1973 הדרך למלחמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

1973 הדרך למלחמה הוא ספר מאת ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס שיצא לאור בשנת 2012. הספר מתאר את האירועים שהובילו למלחמת יום הכיפורים ומתבסס על תיעוד ארכיוני של הארכיון הלאומי של ארצות הברית ושל ארכיון מדינת ישראל.

הספר מדגיש את מקומה המרכזי של מערכת השיקולים המדינית בדרך למלחמה ומקטין את מקומו של כישלון המודיעין בהיערכות ישראל למלחמה. לדעת המחבר, התנהלותם של גולדה מאיר ומשה דיין בימים שקדמו למלחמה התבססה על שיקולים מדיניים ושיקולים פוליטיים-פנימיים ואילו לכישלון "הקונספציה המודיעינית" ולכשלי ראשי מערכת המודיעין הייתה השפעה מועטה על קבלת ההחלטות בישראל.

הספר ותכניו הוצגו על ידי המחבר בחלק מהכנסים שהתקיימו לציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים[1][2][3]. הספר נכלל למשך שלושה שבועות ברשימת רבי המכר של רשת צומת ספרים[4].

תוכנו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר משחזר את האירועים בתקופה שקדמה למלחמה בתחום המדיני. פועל יוצא מכך גם ביחסי הגומלין שבין מקבלי ההחלטות לבין ראשי הצבא והמודיעין.

קיסינג'ר, הדמות המרכזית בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית וביישומה בעולם הדו-קוטבי של שתי מעצמות העל, התייחס לענייני המזרח התיכון כאמצעי בניהול מדיניותו בעימות הבין-גושי. מטרתו הייתה להחליש את השפעת הסובייטים באזור ולצמצמה. הוא ניווט את ענייני המזרח התיכון במעגל השיחות שהייתה לו בו בלעדיות – קשרי ארצות הברית עם ברית המועצות. לעמדתו היה משקל רב בעובדה שכל עוד ייצגו הסובייטים את העניין של המצרים, המאמצים להביא להסכם במזרח התיכון לא היו תכליתיים[5]. התנגדותו למאמצים אלו סייעה לישראל לעמוד מולם. בדצמבר 1971 עוגנה מדיניותו זו בהבנות חשאיות עם מאיר.

הבנות דצמבר 1971[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1971 הסתיימה 'שנת ההכרעות' שהכריז עליה סאדאת. מאיר הגיעה לוושינגטון לסדרת מפגשים עם ראשי הממשל, ובהן סיכמה עם קיסינג'ר, ללא ידיעת מזכיר המדינה, הבנות חשאיות על קיפאון מדיני במזרח התיכון ועל המשך הספקת המטוסים לישראל. הבנות אלו קיבלו את אישור הנשיא והיו לבסיס למדיניות המתואמת בין ארצות הברית ובין ישראל ושני הצדדים הרגישו מחויבות כלפיהן. על הבנות אלה אמר ניקסון למאיר: "אל תדאגו אם לפעמים ארצות הברית מדברת בשני קולות", וכן: "אני מבטיח שלא יהיה לחץ מדיני כלשהו עליכם"[6]. בשיחה לסיכום ההבנות שקיימו קיסינג'ר והשגריר רבין עלתה השאלה מה יקרה אם יממש סאדאת את איומיו ויתקוף. בתיעוד הפגישה נכתב על תשובתו של קיסינג'ר: "קרדינל שוב אמר שטוב להרוויח זמן, אך אם המצרים יפתחו באש, על ישראל לתת להם מכה הגונה. הוא מבטיח סיוע מצד הבית הלבן. רבין השיב כי ללא ספק נכה חזק חזק, אם נותקף. לא ניתן למצרים לבחור לעצמם את כללי המלחמה וצורתה. קרדינל סיים באומרו שבמקרה זה, אשר הוא לא מאמין שיקרה, יעזור באם נחכה 'יותר משעתיים' [המירכאות במקור] בפעולתנו הנגדית כדי שיהיה ברור לכל ללא שמץ של ספק מי פתח בירי."[7]

כך נהגה ישראל באוקטובר 1973, וכדברי דיין: "לא נוכל להכות מכה מונעת. אפילו חמש דקות קודם, אי אפשר."[8] לפי הספר, החלטתם של מאיר ודיין ב-6 באוקטובר שלא לאפשר תקיפת מנע ולהימנע מגיוס מילואים מלא לא הייתה שיקול של הרגע האחרון. זו הייתה מחויבות כלפי הממשל האמריקני. המערכת הצבאית לא ידעה על המחויבות של ישראל לקיסינג'ר שלא לנקוט מהלך צבאי מקדים, אבל ידעה על המשתמע ממנה – עליה להיערך למלחמה שיפתח בה האויב.

