ארבע מיתות בית דין
| משנה | משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז' |
|---|---|
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ד |
  | |
ארבע מיתות בית דין הן שיטות הוצאה להורג לביצוע עונש מיתה לפי ההלכה. דיניהן נדונים בפירוט במסכת סנהדרין. דינים אלה, העוסקים בגזר דין מוות, נקראים "דיני נפשות".
על פי ההלכה, עונש מיתה נגזר רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, ועל כן פורמלית חדלו עונשי מיתה להתקיים בסוף ימי בית שני, מלבד יוצאי דופן חריגים. בימי הסנהדרין, גזר דין מיתה והוצאה להורג ניתן על ידי "סנהדרין קטנה" (בתי דין של 23 דיינים ממקומות שונים בארץ), למעט מספר עבירות מצומצם, שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה.
מקור וטעם[עריכת קוד מקור | עריכה]
חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג. שיטת ההמתה נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. קיימות ארבע שיטות לפי דרגת חומרתן, וחז"ל סידרו אותן מן הכבד אל הקל: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לשיטתו של רבי שמעון סדר החומרה היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג.[1]
על פי המקרא, נראה שמטרת העונשים היא תיקון החברה על ידי הוצאת עושי רע מתוכה והרתעת השאר. למשל, בדינו של בן סורר ומורה: ”וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.” (דברים, כ"א, כ"א). על פי דברי חז"ל מיתת בית דין מכפרת לאדם על חטאיו אם התוודה, והוא בן עולם הבא.[2]
גישת חז"ל כלפי הריגת הנידון הוא כאל רע הכרחי, והיחס לנהרג מבוטא בדברי רבי מאיר:
בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון[3] אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחמר על דמם של צדיקים.
מעיון בתנאים הרבים שהם כמעט בלתי אפשריים הדרושים להבאה בבית הדין היהודי לידי עונש מיתה, עולה שמטרת עונש המיתה נועד להוות כלי ערכי שמגדיר את חומרתן של עבירות מסוימות, ולא כלי מרתיע או עונש שבא להוות נקמה בחוטאים. תשובה מאלפת בהקשר זה היא תשובתו של הרב משה פיינשטיין, מגדולי ההלכה במאה העשרים, שנכתבה לבקשת מושל ניו יורק[4] שפנה לרב בבקשה שיחווה דעתו בעניין זה. וכך פותח הרב פיינשטיין את תשובתו[5][6]:
מעלת כבוד שר המדינה הנכבד והחביב עלינו מאד, יאריך השם יתברך ימיו ושנותיו וממשלתו בטוב ובנעימים. ראשית הנני להביע רגשותיי באהבה וביראת הכבוד לשר המדינה בדבר רצונו לידע דעת התורה שניתנה מהשם יתברך על ידי משה רבנו בהבאור בתורה שבעל פה שנמסר מחכמי דור לחכמי דור עד שנכתבה בגמרא ובפוסקים הרמב"ם והשלחן ערוך ועוד שהיא דעה האמתית, וגם במה שיש לשר המדינה בטחון שאני יודע להשיב האמת והנכון לפי דיני התורה שעל זה יתברך מהשם יתברך בכל.
בתשובתו מדגיש הרב פיינשטיין שעונש המוות בתורה אינו נובע מרגשי נקם וגמול, שכן דבר זה מסור לאל בלבד, כמו שנאמר בתלמוד "'יבוא בעל הכרם [=הקב"ה] ויכלה את קוציו". הרב פינשטיין מדגיש שעונש המוות שבתורה נועד לביטוי עקרוני של חומרת האיסור, ולאפשר חינוך להבנה של חומרת האיסור. כיוון שכך, התורה קבעה קריטריון רחוק מאוד לשימוש מעשי בעונש המיתה, עקב החומרה היתירה שכרוכה בנטילת נפשו של אדם, וחשיבותה של כל נפש.
ועתה אשיב בקצרה, כי בעצם נאמרו בתורה עונשי מיתה לעבירות החמורות מאד כרציחת נפש אדם, ומיני גניבת אדם, ומיני עריות, ועל אחד שעובד עבודה זרה שהוא לשמש ולירח ולעץ ולאבן וכדומה, שאז הוא מופקר לעשות כל מה שבלבו ממיני נבלות ואכזריות שבעולם שיבדו הרשעים לטובת עצמם, אבל לא היה זה מצד שנאה לעושי דבר הרע ומצד יראה לקיום העולם, דעל זה איתא בגמ' (ב"מ פ"ג ע"ב) יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו, והלכה כן כדפסק הרמב"ם (ה' חובל פ"ה) וכל הפוסקים, אלא הוא כדי שידעו האינשי (=שידעו האנשים) חומר האיסורים אלו ולא יעברו על זה, ומצד שני, יש הדגשה על חשיבותו של כל נפש, ועוד חשבונות".
