בני ציפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בני ציפר
בני ציפר
תאריך לידה 1953 (בן 63 בערך)
מקום לידה ישראלFlag of Israel.svg תל אביב, ישראל
עיסוק עורך המדור "תרבות וספרות" בהארץ
לאום ישראלי
שפות היצירה עברית

בני צִיפֶר (נולד ב-1953) הוא סופר, משורר ועיתונאי ישראלי, עורך המדור "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ" ובעבר בעל טור דעה בעיתון זה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני ציפר נולד בתל אביב להיינץ ונירה ציפר, שעלו ב-1949 מטורקיה. אביו היה מהנדס חשמל ועבד בחברת החשמל, ואמו הייתה רופאה ועבדה בקופת חולים[1]. המשפחה גרה בשכונת אפקה וציפר למד בתיכון אליאנס, שם רכש לדבריו את אהבתו לתרבות הצרפתית.

למד בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית[2].

נשוי לד"ר עירית ציפר, ארכאולוגית העובדת במוזיאון ארץ ישראל, ואב לשלושה. מתגורר ברעננה.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציפר כתב חמישה ספרים ותרגם מספר ספרים מצרפתית. בספריו עוסק ציפר בהומוסקסואליות בישראל המודרנית ובתרבות של העולים מטורקיה.

הספרים שכתב:

  • ציפור מקננת בראש (1978) - פרוזה פיוטית.
  • מארש טורקי (1995) - רומן.
  • ציפר ובני מינו (1999) - רומן על חיי זוג הומוסקסואלים.
  • איסטנבול מאלף ועד תו (2000) - מדריך טיול ובילוי בעיר.
  • עלייתו השמיימה של העורך הספרותי (2005), הוצאת אוב - ז.ע.פ..
  • בינינו, הלבנטינים - סיפורי מסעות (2012).

ספרים שתרגם:

  • בבל - מאת גרישה מני. הוצאת חדקל, תשמ"א.
  • צפע בידי - מאת ארוה באזן. הוצאת עם עובד, תשמ"ח 1987.
  • אוראנוס - מאת מרסל אמה. הוצאת עם עובד, תשמ"ט 1989.
  • הסימפוניה הביזנטית - מאת ז'אן אוליביה טדסקו. הוצאת עם עובד, תשנ"ב 1992.
  • כרמן - מאת פרוספר מרימה. הוצאת עם עובד, תשנ"ז 1996.
  • להפך - מאת ז'וריס קרל הויסמנס. הוצאת כרמל, תשנ"ח 1998.
  • חזירויות - מאת מרי דריאסק. הוצאת עם עובד, תשנ"ט 1998.
  • המשורר הנרצח - מאת גיום אפולינר. הוצאת עם עובד, תשנ"ט 1998.
  • הפרוזה של הטרנס סיבירית ושירים אחרים - מאת בלז סנדראר. הוצאת המעורר, 1999.
  • אחד-עשר אלף המלקות - מאת גיום אפולינר. הוצאת בבל, תשס"ה 2005.
  • הספר של מונל - מאת מרסל שווב. הוצאת נהר ספרים, 2006.

פעילותו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1988 הוא העורך של מדור "תרבות וספרות" בגיליון יום שישי של העיתון "הארץ", ומפרסם בו לעתים קרובות גם טור אישי. בשנת 2004 החל לכתוב ב"הארץ" גם את הטור "הטלוויזיה של השבוע" (במקומו של יורם ברונובסקי שהלך לעולמו), העוסק בתרבות הטלוויזיונית הישראלית.

משנת 2005 החל לפרסם בלוג באתר "הארץ", בשם "לא בבית ציפרנו". חלק מהרשימות בבלוג מבוססות על הטור "ציפרלנד" שהוא מפרסם בעיתון מדי יום שישי. הבלוג עורר תגובות רבות בשל התעסקותו הפרובוקטיבית[3] בנושאים רגישים כמו השואה, גלותיות, הומוסקסואליות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והשוואה בין תרבות ארצות המערב ותרבות ארצות ערב לבין מה שציפר רואה כגילויי חוסר תרבות בישראל. לדוגמה, בטור שכותרתו "המתים לפחות כבר לא יראו את ההתבהמות של ישראל" קישר ציפר בין סביאת מזון מהיר לבין חדירת כוחות צה"ל לרצועת עזה.[4] באותו טור לא חסך ציפר שבטו גם מערוץ 2, מערוץ 10, מיהודים חרדים, ממכירת רהיטים מיובאים בכפר מל"ל, מאדריכלות פוסט מודרנית בכפר סבא ומהחרדה העומדת בבסיס הזהות היהודית-ישראלית, לשיטתו.[4] טור זה איננו חריג במידת הביקורת והעוקצניות שבו, וגם בפרסומים אחרים בבלוג לא הסתיר ציפר מן הקוראים את מי הוא שונא, למי הוא בז, ומן העבר השני תיאר מהו בן תרבות והבהיר לקוראיו כיצד לדעתו ראוי לנהוג.