"בראשית 1973 התעוררה ישראל, בחוסר חשק מופגן, למציאות מדינית חדשה..."[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי טענת המחבר, המציאות המדינית מראשית שנת 1973 הייתה שונה באופן מהותי מזו שבשנים שקדמו לה. השינוי היה אצל קיסינג'ר, אולם מחולל השינוי היה סאדאת, ואילו ראש ממשלת ישראל עשתה ככל יכולתה כדי לשנות מציאות זו.

מטרותיו המדיניות המרכזיות של סאדאת היו לקבל חסות ותמיכה של ארצות הברית ולהחזיר את סיני לריבונית מצרית. לצורך זה הוא יצר בקיץ 1972 מערכת יחסים שונה עם הסובייטים והקים ערוץ ישיר לבית הלבן שעקף את מזכיר המדינה. הספר מלמד שהחל מאוקטובר 1972 התנהל סאדאת במקביל בשתי חלופות: מדינית וצבאית. שתיהן כדי להניע מהלך מדיני. מהלך זה כלל יוזמת שלום שאותה הציג יועצו חאפז איסמעיל בשני ימי מפגש חשאי שקיים בניו-יורק עם קיסינג'ר בסוף פברואר 1973. במקביל איים סאדאת שאם לא יתקיים משא ומתן יפתח במלחמה והורה לראשי הצבא להתכונן למלחמה מוגבלת, לחציית התעלה ולכיבוש רצועה צרה מזרחית לה. ביולי 1973 הבין סאדאת שכדי להניע תהליך מדיני נותרה לו רק החלופה הצבאית ורק אז הואצו התיאומים וההבנות עם הסורים לקראתה. ב-12 בספטמבר קבעו סאדאת והנשיא הסורי חאפז אל-אסד את 6 באוקטובר כמועד המלחמה. המצרים קבעו את שעת פתיחת המלחמה לשעות הערב, אולם ב-3 באוקטובר החליטו להקדימה משום שידעו שישראל תקבל למחרת, 4 באוקטובר, מידע שמלחמה תפרוץ ב-6 באוקטובר בערב[9].

מהלכיו של סאדאת מימשו את מדיניותו של קיסינג'ר לגרום למצרים להמיר את חסות הסובייטים בקשרים עם ארצות הברית ובתלות בה והביאה לתפנית בעמדתו של קיסינג'ר כלפי הסכם בין מצרים וישראל. משפנו המצרים ישירות לארצות הברית וישירות אליו, נוצר לו עניין מדיני וגם אישי לתמוך ביוזמת השלום של הנשיא סאדאת ולקדם אותה במהלך 1973. בסוף פברואר הוא קיבל לכך את תמיכתו של הנשיא ניקסון ואת הסכמתו לעשות זאת בערוץ שיחות חשאי, וללא ידיעת מזכיר המדינה האמריקני. בתחילת מרס הציג קיסינג'ר לישראל 'סכמה' (לשון הדיווח של השגריר רבין) להסכם ולוח זמנים להתקדמות במשא ומתן במקביל בשני ערוצים, ולסכם אותו עד האחד בספטמבר 1973, אולם נתקל בהתנגדות תקיפה של מאיר להצטרף לתהליך זה. קיסינג'ר לא רצה להפר את ההבנות מדצמבר 1971 להקפאת משא ומתן וגם לא רצה להתעמת עם מאיר לפני הבחירות בישראל שנועדו להתקיים סוף אוקטובר 1973. הוא נענה לדרישתה שלא לקדם את יוזמת סאדאת בערוץ החשאי, אולם המשיך לשדלה לשנות את דעתה. בספטמבר, לקראת מינויו גם כמזכיר המדינה, הוא החיש את המאמצים לקדם משא ומתן מואץ מיד לאחר הבחירות, הציב לו לוח זמנים והבהיר, שדרישתה של ישראל לשינויים משמעותיים בגבול הבינלאומי בינה ובין מצרים עלול להביא לעימות בינה ובין הממשל.