בדרך זו הוא מסביר את ההגבלות הגדולות (כגון צורך בהתראה מוקדמת, עדות ישירה – ולא נסיבתית בלבד - של לפחות שני עדים כשרים, בית דין של עשרים ושלשה דיינים מוסמכים, וכיוצא בזה), ואת תנאי הכשירות המיוחדים שנדרשים מהדיינים שדנים בדיני נפשות:
ואין סומכין לזה אלא לגדולים ביותר בחכמת התורה וגם גדולים בשאר חכמות, ויהיו ענווים מאד, ויראי השם יתברך, ושונאי ממון, ואוהבי האמת, ואהובים לבריות, בזה שהם בעלי טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ולא יהא שום גנאי ולא שם רע עליהם ורחמנים ביותר. ומטעם זה אין מעמידין [בבית הדין שדן דיני נפשות] זקן מופלג בשנים שכבר נשכח ממנו קצת צער גידול בנים, ולא מי שאין לו בנים, שאולי חסר לו קצת רחמנות ויכעוס על העוברים יותר מדי. ואנשים גדולים וטובים אלו אין יכולים לדון אלא כשהם עשרים ושלשה סנהדרין... וכן לא שייך לדון דיני נפשות לחייבו [את הנאשם] אף מאומדנא היותר גדולה שבעולם, אלא דווקא על פי שני עדים כשרים שאינם בכלל נוגעים בדבר, ובטח לא על ידי עדים שמבטיחים לפוטרם מעונש אם יעידו על אחרים, אחרי שמזהירין אותם חומר האיסור דעדות שקר בכלל וחומר איסור רציחת נפש ואיום גדול ביותר, וגם צריך התראה וקבלת התראה, וגם שיאמר בפירוש שאף שיודע כל זה הוא עובר, שלכן לא היה נארע [=לא היה קורה] למי שיחייבוהו מיתה אלא אחד לכמה שנים, וגם לא אפשר לדון דיני נפשות אלא כשבית המקדש היה קיים וישבו סנהדרין של שבעים ואחד שהם עוד יותר גדולים בלשכת הגזית בבית המקדש, שלכן לא דנו דיני נפשות אף במדינות שהיה רשות מהמלכות שידונו היהודים לעצמן בדיני התורה, ומכל מקום לא היה נמצא כמעט בכל הדורות רוצחים ביהודים מפני חומר האיסור ומפני מה שנתחנכו על ידי התורה ועל ידי עונשי התורה להבין חומר האיסור, ולא סתם היו מתיראים מהעונש כענין של כל דאלים גבר.
למרות ההסתייגות הגדולה שלו מהטלת עונשי מוות, מוסיף הרב פינשטיין בחתימת דבריו שאם מטרת עונש המוות היא "לצורך השעה", להילחם בפשיעה הגואה, ניתן להשיתה כדי "למיגדר מילתא", לגדור את הדבר:
וכל זה הוא כשלא הופקר איסור הרציחה אלא שבשביל איזה תאוה גדולה או איזה מריבה על טענת ממון וכבוד עשה זה, אבל מי שהורג נפשות מחמת שהופקר אצלו איסור הרציחה והוא אכזרי ביותר, וכן כשנתרבו רוצחים ועושי רשעה היו דנין למיגדר מלתא למנוע מעשה רציחה שהוא הצלת המדינה. והנני חותם בברכה לשר המדינה שינהל המדינה בצדק וביושר וגם במשפט הראוי כל ימיו ועוד יתגדל שמו בכל מדינתנו ארצות הברית.
תשובה זו משקפת את דרך המלך של המשפט העברי בימינו, השולל כעיקרון עונש מוות, אך מתירה במקרים מיוחדים ו"לצורך השעה".[7]
פירוט וביצוע המיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרטי הביצוע של ארבע המיתות מבוארים במסכת סנהדרין בפרקים ו–ז; להלן תובא תמצית הדברים:
לפני ההוצאה להורג היו מוליכים את הנידון למקום ההריגה, וכרוז היה עובר לפניו ומודיע את חטאו ואת עונשו ושואל אם יש מישהו שיכול ללמד עליו זכות. אם נמצא אדם כזה היו מחזירים אותו לבית הדין ושומעים את טענותיו, ואף הנידון היה יכול לבקש ללמד זכות על עצמו, שמא דעתו התבלבלה עליו בשעת המשפט. במרחק של עשר אמות[8] ממקום הריגתו, הנידון היה צריך להתוודות על חטאו, ובמקרה של סקילה, במרחק של ארבע אמות היו מפשיטים אותו (אך אישה לא הייתה מופשטת[9]). על פי הרמב"ם[10] ההפשטה נועדה לזרז את מותו. לאחר מכן, היו מטשטשים את דעתו של הנידון בסם המהול ביין.[11]
מכאן משתנה הביצוע לפי סוגי המיתות השונות:
סקילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העבירות עליהן ענושים בסקילה הן: עובד עבודה זרה, נערה בתולה מקודשת לאיש שזינתה והאיש שזנה עמה, מחלל שבת, מסית ומדיח לעבודה זרה, המקלל את השם, מקלל אביו או אמו, איש או אישה המקיימים יחסי מין עם בהמה, השוכב משכב זכר, השוכב עם אימו, השוכב עם אשת אביו, השוכב עם אשת בנו, בן סורר ומורה, מכשף, בעל אוב או ידעוני, שור שהרג אדם.
היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה שתי קומות אדם, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק ”יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו...”). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים (”...ויד כל העם באחרונה”), עד שהייתה נשמתו יוצאת.
התורה מצווה לתלות את מי שמת מיתת בית דין בסקילה, לאחר מותו:
וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.
על תליית הנהרג להיעשות ביום, דין שנלמד בתלמוד מהפסוק ”וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ” (במדבר, כ"ה, ד'), לאחר שחטאו ישראל בעבודת בעל פעור. בדברי רב חסדא ההוקעה מתפרשת כתלייה, על פי הפסוק:”וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'” (שמואל ב', כ"א, ח').[12] מכל מקום, הגופה הייתה נתלית סמוך לשקיעת החמה, והייתה נשארת תלויה רגעים אחדים בלבד.[13] זאת כיוון שהאדם עשוי ב"צלם אלוהים", ובתלייה זו יש משום בזיון. וכדברי התורה:
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:
לפי פרשנות חז"ל, תלייה מתקיימת רק בעובד עבודה זרה ובמקלל את השם (לדעת רבי אליעזר, כל המחויב סקילה – נתלה).[14]
שרפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העבירות עליהן ניתן עונש שרפה הן: בת כהן נשואה שזינתה, השוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה, כאשר אחת מהן היא אשתו (האשה או הבת והנכדה, בהתאמה), והשוכב עם בתו או נכדתו.
על פי חז"ל במשנה, מצות שרפה אינה על ידי שריפת הגוף (העלאה על המוקד), אלא רק על ידי שרפה פנימית של האדם כך שגופו נשאר שלם, חז"ל למדו כן בגזירה שווה מעדת קרח או מבני אהרן, שבשניהם הגוף נשאר קיים לאחר השרפה.
תחילה היו מעמידין את הנידון למוות כשהוא משוקע בזבל עד ברכיו, כדי שלא יזוז, לאחר מכן - על מנת לפתוח את פיו - היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (יש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חוט של עופרת[15]/ עופרת ובדיל[16] רותחת עד שהייתה מגיעה לקרביו.
הרג (סייף)[עריכת קוד מקור | עריכה]
עונש הרג נכתב בתורה על אנשי עיר הנידחת, ורוצח במזיד.
ההריגה על ידי סייף הייתה נעשית על ידי שהיו מתיזים את ראש הנידון בחרב.
חנק[עריכת קוד מקור | עריכה]
העבירות עליהן ענושים חנק: אשת איש וגבר שנאפו ביחד, מכה אביו או אמו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.
היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.
דרכי הדיון בדיני נפשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארבע מיתות בית דין הן כלי הכפייה ההלכתיים החמורים ביותר המסורים לבית הדין יותר מן ההלקאה, הקנסות והנידוי. מהפסוק ”וְהִצִּילוּ הָעֵדָה”[17] למדו חז"ל שבדיני נפשות ישנה חובה מיוחדת להשתדל במציאת ראיות לזיכוי החשוד. אמנם מן הפסוק אין ראיה שהכוונה היא דווקא להצלה בדיני נפשות, אך הדבר נלמד מסברה, שכן בדיני ממונות הטיית המשפט לטובת צד אחד בהכרח תביא להפסד של הצד שני, והלשון הצלה אינה רלוונטית.[18] ההבדלים שבדרכי הדין נשנות בפרק ד ממסכת סנהדרין:
- בית הדין – שלא כדיני ממונות, שדינם מסור לשלושה דיינים ואפילו אינם סמוכים,[19] דיני נפשות נידונים בערכאה משפטית של 23 דיינים מומחים. דיני נפשות מיוחדים כזקן ממרא, נביא שקר, עיר הנידחת סמכות הפסיקה היא בידי הסנהדרין הגדולה שבירושלים. כהן גדול ומלך מבית דוד[20] נידונים תמיד בבית הדין הגדול, בין אם בדיני ממונות או דיני נפשות.
- פתיחה לזכות – משהתקבלו דברי העדים לאחר שנבדקו בדרישה וחקירה, בדיני ממונות, בשלב הדיון בין החכמים אין קדימות לצד כלשהו. לעומת זאת, בדיני נפשות הדין הוא כי יש לפתוח בלימוד הזכות לפני הצגת הראיות המרשיעות.
