הקונספציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת יום הכיפורים

"הקוֹנְסֶפְּצְיָה" היא כינוי לתאוריה שגיבש אמ"ן בתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. על פי הקונספציה, העריכה אמ"ן שההערכות הצבאית של מצרים לקראת מלחמת יום הכיפורים אינה מכוונת לפתיחה במלחמה, חרף סימנים רבים שהעידו כי היא עומדת לפרוץ.

הקונספציה הופרכה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. רבים בישראל מייחסים לפחות את חלק מהתוצאות הקשות לישראל במלחמת יום הכיפורים להיעדר הכנה מספקת לקראת המלחמה, בגלל הקונספציה.

השם "הקונספציה" ניתן לתאוריה זו על ידי ועדת אגרנט, שחקרה את האירועים שהובילו לכשל המודיעיני עם תחילת המלחמה. את הדבקות העיקרית בקונספציה ייחסה הוועדה לראש אמ"ן, אלי זעירא, ולרע"ן מצרים באמ"ן מחקר, יונה בנדמן.

עיקרי הקונספציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונספציה היו מרכיבים אחדים:

  1. מצרים רואה במלחמה דרך יחידה להחזרת השטחים שאיבדה במלחמת ששת הימים, והיא תצא למלחמה כזו רק אם תוכל להגיע בה להישג ממשי, זאת מכיוון שמשא ומתן עם ישראל הוביל מאז 67' למבוי סתום.
  2. סוריה לא תצא למלחמה בישראל לבדה, אלא רק בתיאום עם מצרים.
  3. מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה מענה לעליונות האווירית של ישראל שהודגמה במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים ולתקיפות של ישראל בעומק שטחה. בפרט מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה יכולת תקיפה של בסיסי חיל האוויר וריכוזי אוכלוסייה בעומק ישראל. לצורך כך חייבת מצרים להשיג כמה טייסות של מטוסי קרב וטילי קרקע-קרקע מתקדמים (סקאד). על פי הקונספציה, תנאי לפתיחה במלחמה היה שברית המועצות תספק למצרים מטוסי קרב שתכונותיהם דומות לאלה של מטוסי F-4 פנטום האמריקאים שהיו בידי ישראל, וכך תהיה בידי מצרים היכולת לאיים על עומקה של ישראל ולהרתיע אותה מלתקוף בעומקה של מצרים.

גיבוש הקונספציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצני גיבושה של הקונספציה בשנת 1968, שבה החל אמ"ן להידרש לסבירות יציאתה של מצרים למלחמה בישראל. בשנה זו נהנתה ישראל מעליונות אווירית מוחלטת. בהתאם לדו"ח של ועדת אגרנט, רווחה הקונספציה במערך השיקולים של אמ"ן מאז 1971. הדבקות בקונספציה נותרה גם בשנת 1973, שבה אמנם לא הייתה למצרים יכולת תקיפה בעומק ישראל, אך רשת טילי הנ"מ שנפרשה לאורך תעלת סואץ איפשרה תקיפה נרחבת בחזית זו.

לחיזוק הקונספציה תרמה תחזיתו של אמ"ן, בדצמבר 1972 ובמאי 1973 (לקראת "כוננות כחול לבן"), לפיה לא צפויה מלחמה. תחזית זו ניתנה חרף סימנים בשטח ומידע שמסר אשרף מרואן, המקור הבכיר של "המוסד" במצרים, והתממשותה חיזקה את אמינות הקונספציה.

לשיאה הגיעה השפעתה של הקונספציה בהערכה שהוציא אמ"ן בערב ה -5 באוקטובר 1973, פחות מיממה לפני תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, ובה כתב סא"ל יונה בנדמן בסעיף 40:

"למרות שעצם תפיסת מערך החירום בחזית התעלה, טומן בחובו לכאורה סימנים המעידים ליוזמה התקפית, הרי לפי מיטב הערכתנו לא חל שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם ובין צה"ל. אי לכך, הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה"

על נוכחותו המוחשית של הקיבעון התפיסתי בקרב הצמרת הבטחונית בבוקרו של ה-6 באוקטובר 1973 העיד מיכאל הררי, מפקד יחידת קיסריה, שהגיעה לקריה בבוקרו של יום הכיפורים במצוות ראש המוסד, צבי זמיר, להציג בפני גולדה מאיר את תיק 'הציוד החקלאי' שהכין המוסד להפעלה בהינתן מלחמה בשער. גולדה שלחה את הררי לשר הבטחון, משה דיין, כדי שהוא יחליט. דיין שלח את הררי לרמטכ"ל כדי שהוא יחליט. בלשכת שר הביטחון פגש הררי בראש הלשכה שלו, ישעיהו רביד, שעמד מול רצועות הנייר שפלט מכשיר הטלקס ומלמל לעצמו ולאחר מכן באוזני דיין: "זה לא יכול להיות, זה לא יתכן, זה נוגד את הקונספציה" והוסיף שאלה לכיוונו של הררי: 'אתה מאמין לו?' כאשר הררי העריך שרביד התכוון לאשרף מרואן.[1]

בספר זכרונותיו טוען אלי זעירא כי "הקונספציה" הושתלה בקרב מעריכי אמ"ן על ידי סוכן ישראלי במצרים, אשרף מרואן שלמעשה היה, לדבריו של זעירא, סוכן כפול. הקונספציה הושתלה עוד בימי קודמו של זעירא באמ"ן אהרון יריב וזעירא האשים את עצמו על שלא בדק באופן ביקורתי את הקונספציה.

במסגרת יישום הלקחים בעקבות המלצות ועדת אגרנט הוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים באגף המודיעין של צה"ל מחלקת הבקרה (הידועה גם בכינוי ה"איפכא מסתברא"). ראש המחלקה הוא קצין בדרגת אלוף-משנה, הכפוף ישירות לראש אגף המודיעין, ולא לראש חטיבת המחקר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ^ סרטונים שבת בבוקר בקרייה, סרטון באתר יוטיוב, עדותו של הררי על הצגת תיק 'הציוד החקלאי', בפני גולדה, דיין ודדו בבוקרו של ה-6 באוקטובר 1973 בקריה בתל אביב