברי הראשון נדפס בגיליון הראשון של 1867 בעיתון העברי "המליץ" על ידי הסופר צבי הכהן שרשבסקי, ונקרא: "עלה נידף". הפיליטון נכתב ממש על פי המתכונת הצרפתית: בעמוד השני של העיתון, מתחת לקו מפריד ובגופנים קטנים יותר: בכתב רש"י. אך מבחינת התוכן, היו אלו ניסיונות ראשונים, שהתאפיינו באריכות פלפולית חסרת הומור בסגנון בית המדרש. בהדרגה החלו גם שאר העיתונים לפרסם פיליטונים, כל אחד בשם המיוחד לו, והכישרונות הגדולים, כמו יל"ג, (שקרא למדור שלו: "צלוחית של פלייטון"), פרץ סמולנסקין, מנדלי, י"ל פרץ, לוינסקי, פרישמן, ברדיצ'בסקי, הנ"ץ ("בראש הומיות"), נחום סוקולוב ("משבת לשבת"), שלום עליכם ואחרים – החלו לתרום לעליית קרנה ותוכנה של הסוגה החדשה, איש איש וסגנונו, איש איש וקוראיו הנאמנים. הנושאים כללו: הומור, ביקורת ספרותית, סיפורים בהמשכים, שירים, ענייני דיומא, ענייני קהילה ועוד. בתרבות, שהייתה רובה ככולה רצינית וכבדה, שימש הפיליטון העברי מעין אתנחתא מחויכת ונדרשת, הן על ידי הקוראים והן על ידי הכותבים, שהסתגלו באהבה לסגנון החדש.

הפיליטון העברי תרם אפוא את חלקו ללשון העברית המתחדשת, ובעיקר זו המדוברת, ולהדברת המליצה המסורבלת בשפה. לצד המאמרים כבדי הראש בעיתונות, שכנו הפיליטונים הקלילים, שדברו אל העם בלשון העם ותרמו רבות להכנסת ההומור וההלצה לכתיבה העיתונאית, למשלב עממי של דיונים תאורטיים ופילוסופיים למיניהם, להחדרת נושאים כללים לתוך ההווי היהודי ולשיחה לבבית בין כותב וקורא. לא לחינם הגדיר נחום סוקולוב, עורך עיתון "הצפירה" – שהרבה לפרסם ולכתוב פיליטונים בעצמו, ומדורו "משבת לשבת" היווה במשך שנים רבות את מוקד המשיכה של אלפי קוראים נלהבים בעיתונו – הגדיר את הפיליטון כגשר בין העיתונות והספרות:[3] יש בז'אנר זה גם מן הדיווח העיתונאי וגם מן היצירתיות הספרותית האישית של הכותב; הפיליטון, יותר מכל כתבה אחרת בעיתון, הוא הביטוי ליצירתו האישית של הכותב ולצביונו הייחודי.

פופולריות מול פופוליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימין זאב הרצל, מדינאי, מחזאי, עיתונאי ופיליטוניסט

לא כולם היו שותפים להתפעלות מהפיליטונים, שזכו לפופולריות רבה בקרב קהל הקוראים. היו אנשי רוח שזלזלו בכתיבה הקלה והמהתלת, שכאילו יצאה מתחת לשרוולם של הפיליטוניסטים, לעומת הספרים והמאמרים הרציניים, שהושקעו בהם הרבה מחשבה ותכנון. דוד פרישמן מתאר את תדמיתם של כותבי הפיליטונים בעיני אנשי הרוח: "המלה 'פיליטוניסטן' הייתה בינתיים לשם גנאי פשוט, מין שם-נרדף עם בור, גונב סוסים, פוחז, מזייף-שטרות וכדומה...", זועם פרישמן על המעמד הנמוך שקיבלו הפיליטוניסטים בקרב "המבינים".[4] גם מקס נורדאו האשים את אחד העם שמאמריו אינם אלא ערבוביה של פטפוטים שנלקחו מתוך פיליטונים אירופיים.[5] מנגד, אחד העם האשים את הרצל, שהיה כותב פיליטונים בעיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה" (Neue Freie Presse), שהוא שחקן ש"כל דבריו ומעשיו הם אך פוליטון גדול, לא יותר...".[6] לעומת זאת, נכתב על הרצל בעיתון "המצפה" מאמר, ובו נאמר שכאשר התפרסם פיליטון שלו בעיתון, היה זה יום חג לקוראים ולמערכת.[7]