התנהלות ישראל בשמונת החודשים הראשונים של 1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1973 הייתה בישראל שנת בחירות. הנהגת המדינה הייתה טרודה במאבק לשמירת ההגמוניה של תנועת העבודה והחלופה הפוליטית לכך הייתה מימין וכל משא ומתן של ממשלת מאיר היה מועד להתנגדות של האופוזיציה. העובדה שמאיר שקלה שלא להמשיך בתפקידה הוביל לאפשרות של חילופי דורות בהנהגה ומחלוקות על המועמדים להחליפה ואלה תפסו מקום מרכזי בסדר היום הפוליטי. החברה בישראל התנהלה בהרגשה שלא היה מעולם טוב יותר והציבור לא היה ער לחיישנים הנדרשים לחברה כדי לזהות התנהלות שעלולה להוביל לפורענות לאומית עוד בטרם התרחשותה.

על פי טענת המחבר, ראש הממשלה הייתה זו אשר הובילה את מדיניות ישראל ומהלכיה ב'מטבח החלטה' - התייעצות לא רשמית עם השרים גלילי ודיין, ובערוץ ההידברות ישיר וחשאי עם קיסינג'ר שקיימה באמצעות רבין, ולאחר מכן באמצעות דיניץ. למעט מאיר, דיין וגלילי, איש ממקבלי ההחלטות האחרים לא ידע על התנהלות המדינית ואת פרטיה לא הכירו גם ראשי הצבא והמודיעין. מאיר, להבדיל מקיסינג'ר, לא עמדה על משמעות השינוי שחל בתחילת 1973 במציאות המדינית ובחרה להמשיך להוביל את מדיניות הקיפאון. הספר מרבה בתיעוד כיצד התנגדה למשא ומתן שתוצאותיו יהיו ויתור על דרישת ישראל לשינויים של ממש בגבול הבין-לאומי. הנחיותיה לשגריריה בוושינגטון מלמדות שליזמת סאדאת התייחסה בחוסר אמון, ראתה בה מטרד שיש לפעול להסירו והתאמצה למנוע או לעכב את ההתקדמות שביקש קיסינג'ר. לטענת המחבר, מאיר העדיפה מלחמה מהסכם מדיני שמחייב נסיגה מלאה[10]. היא גם העדיפה מלחמה ממשא ומתן בשנת בחירות. היא ידעה שתהיה זו מלחמה שמצרים תיזום, תכתיב את זמנה ואת תנאיה, וישראל תהיה מוגבלת בהיערכות המתאימה אליה.

התנהלות ישראל בחודש ספטמבר ובימים ובשעות שקדמו למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר החלו להיות תכופים ותקיפים המסרים מקיסינג'ר לישראל שעליה להיערך למהלכים מדיניים. חילוקי הדעות עם הבית הלבן ועם מחלקת המדינה, שני גופי הממשל שקיסינג'ר הוביל מאותה עת את מדיניותם, איימו לפגוע במפלגת השלטון בבחירות. בו בזמן, במישור הצבאי, החלה להיווצר באזור המתיחות הצבאית. תחילה, ב-13 בספטמבר, באירוע החריג של התקרית האווירית בצפון סוריה שבמהלכה הופלו 12 מיגים; ובימים שלאחר מכן, בהיערכות כוחות מצרים וסוריה כפועל יוצא מהחלטת סאדאת ואסד על מועד המלחמה.
דיין היה היחיד שהיו לו המידע המדיני והצבאי וכן היכולת לנתח אותם. ב-21 במאי, הוא היטיב לעשות זאת ואמר לרמטכ"ל ולאנשי המטה הכללי: "ג'נטלמנים תתכוננו למלחמה" והוסיף: "בחצי השני של הקיץ הזה"[11]. אולם ארבעה חודשים מאוחר יותר, כשהתייחס לדיווחים על היערכות המצרים והסורים למלחמה, העריך אחרת את המצב. ב-24 בספטמבר אמר: "יש מקום לחשוב כי מדינות ערב יעדיפו עתה סיבוב מדיני נוסף על סיבוב צבאי". שבוע מאוחר יותר, חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, אמר דברים דומים: "הערבים מדברים ומדברים, אבל לא יורים הרבה. יש דבר כזה [...] בדרך לשלום, או לפחות לאי חידוש המלחמה, אני מצפה שתהיה מין דעיכה כזו של האיבה, או לא ליבוי למצב אקטיבי."[12] משמעות הדברים – דיין העריך כי הסבירות שתפרוץ מלחמה נמוכה, אבל שלא כמו אמ"ן, אשר ביסס את הערכתו לסבירות נמוכה למלחמה על נתונים צבאיים, דיין ביסס את הערכתו על שיקול דעת מדיני. לדבריו, לסאדאת, להבדיל מאסד, יש כוונות מדיניות ומטרתו להחזיר במהלך מדיני את השטח שנכבש, ולכן לא יפתח עתה במלחמה. על הערכתו של דיין אמרה מאיר: "אני מקבלת במאה אחוז את הקונספציה הזאת"[13]. הערכת אמ"ן על סבירות נמוכה למלחמה השפיעה מעט מאוד על קבלת ההחלטות של מאיר ושל דיין. הם שמעו את הערכה כי "מבחינה מבצעית הם יכולים, באמצעות מערך זה, ללכת בהחלט למתקפה"[14], אולם התיעוד מלמד שהתנהלותם בימים שקדמו למלחמה התבססה בעיקר על שיקולים מדיניים ופוליטיים פנימיים שהיו:

