תקופת הצרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הגהה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

תקופת הצרות היא תקופה בהיסטוריה של רוסיה, שנמשכה משנת 1598 ועד לשנת 1613. בתקופה זו התרחשו מפגעי אקלים קשים, פלישות של הליטאים, הפולנים והשוודים, במקביל למשבר פוליטי, כלכלי וחברתי קשה.

איור על תקופת הצרות בטושינו

תחילת המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות איוואן הרביעי בשנת 1584, יורש העצר פיודור הראשון לא התאים למלא את תפקיד הצאר ואילו אחיו דמיטרי היה צעיר מכדי לשלוט. ב-1591, בהיותו בן 10, נהרג דמיטרי והמדינה נשלטה למעשה על ידי אחי אשתו של הצאר, בוריס גודונוב, על אף שבאופן רשמי תקופת שלטונו של פיודור הסתיימה רק ב-1598. השנים 16011603 היו שנות בצורת. הקיץ היה קר מהרגיל, ובספטמבר כבר היה שלג. כתוצאה מכך פשט רעב כבד והתפרצו מגפות. המונים נהרו למוסקבה והממשלה החלה בחלוקת מזון. שמועות התפשטו על כך שהנסיך דמיטרי לא באמת נהרג ושהשלטון של בוריס גודונוב אינו חוקי.

דמיטרי הכוזב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע זה הופיע דמיטרי הכוזב הראשון. בפגישה עם מלך פולין זיגמונט השלישי דמיטרי הבטיח שלאחר קבלת השלטון ברוסיה הוא יעביר לשליטת פולין שטחים משמעותיים, יתמוך בהפצת הנצרות הקתולית ברוסיה ויפעל לאיחוד בין המדינות. בהתאם, הוא קיבל תמיכה ממלך פולין זיגמונט השלישי והחל בפלישה לרוסיה הצארית בתמיכת האצולה הפולנית. בעיצומה של מערכה צבאית, ב-13 באפריל 1605, בוריס גודונוב נפטר והשלטון הועבר לבנו. עם זאת, הצבא לא תמך בו ובתחילת יוני 1605 הוא נהרג במסגרת הפיכה שלטונית. ב-20 ביוני 1605 דמיטרי הכוזב הראשון נכנס עם צבאו למוסקבה. חלק ניכר מהאצולה המוסקבאית, כולל אלמנתו של איוואן הרביעי (אמו של הנסיך דמיטרי), הכירו בו כבנו של הצאר וכיורש העצר. אמנם, לא כל האצולה תמכה במהלך. קבוצה בראשות ואסילי שויסקי החלה להפיץ שמועות שהצאר המיועד אינו יורש העצר הלגיטימי. הקושרים נתפסו ורובם הוצאו להורג. שויסקי עצמו קיבל חנינה.

דמיטרי לא עמד מאחורי ההבטחות שנתן לפולנים. התנהגות הפולנים, שהעבירו מספר תפקידי מפתח בשלטון לידם, גרמה לקרע בין השלטון לבין חלק משמעותי של האצולה הרוסית וכלל האוכלוסייה. בשנת 1606 שויסקי אירגן קשר נוסף. הפעם הוא נחל הצלחה, וב-17 במאי 1606 דמיטרי הכוזב הראשון נהרג.

שלטון ואסילי שויסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעלה ואסילי שויסקי לשלטון החלה בדרום התקוממת איכרים. חלק ניכר של האוכלוסייה לא תמך בשלטונו. בנוסף, הופיע טוען חדש לכתר, דמיטרי הכוזב השני. לקראת סוף שנת 1608 רוב המדינה הייתה בשליטתו. בשליטת הצאר היו הערים מוסקבה, קולומנה, סמולנסק, ניז'ני נובגורוד, קאזאן וערים נוספות במזרח המדינה. כתוצאה מחולשת השלטון החלו פלישות של הורדת נוגאי וכוחות של ח'אנות קרים הגיעו עד לאזורים במרכז רוסיה, דבר שלא התרחש כבר תקופה ארוכה. במקביל, כוחות של פולנים וליטאים, שהיו חלק מצבא דמיטרי הכוזב השני, פלשו לערים רבות והטילו מיסים על ערים שבשליטתם. בתחילת שנת 1609, לצבא הצאר בראשות מיכאל סקופין-שויסקי היו מספר הצלחות בשדה הקרב, אך הוא גם הפסיד במספר קרבות חשובים. ממשלת שויסקי חתמה על חוזה עם שוודיה, לפיו הרוסים יעבירו שטחים נכבדים לשליטה שוודית בתמורה לתמיכה צבאית. כוחות של כ-15 אלף שכירי חרב שוודים הועברו לרוסיה. הצבא המשותף הצליח להתקדם בשדה הקרב והיו לו מספר הצלחות. המצור על מוסקבה הופסק ודמיטרי הכוזב השני נאלץ לעזוב את המחנה שלו בפרברי מוסקבה ולהימלט. ב-12 במרץ 1610 צבאו של מיכאל סקופין-שויסקי, אחיינו של הצאר ואסילי, נכנס למוסקבה. באופן מפתיע, ב-29 באפריל המפקד הצעיר והאהוד נפטר. קיימת גרסה לפיה הוא הורעל בהוראת ואסילי שויסקי עצמו שפחד מהתמיכה בו בקרב האצולה ומהאהדה לה הוא זוכה. הצבא, תחת פיקודו של דמיטרי שויסקי, אחיו של הצאר, יצא ממוסקבה במטרה לשחרר את העיר סמולנסק ממצור של צבא זיגמונט השלישי, מלך פולין. ב-4 ביולי 1610 התרחש קרב קלושינו. הרוסים נחלו תבוסה מוחצת וצבאם התפזר. תוך זמן קצר ואסילי שויסקי סולק מהשלטון על ידי הבויארים, הפולנים נכנסו למוסקבה וכל משפחת שויסקי הועברה לוורשה.