בעקבות הטקס הצבאי לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל המערבי, ביטא ציפר את חרדתו לגורל מדינת ישראל, אותה חתם בקריאה לחיילי צה"ל להיות נרפים וחלשים מכיוון שזוהי הדרך היחידה להחזיר את ישראל למסלול הנכון.[5]

סטודנטים במכללת ספיר התלוננו בפני ההנהלה על הערות גזעניות כביכול שכתב ציפר כנגד עדות המזרח. ההנהלה השיבה כי "דבריו של בני ציפר לא מתיישבים עם דעותינו, וגם אותנו הם מטרידים" אך לדבריה חופש הביטוי מתיר לו לאומרם.[6]

בשנת 2015 יצא להגנתה של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו,[7] ובהמשך תיאר בהתפעלות את ביקורם של שרה ובנימין נתניהו בביתו.[8] העיתונאים גל אוחובסקי[9] וב. מיכאל[10] מתחו עקב כך ביקורת חריפה על ציפר.

במרץ 2016 כתב בטורו ב"הארץ": "אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו",[11] ובכך עורר זעם בציבור.[12] בעקבות הסערה החליט עורך "הארץ" אלוף בן על הורדת טורו של ציפר.[13] ב-9 במרץ 2016 פרסם טור אחרון במדור "ציפרלנד", ובו התנצל על דבריו.[14] הביקורת על ציפר ועל "הארץ" נמשכה גם לאחר ההודעה על הורדת טורו של ציפר.[15][3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בני ציפר, מת אבא, אבא זקוף הגו שלי, באתר הארץ, 28.03.2008
  2. ^ בני ציפר, פרידה מהמקום שבו למדתי שבלי בטלנות אין תרבות, באתר הארץ, 19 באפריל 2014.
  3. ^ 3.0 3.1 יובל דרורהקורא מספר אחת, באתר העין השביעית, 9 במרץ 2016
  4. ^ 4.0 4.1 בני ציפר, המתים לפחות כבר לא יראו את ההתבהמות של ישראל, באתר הארץ, 2 במרץ 2008
  5. ^ בני ציפר, צעירים, היו פייגאלאך. רק ישראל חלשה תחזיר אותנו לנתיב האבוד, באתר הארץ
  6. ^ 1ליאור אבני, סטודנטים בספיר: המרצה בני ציפר משמיע הערות גזעניות, באתר nrg
  7. ^ בני ציפר, שרה נתניהו אירחה אותי השבוע בביתה - ואני הסתחררתי, באתר הארץ, 6 בפברואר 2015
  8. ^ בני ציפר, כמה ענוג היה הלילה בו ביליתי עם בני הזוג נתניהו בביתי. ענוג עד מאוד, באתר הארץ, 22 ביולי 2015
    הדס סיני‏, ארוחת ערב עם ראש הממשלה ורעייתו: "ההומור של שרה מרתק", באתר וואלה! NEWS‏, 19 ביולי 2015
  9. ^ גל אוחובסקי, אז מה אכלה שרה נתניהו לארוחת ערב?, באתר "mako",‏ 22 ביולי 2015
  10. ^ ב. מיכאלהערב הענוג-ענוג שלי עם הרב כהנא, באתר הארץ, 29 ביולי 2015
  11. ^ בני ציפר, הדרישה מאייל גולן לגלות מוסר מוכיחה: החברה הישראלית חסרת תרבות, באתר הארץ, 5 במרץ 2016
  12. ^ שגיא בן נון‏, איגודים פמיניסטיים נגד בני ציפר: "הצדקת פדופיליה היא חציית קו אדום", באתר וואלה! NEWS‏, 6 במרץ 2016
  13. ^ לי-אור אברבך, ‏בעקבות הטור השערורייתי: "הארץ" מוריד את הטור של בני ציפר, באתר גלובס, 9 במרץ 2016.
  14. ^ בני ציפר, בבקשה, תסלחו לי, באתר הארץ, 9 במרץ 2016
  15. ^ טל ניצן, טור ההתנצלות של בני ציפר: מראה בפני "הארץ", באתר "mako",‏ 9 במרץ 2016
    גל אוחובסקי, מה שווה ההתנצלות של ציפר, באתר "mako",‏ 10 במרץ 2016