מסתבר אפוא שכתיבת פיליטונים יכלה לעתים לשמש כגנאי, כהאשמה בכתיבה לא רצינית, קשקשת מתלהמת ופופוליסטית; כלומר, הפופולריות הרבה של הסוגה החדשה הייתה כנראה גם בעוכריה.

פיליטוניסטים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים קישון, סופר ופיליטוניסט

כיום לא מרבים להשתמש במונח "פיליטון"; את מקומו ירשו הסאטירות, הטור האישי הקבוע, הומורֶסקות, מערכונים וכדומה. ואולם רבים הכותבים ברוח הפיליטונים של המאות הקודמות. הפיליטוניסט הישראלי הידוע ביותר בארץ ובעולם הוא אפרים קישון: הפיליטונים היומיים שלו במדור "חד גדיא" בעיתון "מעריב", התפרסמו במשך כשלושים שנה, הצטיינו בווירטואוזיות יצירתית מתרשמת של בן המקום ובהומור, לעתים קרובות סאטירי ונשכני, וכבשו את לב הקוראים מכל קצות הקשת החברתית והפוליטית. מאז קמו עשרות בעלי טור קבוע שכתיבתם האישית והקלילה בעלת הצביון הייחודי תואמת, פחות או יותר,  את ההגדרה הפיליטוניסטית. גם הפיליטונים הישראלים חורגים לעתים קרובות מעבר לשיחה קלילה מתובלת בהומור וחסרת אג'נדה. ניתן למנות עִמם את טוריהם הקבועים בעיתון של מאיר עוזיאל, מאיר שלו, יאיר גרבוז, סייד קשוע, חנוך דאום, נרי ליבנה ודורון רוזנבלום.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי קרניאל, הפיליטון העברי: התפתחותו של הפיליטון בספרות העברית, תל אביב: אל"ף, תשמ"ב 1981.
  • תמימה אידלסון, "משבת לשבת: פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד, 23 (תשע"ג).
  • שמואל ורסס, "צלוחית של פלייטון וסממניה: על אמנות הפילייטון של יהודה ליב גורדון (יל"ג)", מחקרי ירושלים בספרות עברית תשמ"ג, עמ' 105 - 125
  • דוד פרישמן, "רק לא פיליטוניסטן: (לזכר א. ל. לווינסקי)", כל כתבי דוד פרישמן, תרע"ד, כר' 12–13, עמ' 7–9.
  • עוזי אורנן, מילון המילים האובדות
  • Siegfried kracauer, The Mass Ornament, Harvard University Press, 1995S
  • Heinz Starkulla, "The Feuilleton" , Encyclopedia of World Literature in the 20th Century, New York, 1967

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המילה העברית שחידש איתמר בן-יהודה:  "ירכתון" לא התקבלה בציבור (האקדמיה ללשון העברית, אקדם, מס. 27.
  2. ^ צבי קרניאל, הפיליטון העברי; התפתחותו של הפיליטון בספרות העברית, אל"ף, 1981.
  3. ^ נחום סוקולוב, אישים, הספרייה הציונית, ירושלים, 1958, עמ' 285.
  4. ^ דוד פרישמן, רק לא פיליטוניסטן (לזכר א. ל. לווינסקי), כל כתבי דוד פרישמן, כר' 12-13.
  5. ^ מכס נורדאו, "אחד העם על אלטנוילאנד", הצפירה, גל' 51–54.
  6. ^ אחד העם, מכתב 1.9.1897, אגרות אחד העם, כר' 1. עמ' 126.
  7. ^ המצפה, ת. הרצל בתור אדם וסופר, עיתונות יהודות היסטורית, ‏8 ביולי, 1904