ﭏ

השימוש בליגטורה זו נפוץ בכתבים יהודיים מימי הביניים, ובספרים מודפסים החל מתקופת ראשית הדפוס. השימוש העיקרי בליגטורה הוא בשמות הקודש המכילים את הצירוף "אל", כדי להימנע מביזוי השמות וצורך בגניזה. האות נפוצה גם בטקסטים שנכתבו בערבית יהודית, משום ש"אל" היא תחילית היידוע בשפה זו.

עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיצוב הרגיל של הליגטורה הוא אות א', בהשמטת הרגל השמאלית, ובהוספת ראש הל' בצד שמאל למעלה. אולם, בחלק מכתבי היד מימי הביניים, וכן בכמה גופנים מודרניים, הליגטורה עוצבה כאות א' מלאה, ורק נוסף מעין "קוץ" בראשה השמאלי כדי לסמל את הל'. בדפוסים רבים, שלא הייתה בהם האפשרות להדפיס את הליגטורה כצורתה, השתמשו באות ף הפוכה כדי להדפיס את הליגטורה.^[2]

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה נקבע כי כתיבת א-ל מחוברים כשרה בכתיבת גט אך אינה כשרה בכתיבת ספר תורה.^[3] הפוסקים דנו בדין הכותב אות זו בשבת האם חייב סקילה כדין הכותב שתי אותיות, או שפטור כדין העושה חצי שיעור.^[4] שמות הקודש שנכתבו בליגטורה זו אינם טעונים גניזה, אך אין לנהוג בהם בביזיון.^[5]