- הטית הדין – דיני ממונות מוכרעים על פי רוב קולות, כלשון הפסוק, ”אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”.[21] עם זאת, מזהירה התורה באותו הקשר: ”לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת”. את הסתירה הנדמית פותרים חז"ל בלימוד כי "לא תהיה הטייתך לטובה כהטייתך לרעה: הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שניים".[22] דין זה נלמד לדיני נפשות. משכך, המלמדים חובה על הנידון צריכים להיות מרובים על המזכים בשני דיינים לפחות (רוב של 13 דיינים).
- החזרת הדין – בדיני ממונות לאחר גמר הדין, כלומר אחרי שהכריעו החכמים את הדין אך ביצועו טרם נעשה,[23] קיימת בידי בעלי הדין אפשרות של החזרת הדין: בקשה לשוב ולדון בסוגיה שהוכרעה בהצגת ראיות וטענות חדשות. החזרת הדין עשויה להביא לגזר דין הפוך. מכל מקום, בדיני נפשות החזרת הדין מתאפשרת רק לצורך לימוד זכות על הנידון, ואילו לימוד החובה עליו נדחה על הסף.
- הגבלות לימוד חובה – לפני הסנהדרין, גדולה או קטנה, ישבו שלוש שורות של תלמידים מובחרים, שאם היו צריכים לסמוך היו סומכים מהם.[24] אם במהלך הדין רוצה אחד התלמידים להציג לימוד לזכות או לחובה שלא אמרו החכמים – הרשות בידו. אך בדיני נפשות זכות זו מוגבלת ללימוד זכות בלבד ולימוד החובה נשאר בידי החכמים בלבד. תלמיד שרצה לזכות, עולה ויושב בין החכמים, אך גם אם נדחו דבריו אין מורידים אותו ממקומו כל אותו היום.
- אי-חזרה מלימוד זכות – בשלב הדיון, המעלה צד לזכות את הנידון אינו רשאי לשוב ולהציג צד לחובתו, לעומת דיני ממונות בהם יכולים הדיינים להביא ראיות לכאן ולכאן. רש"י[25] ביאר שתוקף ההגבלה הוא רק בשעת המשא ומתן, כדי לעודד את הדיין למצוא ראיות נוספות שיחזקו את דבריו, אך בשעת גמר הדין, כשנמנים המזכים והמחייבים, יכול הדיין לשוב בו מעמדתו ולחייב.
- זמני הדיון – מהתורה נלמד כי חובה על השופטים להיות זמינים לדון בכל זמן, שנאמר ”וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת”.[26] לעומת זאת, את הפסוק ”וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו”[27]פירשו שזמן הדין צריך להיות ביום. חז"ל למדו שאין בכך סתירה, ואכן החכמים יושבים בדין כל היום, ובלילה לא דנים אך גומרים את הדין.[28] לעומת זאת, דיני נפשות אינם נגמרים בלילה, שכן אז אי אפשר לקיים בנהרג ”וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”,[29] אלא ממתינים ליום המחרת. השהיית הדין בלילה נקראת "הלנת דין". בשלב הלנת הדין החכמים מתחלקים לזוגות ודנים ביניהם בדין הנידון. בזמן זה הם אסורים באכילה ושתייה, מדרשת הפסוק ”לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם”. בשל החיוב להלין את הדין אין דנים לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שאז תדחה ההריגה יותר מלילה אחד, מה שיביא ל"עינוי הדין" – הטלת הנידון בספק ובמצב מנטלי קשה עד ביצוע גמר הדין.