  1. מטרת סאדאת מדינית, ולכן קיימת 'סבירות נמוכה' שיתקוף. וכוונותיו של קיסינג'ר להוביל מהלכים מדיניים מיד לאחר הבחירות יתנו מענה למטרות סאדאת.
  2. דיין היה ערוך להוביל מיד לאחר הבחירות מהלך מדיני שתאם את ציפיותיו של סאדאת.
  3. המחויבת לדבריו של קיסינג'ר כשתואמו ההבנות בינו ובין מאיר בדצמבר 1971 - על ישראל להמתין 'יותר משעתיים' לפני שתגיב.
  4. למרות שהיו בטוחים מה תהיינה תוצאות המלחמה אם תפרוץ, לא רצו מאיר, דיין וגלילי מלחמה באוקטובר. לכן המסרים לאמריקנים, לרמטכ"ל ולתקשורת היו במגמת הרגעה. השיקולים המדיניים לכך: כדי שקיסינג'ר, שכבר כיהן אז גם כמזכיר המדינה, לא ייזום מהלך מדיני מידי. השיקולים הפוליטיים הפנימיים לכך: להימנע מהסלמת המתיחות ערב בחירות ולהימנע מבחירות שתתקיימנה בצל סכנת המלחמה כשמערך המילואים מגויס והמשק משותק. גם בשעות שלפני המלחמה העדיפו מאיר, דיין וגלילי לנהל את המשבר במהלך דיפלומטי שקט באמצעות קיסינג'ר.
  5. גיוס מילואים בהיקף נרחב, שהיה נותן מענה צבאי להיערכות המצרים והסורים, היה עלול להרתיע אותם מלתקוף, אבל היה יוצר מצב חדש שדומה ל'תקופת ההמתנה' אשר קדמה למלחמת ששת הימים, שהוביל אז את ישראל לפתוח במלחמה. הפעם, להבדיל מ-1967, עלולה הייתה ישראל לשלם על כך, לתפיסתה, מחיר מדיני כבד.

את הערכתו ביסס דיין גם על המידע שעמד לרשותו:

  1. הדיווח שמסר סוכן המוסד אשרף מרואן בתחילת ספטמבר ועל בסיסו העריך ראש המוסד צבי זמיר: "שאם אנו עוסקים במסגרת הערכה לשנה, אז הנטייה שלהם היא לא הולכת דווקא ללחימה"[15].
  2. עשרה ימים לפני המלחמה, כשהתריע המלך חוסיין שהיא עומדת לפרוץ, הוא ציין שהתפתחויות מדיניות יכולות למנוע אותה.
  3. כל ימי המתיחות לא העביר מרואן כל ידיעה על מלחמה קרובה. גם פחות מ-24 שעות לפני המלחמה כשעדכן את מפעילו על הכנות לקראתה, הוא לא ציין מועד קרוב.
  4. בשעות הבוקר של יום שישי, יום לפני פרוץ המלחמה, שמע דיין מראש אמ״ן זעירא שאין דיווח חריג בערוצי ההאזנה שזכו לכינוי 'האמצעים המיוחדים', שלהם ייחסו במערכת הביטחון משקל רב ביכולת לקבל התרעה מוקדמת למלחמה. במשך שנים חזרה ונשנתה הטענה שזעירא הטעה את דיין, ולא דיווח אמת כשאמר לו ש'האמצעים המיוחדים' פועלים[16]. לרבים אכן היה נוח, לאחר המלחמה, לדבוק בהסבר שאותם אמצעים לא פעלו, אולם התיעוד סותר טענה זו. מסמך הדיווח של המפעילים מפרט שבעת הדיווח של זעירא לדיין הם אכן פעלו שעות רבות, אולם כחלק מפעולות ההטעיה של המצרים הם לא קלטו כל מידע שהתייחס לפעילות צבאית של ממש[17][דרוש מקור: לינק לכתבה ב"הארץ"]. ביום שישי 5 באוקטובר ידע דיין ש'האמצעים המיוחדים' פועלים ואינם מעידים על מלחמה קרובה. על בסיס כל אלה אישר דיין ערב יום הכיפורים את תוכנית היערכות הכוחות בגולן ובתעלה ליום המחרת, שהציג בפניו הרמטכ"ל. לרמטכ״ל, שהדגיש בתחילת ההתייעצות כי לנוכח תמונת המצב הוא "הולך על דרך ההחמרה", אמר דיין בסיכום ההתייעצות "ליום הכיפור הזה, כל מה שעשית – זה טוב ויפה"[18].
  5. דיין, כמו מאיר, ידע בבוקר המלחמה שגם בידיעה שהעביר זמיר על שבסוף היום תפרוץ מלחמה נכלל הסייג שסאדאת יחזור בו אם תהיינה התפתחויות מדיניות.

בלי לערער על כשלים בהיערכות הצבא לפתיחת המלחמה ובניהולה, התיעוד החדש מלמד על הנסיבות והאילוצים שיצרה המערכת המדינית, שהקשו על הצבא למצות את הכוח שעמד לרשותו ותרמו לקשייו לעמוד בציפיות שהציב לעצמו ולמערכת המדינית בנוגע ליכולתו ואלו הם:

  1. מלחמה שתיפתח ביזמת האויב.
  2. ההנחיה להגן על קו המים בתעלה, שנבעה משיקול מדיני והייתה שנויה במחלוקת בין אנשי הצבא. אמנם מפקדי הצבא ידעו כי ייתכן שיעמדו בפני שני האילוצים האלה, אולם הם לא הפנימו את מלוא משמעותם. בעיקר הם לא הפנימו את המשמעות של מסירת פתיחת המלחמה ליזמת לאויב.

עניינים במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חוקרים ואנשי מפתח באירועי התקופה מתחו ביקורת על חלק ממצאי הספר.

בספר "מלחמה משלו - חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים"[19], כותב אורי בר-יוסף:

הספר שנוי במחלוקת מכיוון שהתזה המרכזית שלו גורסת שגולדה מאיר ומשה דיין היו היחידים בצמרת הישראלית שידעו על יוזמת הסדר גדולה עם מצרים ששר החוץ האמריקאי התכוון להשיק לאחר הבחירות בישראל אשר נועדו לסוף אוקטובר. לטענתו של קיפניס, גולדה ודיין סברו שאין סיכוי שהמצרים יצאו למלחמה שבה הם עומדים לספוג תבוסה כדי לקדם מהלך מדיני שעומד להיפתח ממילא ולכן הם העריכו שלא צפויה מלחמה. הם הסתירו את המידע על היוזמה המדינית המתקרבת מהרמטכ"ל, מראש אמ"ן ומראש המוסד ולכן אלה טעו בהערכתם. תזה זו לא מקובלת על המומחים בתחום, כולל החוקרים שהיו ממונים על פתיחת הארכיונים של משרד ראש הממשלה בישראל ומחלקת המדינה בארצות הברית

אורי בר יוסף, "מלחמה משלו - חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" הוצאת כנרת, זמורה,דביר, ישראל 2021

חיזוק לדעתו של בר יוסף כפי שהובעה בביקורתו על הספר[20] מתקבל גם בספרו של שמעון גולן מלחמה ביום הכיפורים[21] ובמאמרה של שרון מנקוביץ[22] בתגובה למכתבו של יגאל קיפניס “עוברים לכתיבה מבוססת”[23].