שליטה בויארית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסת הצבא בקרב קלושינו הביאה לכך שואסילי שויסקי סולק מן השלטון והשליטה הועברה למועצה של 7 בויארים (מסטסלבסקי, טרובצקוי, אובולנסקי, רומנוב, ליקוב ושרמטייב). האצולה המוסקבאית נשבעה אמונים לנסיך הפולני ולדיסלאב, ובמהלך 20–21 בספטמבר 1610 הפולנים נכנסו למוסקבה. הביזה שביצעו הכוחות הפולנים וההבדלים בין האמונות הקתולית והאורתודוקסית הביאו לכך שמספר ערים בצפון-מערב ובמזרח המדינה התנגדו למהלך ולא הסכימו להכיר בנסיך הפולני כצאר חדש. ב-17 במרץ 1611, הפולנים, שסברו שמהומות אשר התקיימו בשוק של מוסקבה מהוות את תחילתה של התקוממות, רצחו מעל 7,000 מתושבי העיר. בתגובה התארגן צבא מתנדבים בראשות וויוודה של ריאזן פרוקופי ליאפונוב בערים שהתנגדו לנסיך וולדיסלאב. צבא המתנדבים הגיע לפרברי מוסקבה והחל קרב על כיבושה. בעקבות מאבקים פנימיים, ליאפונוב נהרג וצבא המתנדבים התפזר. באותה שנה כוחות של ח'אנות קרים פלשו לאזור ריאזן. העיר סמולנסק נפלה לידי הפולנים לאחר 20 חודשי מצור והשוודים הפסיקו להיות בני ברית והחלו בכיבוש ערים בצפון השטח הרוסי.

בשנת 1612 החל להתארגן צבא מתנדבים שני בראשות קוזמה מינים שהזמין את הנסיך דמיטרי פוז'ארסקי לניהול המערכה הצבאית. בפברואר 1612 הצבא כבש את ירוסלבל ובמשך 4 חודשים המתין תוך התארגנות ואימונים בעיר זו. בתקופה זו נשקלה מועמדות של נסיך שוודי לתפקיד הצאר, אך מועמדות זו לא הגיעה לכדי בשלות. בספטמבר 1612 כוח פולני כבש את וולגדה וכמעט כל תושביה נהרגו. ב-30 באוגוסט 1612 צבא המתנדבים יצא מירוסלבל לכיוון מוסקבה. בתחילת נובמבר 1612 הצבא כבש את העיר והכוחות הפולנים התבצרו בקרמלין. תוך מספר ימים הפיקוד הפולני חתם על הסכם וכוחותיו עזבו את העיר.

שחרור מוסקבה על ידי דמיטרי פוז'ארסקי

בחירת הצאר החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לכרוז שפורסם ב-10 בנובמבר 1612 הוחלט על אספת זמסקי סובור ועל בחירת צאר חדש. כל עיר הייתה צריכה לשלוח משלחת בהרכב של עשרה אנשים. מלך פולין סיגיזמונד ניסה לכבוש את מוסקבה מחדש, אך בהיעדר כוח גדול מספיק נסוג.

בינואר 1613 החלו הישיבות של זמסקי סובור. נשקלו 4 מועמדים: וסאילי שויסקי, וורטינסקי, טרובצקוי ומיכאל רומנוב. ב-7 בפברואר התקיימה בחירת הצאר החדש. ההכרזה הרשמית נדחתה עד ל-21 בפברואר במטרה לוודא שהבחירה (במיכאל רומנוב) מקובלת על כל שכבות האוכלוסייה.

עם בחירת הצאר החדש, השלטון המרכזי השתרש והסתיימה תקופת הצרות.

השלכות תקופת הצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הסתיימה תוך אבידות טריטוריאליות קשות לרוסיה הצארית. אזור סמולנסק אבד לעשרות שנים וחלק משמעותי במזרח חבל קרליה עבר לשוודיה. רוב אוכלוסיית קרליה עזבה ועברה לשטחים פנימיים של רוסיה. רוסיה איבדה את המוצא למפרץ הפיני. השוודים עזבו את נובגורוד רק בשנת 1617 והותירו אחריהם עיר הרוסה.

כלכלת המדינה סבלה קשות. השטח המעובד באזורים רבים קטן פי 20 ומספר האיכרים קטן פי 4. על-פי הערכות, אף במחצית המאה ה-17 האוכלוסייה במספר אזורים ראשיים הייתה קטנה מזו שהייתה במחצית המאה ה-16.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]