- דיינים מיוחסים – מי שאינם מיוחסים (כממזר) ואינם משיאין לכהונה (ככהן חלל) אינם רשאים לדון דיני נפשות ואינם מתמנים לסנהדרין קטנה.[30] אך לגבי גר, שלהלכה אינו נחשב מיוחס, דעת רש"י היא כי הוא יכול לשבת בהרכב הדן גר כמותו.[31] דעת התוספות היא שאם שני הוריו נוכרים אינו רשאי לדון לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, אך אם אמו יהודיה ורק אביו גוי, רשאי לדון דיני ממונות.[32]
- התחלה מן הצד – בדיני נפשות סדר הדיון הוא שהחכמים הקטנים שוטחים דעותיהם לפני הגדולים. לו היה הסדר הפוך, היה חשש ל”וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב”[21] ודרשו חז"ל "לא תענה על רב",[33] והוא מופלא שבבית דין שאין לנטות מדבריו.[34] וכן, מצווה החכם בציווי ”לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ”,[35] והוא חכם הגדול ממנו. הליך זה שונה מדיני טומאות וטהרות, בהם מתחילים מן הגדול.[36]
בסדרי המשפט בדיני נפשות, לא היו מוציאים להריגה יותר מאדם אחד ביום.[37] אך במקרה של הוראת שעה, היו חורגים מדין זה.[37]
לאחר ההריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרוגי בית דין לא היו נקברים בקברות אבותיהם, וקרובי משפחתם לא היו יושבים עליהם "שבעה", אם כי הם מותרים לנהוג במנהגי אנינות.[38] אך לאחר ריקבון הגופה, היו מלקטים את עצמותיהם וקוברים אותם בקברות אבותיהם. נחלקו האם לאחר ליקוט העצמות והקבורה שבים בני המשפחה ויושבים שבעה או שכיוון שנדחו – נדחו ואין מתאבלים עליהם.[39] וכן הסתפקו לגבי מי שהוצא להורג על ידי בית דין מכורח הוראת שעה אם מתאבלים עליו.[40]
כלי ההריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מן הדין על הסיף, האבן, הסודר ששימשו להריגת החוטא להיקבר לאחר ביצוע גזר הדין.[14] וכן העץ ששימש לתלייה נקבר. ברש"י מפורש שדין זה נלמד מריבוי הפסוק ”כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ”. הרמב"ם[41] פירש שהוא כדי לא להשאיר לנידון זיכרון רע, שלא יאמרו "זה העץ שנתלה עליו פלוני". וקבורה זו היא בתחום ארבע אמותיו של קבר הנהרג, אך לא באותו הקבר.[41]
הוצאות להורג בהיסטוריה ובספרות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימים עשרות אזכורים במקרא, בספרות חז"ל ובמקורות נוספים למקרי הוצאה לפועל של גזר דין מוות ביהדות. במקרא, רוב ההוצאות להורג קשורות לדין 'מורד במלכות' או לדיני מלחמה,[42] ובספרות חז"ל רוב המקרים הובאו דווקא בעקבות חריגותם מכללי ההלכה הנורמטיבית, ויצאו לפועל מסיבות ייחודיות.
במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתורה מסופר על סקילת המקושש, שקושש עצים בשבת,[43] ובן אישה ישראלית, המגדף, שקילל את ה' במדבר. שניהם הומתו בידי העם, בהוראה אלוהית.[44] מלבדם, 3,000 מחוטאי העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי בהוראת משה,[45] וזמרי בן סלוא נהרג ברומח בידי פינחס,[46] בדין של 'קנאים פוגעין בו'.
בספרי הנביאים, עכן בן כרמי נסקל בהוראת יהושע בן נון, לאחר שהודה שמעל בחרם בעקבות עלייתו בגורל.[47] ונבות היזרעאלי הומת בסקילה בהוראת איזבל, באשמת שווא של קללת האל והמלך, שנטפלה עליו בעזרת עדי שקר.[48]
מתוקף דין 'מורד במלכות', רבים הוצאו להורג בידי המלכים דוד, שלמה, יהוא, אמציה בן יואש והשופט גדעון. כך גדעון המית את אנשי פנואל,[49] דוד הרג את מתנקשי איש בושת,[50] עבדיו הרגו 20,000 ממשתתפי מרד אבשלום[51] וכך גם הומת שבע בן בכרי בידי העם.[52] בניהו בן יהוידע הוציא להורג את את אדוניה בן חגית,[53] את יואב בן צרויה[54] ואת שמעי בן גרא בפקודת שלמה המלך.[55] יהוא הרג את בני אחאב[56] ואת אחי אחזיהו.[57] ואמציה מלך יהודה הכה את מתנקשי אביו.[58]
במספר הזדמנויות הוצאו להורג נביאי בעל. לדוגמה בידי אליהו הנביא שהרג מהם 450 איש,[59] יהוא שכינס אותם בעורמה[60] ויהוידע הכהן שהוציא להורג את מתן כהן הבעל.[61]
בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
אצל חז"ל הוזכרו בעיקר הוצאות להורג שחרגו ממסגרת ההלכה הרגילה, וחלקן שייכות לקטגוריה של הוראת שעה, על פי סכוליון מגילת תענית: ”אמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מלקין והורגין שלא מן התורה... לא מפני שכתוב בתורה, אלא משום שנאמר: ובערת הרע מקרבך”.[62] חלק אחר הם מקרים שהתבררו כטעות בפסיקה, וחלקם עלו ככל הנראה במסגרת אגדות חז"ל.