חגי צורף, שהיה האחראי בארכיון המדינה לתיעוד תקופתה של גולדה מאיר כראש הממשלה, סיכם את ממצאיו המחקריים לגבי טיעוניו של קיפניס כך:

שתי הטענות החמורות של קיפניס כלפי גולדה מאיר ומשה דיין — שהם העריכו שלא תפרוץ מלחמה, ושהם התחייבו כלפי האמריקנים שישראל לא תפתח בהתקפת מנע — מטרתן להטיל עליהם את מרב האשמה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ובכך להקל באשמתו של ראש אמ"ן שכשל בהערכותיו המודיעיניות. ואולם שתי הטענות אינן מבוססות על תיעוד אמין, ולמעשה אינן מבוססות כלל.

קרייג דייגל (Craig Daigle), מקבילו של צורף בארכיון מחלקת המדינה של ארצות הברית ומי שכתב את עבודת הד"ר שלו על מדיניות ההסדרים של קיסינג'ר, ביקר גם הוא את קיפניס על סילופים ועל כך שלא עשה שימוש בחלק גדול מהמסמכים הזמינים שמראים כי לתזות שהציג אין בסיס בחומר.

במאמר מפורט עם ביקורת על הספר הוא כותב:

The major problem with Kipnis’s argument, however, is that the secret ‘understanding’ (if there was one) only existed in Israeli minds. Nowhere in the U.S. records is there any mention of a secret understanding with the Israelis, nor did Nixon’s actions indicate that he had reached a two-year agreement with the Israelis that gave them carte blanche refusal to participate in negotiations while receiving their pick of the litter of U.S. aircraft. Indeed, following his re-election in November 1972, Nixon made it clear to his staff that further delay of an Arab-Israeli settlement was not an option

בראיון שנתן הנרי קיסינג'ר במרץ 2019 לרונן ברגמן ולאורי בר-יוסף הוא נשאל ספציפית על התוכנית לפתוח במשא ומתן לאחר הבחירות בישראל. לטענתו לא הייתה תוכנית של ממש אלא כוונה להעלות את הנושא על סדר היום במטרה לייצר הידברות בין הצדדים. לנוכח הפער בין דרישת המצרים לנסיגה כוללת מסיני לסירובה של גולדה לעשות זאת קיסינג'ר סבור שהמשא ומתן היה נכשל.

בכתבה למוסף ספרים ("הארץ", 24 אוקטובר 2012) מאשר צבי זמיר שאכן סייע לקיפניס בעבודתו אולם מוסיף לגבי השימוש שעשה קיפניס בחומר:

כאשר שלח לי את הספר לאחר הוצאתו לאור, קראתי ונדהמתי. נדהמתי מהשימוש הקלוקל שעשה בשיחותיו עמי. כעסתי על התמימות שבה שוחחתי אתו מבלי להציב כל תנאי, כמו למשל לשוב ולעיין בשימוש שנעשה בדברי. מצאתי שעשה שימוש חלקי בדברים שאמרתי, כדי שיובילו למסקנות שלו.... במילים פשוטות, אני מרגיש מרומה

בנושא הפעלת האמצעים המיוחדים, כותב ההיסטוריון אדם רז:

קיפניס עוסק בספרו בפרשה חשובה זו, ולמרבה ההפתעה, שלא כנהוג במחקר אקדמי, הוא אינו מציג את מקורותיו. לדוגמה, קיפניס קיבל את גרסת זעירא שהאמצעים המיוחדים אכן הופעלו, וכתב: 'כך עולה גם מעדויות נוספות'. אף שהספר גדוש הערות שוליים, אין זכר ל'עדויות נוספות' התומכות בגרסתו של זעירא. על אודות הדיון שהוזכר לעיל ביום שישי 5 באוקטובר, ובו נשאל זעירא אם האמצעים הופעלו, בהמשך הספר נכתב: 'אמצעים אלה שלעת כזו נועדו, הופעלו ואף פעלו בעת הדיון'. גם במקרה זה לא מצוין המקור של קיפניס לקביעה זו, אולם בהערת השוליים כתוב: 'האישור ניתן בשיחת טלפון עם אל"מ יואל בן פורת'. קורא שאיננו בקיא בפרטים נשאר בערפל או מקבל את גרסת קיפניס-זעירא. הרוב המוחלט של הקוראים אינם יכולים לדעת באיזו שיחת טלפון מדובר, והם נאלצים לדלג על שיחת טלפון שנערכה, לפי עדותו של זעירא, בינו ובין בן–פורת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יגאל קיפניס, השיח המדיני-צבאי הישראלי לפני מלחמת יום הכיפורים, 1973 40 שנה אחרי, כנס מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל, 22 במאי 2013
  2. ^ יגאל קיפניס, The Yom Kippur War - A Launching Pad for U.S. Middle East Policy, יום עיון לרגל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) באוניברסיטת תל אביב, 10 בספטמבר 2013
  3. ^ יגאל קיפניס, ״'של מי הכישלון הזה?' ישראל וארה״ב בדרך למלחמה״, 1973 ארבעים שנה אחרי, כנס המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה, 28 באוקטובר 2013
  4. ^ הארץ, רשימות רבי המכר 17.10.2012, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
  5. ^ וונטיק ושלום, ״מלחמת יום הכיפורים: המלחמה שאפשר היה למנוע״, עמ' 172-177
  6. ^ שיחת ראש הממשלה עם 'קרדינל' (כינויו של קיסינג'ר באותה העת בתכתובת בין הישראלים), 1.12.1971, א"מ, א 4239/3; וכן דוח על פגישתם של ראש הממשלה וניקסון, א"מ, 2.12.1971, א 4239/1; סיכום המפגשים, א"מ, א 4239/3; ופרוטוקול המפגש הנוסף בין קיסינג'ר ובין ראש הממשלה בדצמבר, 10.12.1971, שם.
  7. ^ שם.
  8. ^ 'מבחינה מהותית לא יכולים להרשות לעצמנו הפעם [...] לא נוכל להכות מכה מונעת. אפילו חמש דקות קודם, אי אפשר' – דיין בהתייעצות אצל ראש הממשלה ב-6.10.1973, פחות מחמש שעות לפני פרוץ המלחמה. דוח ועדת אגרנט (לעיל הערה 6), עמ' 39.
  9. ^ חסנין היכל, הארץ מתאריך 9.12.1973, מתבסס על אל אהרם 7.12.1973
  10. ^ פרוטוקול ישיבת 'המטבח של גולדה' בתאריך 18.4.1973, ברטוב 2002 עמ' 262-257; לראשונה על חשיבותו של המסמך: בר-יוסף 2001 עמ' 172 על פי המסמך שהעביר ברטוב לידיעתו; וכן ארבל ונאמן 2005 עמ' 162 – 165.
  11. ^ בראון, משה דיין, עמ' 28. מתבסס על רישום דיון בישיבת המטכ"ל בהשתתפות דיין, 21.5.1973.
  12. ^ ברטוב, דדו, עמ' 317.
  13. ^ דוח ועדת אגרנט עמ' 19. דברי מאיר בתגובה לניתוח המצב של דיין בפגישת 'המטבח' בבית ראש הממשלה, 3.10.1973.
  14. ^ דוח ועדת אגרנט עמ' 17.
  15. ^ שם, עמ' 167.
  16. ^ אורי בר-יוסף, 'אי הפעלת "אמצעי האיסוף המיוחדים" והכשל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים: מבט חדש', קלע דוד, 448 (1.12.2012), עמ' 46.
  17. ^ עדיין המסמך חסוי, אולם הוא הובא לידיעת הציבור בידי אמיר אורן, הארץ, 21.6.2013.
  18. ^ דוח ועדת אגרנט עמ' 23. דבריו בהתייעצות ב-5.10.1973.
  19. ^ אורי בר יוסף, מלחמה משלו - חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, עריכה: יעל נעמני, ישראל: כנרת, זמורה, דביר, 2021, עמ' 386 (הערה 35), מסת"ב 978-965-574-285-5
  20. ^ אורי בר יוסף, היסטוריה סלקטיבית, הארץ מוסף ספרים, 16 באוקטובר 2012
  21. ^ שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים, בן שמן: מודן, 2013, עמ' 1284-1283
  22. ^ שרון מנקוביץ, בין השערות לעובדות - בתגובה למכתבו של יגאל קיפניס “עוברים לכתיבה מבוססת”, הארץ מוסף ספרים, 6 בנובמבר 2012
  23. ^ יגאל קיפניס, עוברים לכתיבה מבוססת - תגובתו של יגאל קיפניס על מאמרו של אורי בר-יוסף, "היסטוריה סלקטיבית", הארץ מוסף ספרים, 23 באוקטובר 2012