בתלמוד מסופר על אישה ששכבה עם מי שנחשד כבנה בירושלים ונסקלה בידי בית דין,[63] ובלוד, מסית בשם 'בן סטדא' הופלל במארב והוצא להורג.[64] בכפר סכניא במצרים נסקלו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים.[65] וישו נתלה בערב פסח בעוון כישוף, הסתה והדחה.[66]
בהוראת שעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסורת על ימי השלטון היווני מספרת על סקילת אדם שרכב על סוס בשבת,[67] ובמשנה נמסר על שמעון בן שטח שתלה 80 נשים באשקלון בעוון כישוף.[68] מלבדם גם בת כהן שזנתה בירושלים הוצאה להורג באופן חריג באמצעות הקפתה בחבילי זמורות ושריפתה.[69] וכך הומתה בתקופת האמוראים גם אישה בשם אימרתא בת טלי בעוון זנות, בידי רב חמא בר טוביה בבבל.[70]
הוצאות להורג שהתבררו כטעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודה בן טבאי הוציא להורג עד זומם אך לאחר מעשה התחרט על כך ונהג לפקוד את קברו של הנידון.[71] שמעון בן שטח הוציא את בנו להורג למרות שהעדים חזרו בהם.[72] אדם נוסף שיצא לסקילה הכחיש את מעשיו עד לרגע האחרון, ועיני החכמים "זלגו דמעות" למשמע המעשה.[73]
באגדות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
במדרש מובא סיפור מעשה על אישה שנסקלה בעקבות עדי שקר.[74] ורבי יונתן העיד כי ראה בן סורר ומורה ואף ישב על קברו, וכן כי ראה עיר הנידחת ואף ישב על תילה.[75] מסופר גם על חסיד מימי דוד המלך שחזה בשני אנשים מקיימים יחסי מין עם כלבה, ובעקבות כך השניים העידו עליו עדות שקר והוא יצא להורג.[72]
בספרות ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר היוחסין של אחימעץ בן פלטיאל נכתב כי במאה התשיעית באוריה שבדרום איטליה הוציא רבי אבו אהרן בן שמואל הנשיא להורג ארבעה אנשים שונים: בחנק, אדם בשם תיאופילוס שבא על אשת איש; בהרג, אדם שרצח אישה; בסקילה אדם שהואשם במשכב זכור; בשריפה, אדם שבא על חמותו. במכתב של ר' יוסף בן יצחק אבן אביתור הוא מספר על סב-סביו שהיה מקיים ארבע מיתות בית דין בספרד במאה העשירית.[76]
מתקופת תור הזהב בספרד נמצאו מספר עדויות על הוראות שעה מיוחדות להמתה בגיבוי פוסקי ההלכה. במאה ה-11 שמואל הנגיד העיד על נידונים שמתו ממלקות.[77] ובמאה ה-12 העיד הרמב"ם על תופעה נרחבת של הריגת כופרים ומינים בארצות המערב.[78] במאה ה-14, הרא"ש שהגיע מאשכנז לספרד הופתע מהשימוש בהוצאה להורג, אך התיר ליהודי קורדובה להרוג מגדף בשם אברהם ספאיה שצעק "מקולל אללה".[79] לאחריו בנו ר' יהודה פסק להרוג חשוד ברצח בשם שאול, וגם אם העדים יוזמו להגלות אותו מקורדובה.[80]
במקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר החיצוני שושנה[81] מסופר על הוצאה להורג של שני זקנים שהיו עדים זוממים. בברית החדשה[82] נכתב כי סטפנוס הקדוש נידון בידי הסנהדרין לאחר שהעמידו עליו עדי שקר, ולאחר שסיפר לבית הדין שהוא רואה בן אדם לימין אלוהים התנפלו עליו וסקלוהו. יוסף בן מתתיהו[83] כתב על יעקב אחי ישו כי נסקל בידי סנהדרין שכינס הכהן הגדול חנן בן חנן, בשנת 62 לספירה, בתקופת ביניים בין חילופי הנציבים הרומאיים בירושלים, ובעקבות כך הודח חנן מתפקידו.
השכיחות הראויה לגזר דין מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חז"ל הטילו סייגים רבים על קביעת עונש מיתה לאדם, עד שכמעט בלתי אפשרי להגיע בפועל לחיוב עונש מיתה. משום מגבלות אלו, היו עונשי מיתה יחסית נדירים. על פי המשנה, סנהדרין שהוצאו על ידה להורג נקראת "חובלנית". בתלמוד מובאת מחלוקת בין התנאים לגבי תדירות ההריגות הנדרשת כדי להקנות לה שם זה:
סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ (=שבע שנים) נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל
על מנת לגזור דין מוות יש לקבל עדות של לפחות שני אנשים כשרים, שהִתרו בעובר העבירה (כלומר, הזהירו אותו) לפני ביצועה והודיעו לו מה חומרתה ומה עונשה וקיבל את דבריהם (שאמר אעפ"כ אני עובר). אין לקבל עדות נסיבתית אלא רק של מראה עיניים, וכן נקבעו סייגים נוספים בדרך של קבלת העדות, שכמעט הפכו את עונש המוות לבלתי-מעשי.
בתקופת השלטון הרומאי ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, סירב הסנהדרין לדון בדיני נפשות, ומאז בטלו בעצם עונשי המוות בישראל,[84] מלבד מספר חריגים. אך יש סברה[דרוש מקור] לפיה הסירוב לגזור עונש מוות נבע מדרישת הנציבים הרומיים שמונו במקום בניו של המלך הורדוס.
הדין בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדברי חז"ל, על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, דין ארבע המיתות לא התבטלו והם מתקיימים בידי האלוהים שמעניש בדרך הטבע את החוטאים.[85]
מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין [...] דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שרפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי
עם זאת, בהלכה יש דיני מוות שלא בידי בית דין, כגון דיני רודף, מוסר, מורידין ואין מעלין וקנאים פוגעים בו. בדינים אלה יש מחלוקות בהלכה אם הם תקפים גם בימינו.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, "אם עשו תשובה - אין בית דין של מטה מוחלין להן", 49. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "סקילה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
עונש מוות (הלכה), דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא ארבע מיתות בית דין, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז', משנה א'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ב': "היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו התודה, שכן דרך המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא."
- ^ על פי פירוש רבי עובדיה מברטנורא, ורש"י (על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב') כוונת דברי רבי מאיר היא באיזו לשון השכינה מקוננת על הנהרג. אך הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש שהוא הלשון שהיו רגילים לקונן עליו בני אדם.
- ^ לפי השנה שבה נשאלה השאלה, הכוונה כפי הנראה למושל ניו יורק הוגו קארי (אנ')
- ^ [1] (הקישור אינו פעיל)
- ^ התשובה נכתבה בפורים שנת תשמ"א-1981, וכפי הנראה השאלה נשאלה בהקשר לתנועת הביטול של עונש המוות בארצות הברית, והחזרתו החל בשנות השבעים המאוחרות.
- ^ מתוך ""הוציאוה ותשרף"? עונש המוות – בין הלכה למעשה", דוקטור אביעד הכהן - עונש מות במשפט המודרני - משרד המשפטים
- ^ הרמב"ם בפירוש המשניות, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ב', פירש שהווידוי התרחש רחוק ממקום ההריגה שמא במקום ההריגה לא יוכל הנידון לפתוח את פיו מחמת הפחד.
- ^ ראו: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ה, עמוד א', במחלוקת רבי יהודה וחכמים.
- ^ הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד א': "היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ו').
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ד, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב'
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ה, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב', מהדורת הרב שטיינזלץ עמוד 226
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה י"ג.
- ^ ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד א', תוספות ד"ה "אחד דיני ממונות".
- ^ ראו בהרחבה: תלמוד בבלי, סנהדרין בתחילת פרק א ובפרק ג.
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ה'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד א': "אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט". עיין שם. ובטעם דין זה התוספות רא"ש פירש כיוון שצוו בפירוש לדון, ממילא הכוונה רק למלכי ישראל. ורבי עובדיה ברטנורא בפירושו על המשנה, מסכת סנהדרין, פרק ב', משנה ב': "ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים".
- ^ 1 2 ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ו'
- ^ השווה תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו', עמוד ב': "היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי".
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ד'
- ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד א'
- ^ ספר שמות, פרק י"ח, פסוק כ"ב
- ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ט"ז
- ^ כדי לקיים את הפסוק "צדק ילין בה" (ישעיהו, א', כ"א), כלומר שיש לפתור את הסכסוכים באותו היום. אך הדבר תלוי ברצון בעלי הדין.
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ד'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב'
- ^ ר"ן כתב כדברי רש"י, שהגר דן בדין נפשות של גר אחר, אך סייג שזאת בתנאי וכל הרכב בית הדין מורכב מגרים, שכן לא ממנים אלא מיוחסים הכשרים לכהונה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ו, עמוד ב' דיבור המתחיל "חדא". מסכת יבמות, דף מ"ה, עמוד ב' דיבור המתחיל "כיון".
- ^ שכן המילה "ריב" בפסוק נכתבת בכתיב חסר.
- ^ על פי פירוש רבי עובדיה ברטנורא על מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב', ד"ה "מן הצד"
- ^ ספר דברים, פרק א', פסוק י"ז
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ב'
- ^ 1 2 משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב'
- ^ יד רמ"ה על מסכת סנהדרין, דף מ"ז, עמוד ב' ד"ה מתיב. ט"ז, יורה דעה, סימן שצ"ו, סעיף קטן ב'
- ^ אור שמח על ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה ט'
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה ט'
- ^ רמב"ם, משנה תורה הלכות רוצח ושמירת הנפש ב ד, ובהלכות מלכים ומלחמות ג י
- ^ במדבר טו לב-לו
- ^ ויקרא כד י-כג
- ^ שמות לב כו-כח
- ^ במדבר כה ה-ח
- ^ יהושע ז יח-כו
- ^ מלכים א כא יג
- ^ שופטים ח יז ובפירוש אברבנאל שם
- ^ שמואל ב ד ט-יב
- ^ שם יח ו ז
- ^ שם כ כב
- ^ מלכים א ב כד-כה
- ^ מלכים א ב כט-לד
- ^ מלכים א ב מא-מו
- ^ מלכים ב י ה-ז
- ^ מלכים ב י יג-יד
- ^ מלכים ב יד א-ו
- ^ מלכים א יח מ
- ^ מלכים ב י יט-כו
- ^ מלכים ב יא יח
- ^ מגילת תענית אלול ו. וכך נפסק במשנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם יח ו
- ^ בבלי קידושין פ א
- ^ תוספתא סנהדרין י ה, ירושלמי סנהדרין ז יב
- ^ בבלי גיטין נז א
- ^ בבלי סנהדרין מג ב בנוסח לא מצונזר
- ^ בבלי סנהדרין מו א
- ^ משנה סנהדרין ו ה
- ^ משנה סנהדרין ז ב
- ^ בבלי סנהדרין נב ב
- ^ בבלי חגיגה טז ב
- ^ 1 2 ירושלמי סנהדרין ו ג
- ^ תוספתא סנהדרין ט ג ובבלי סנהדרין מד ב
- ^ אוצר המדרשים, מעשיות שונות, האשה שנסקלה
- ^ בבלי סנהדרין עא א
- ^ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סי' 42. אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב.
- ^ ספר העתים לר' יהודה אלברצלוני עמ' 267 בדפוס קראקא תרס"ג
- ^ פי' למשנה חולין א
- ^ תשובות הרא"ש יז ח
- ^ זכרון יהודה תשובה נח
- ^ בסופו
- ^ מעשי השליחים ו - ז
- ^ קדמוניות היהודים כ' ט'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל', עמוד א'
- ^ וראה גם: ספר ראשית חכמה – שער היראה – פרק אחד עשר; ספר מנורת המאור – אות ב.
| הסנהדרין | ||
|---|---|---|
| מונחים | נשיא • אב בית דין • סנהדרין גדולה • סנהדרין קטנה • בית דין • משפט עברי • שבעים הזקנים • כנסת הגדולה • סמיכת זקנים | |
| נשיאי הסנהדרין | יוסי בן יועזר • יהושע בן פרחיה • יהודה בן טבאי • שמעיה • הלל הזקן • שמעון בן הלל • רבן גמליאל הזקן • רבן שמעון בן גמליאל הזקן • רבן יוחנן בן זכאי • רבן גמליאל דיבנה • (רבי אלעזר בן עזריה) • רבן שמעון בן גמליאל • רבי יהודה הנשיא • רבן גמליאל ברבי • רבי יהודה נשיאה • רבן גמליאל הרביעי • רבי יהודה נשיאה השני • הלל נשיאה • רבן גמליאל החמישי • רבי יהודה נשיאה השלישי • רבן גמליאל השישי | |
| מקומות מושב הסנהדרין | לשכת הגזית • חנות • ירושלים • יבנה • אושא • יבנה • אושא • שפרעם • בית שערים • ציפורי • טבריה | |
| שונות | מסכת סנהדרין (ומסכת מכות) • עדות • הענישה בהלכה • ארבע מיתות בית דין • זקן ממרא • חידוש הסנהדרין • הסנהדרין של פריז • קברי הסנהדרין שבגן הסנהדרין בשכונת סנהדריה • שביל הסנהדרין | |
| דיני נפשות ביהדות | ||
|---|---|---|
| מיתה שלא בידי בית דין | מיתה בידי שמיים • הבא במחתרת • הבא להורגך השכם להורגו • רודף • מוסר • קנאים פוגעים בו • מורידין ולא מעלין • גואל הדם | |
| מרכיבי הדינים | סנהדרין בלשכת הגזית • סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה • עדות • התראה | |
| איסורים ומצוות | רצח במשפט העברי • ייהרג ואל יעבור • לא תרצח • לא תעמוד על דם רעך • מסירות נפש • עדים זוממים • פיקוח נפש • קידוש השם | |
| שונות | כרת • הכנסה לכיפה • קם ליה בדרבה מיניה • עיר מקלט • שינוי הדין • המתת חסד בהלכה • הפלה • שור הנסקל • דיני בני נח | |
| ארבע מיתות בית דין | ||
| חייבי סקילה | עבודה זרה • נערה המאורסה • חילול שבת • מסית • מדיח • ברכת השם • קללת אב ואם • משכב בהמה • משכב זכר • שוכב עם אמו • שוכב עם אשת אביו • שוכב עם כלתו • בן סורר ומורה • מכשף • בעל אוב • ידעוני | |
| חייבי שרפה | בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה • שוכב עם בתו או נכדתו | |
| חייבי הרג | עיר הנידחת • רוצח | |
| חייבי חנק | אשת איש • הכאת הורים • גונב איש • זקן ממרא • נביא שקר | |
