The Division Bell
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סגנון לא אנציקלופדי, ניסוח, מקורות.
| |
 | ||||
| אלבום אולפן מאת פינק פלויד | ||||
| יצא לאור |
28 במרץ 1994 (בריטניה) 4 באפריל 1994 (ארצות הברית) | |||
|---|---|---|---|---|
| הוקלט | 1993 | |||
| סוגה | רוק מתקדם | |||
| שפה |
אנגלית  | |||
| אורך | 66:23 | |||
| חברת תקליטים |
EMI Columbia Records | |||
| הפקה | דייוויד גילמור, בוב אזרין | |||
| כרונולוגיית פינק פלויד | ||||
| ||||
| עטיפה אלטרנטיבית | ||||
.jpg) | ||||
| עטיפת האלבום על קלטת | ||||
  | ||||
The Division Bell (פעמון החלוקה) הוא אלבום האולפן ה-14 של להקת פינק פלויד אשר יצא לאור על ידי חברת EMI Records בתאריך 28 במרץ 1994 בממלכה המאוחדת, ועל ידי חברת קולומביה רקורדס בתאריך 4 באפריל 1994 בארצות הברית. בהיותו האלבום השני של הלהקה אשר הוקלט ללא החבר המייסד רוג'ר ווטרס, The Division Bell נכתב ברובו על ידי הזמר והגיטריסט דייוויד גילמור והקלידן ריצ'רד רייט; הוא כולל קטע שירה בהובלתו של רייט בפעם הראשונה מאז The Dark Side of the Moon אשר יצא לאור בשנת 1973. ארוסתו של גילמור, הסופרת פולי סמסון(אנ'), השתתפה בכתיבתם של חלק גדול מן השירים באלבום, אשר מתמודדים עם הנושא של תקשורת בין-אישית.
הקלטת האלבום התרחשה במספר מקומות, לרבות אולפני Britannia Row(אנ') ובית הסירה של גילמור, אסטוריה(אנ'). הפקת האלבום כללה בין היתר את השותף רב השנים של הלהקה בוב אזרין, ההנדסאי אנדי ג'קסון(אנ'), הסקסופוניסט דיק פרי(אנ') והבסיסט גאי פראט(אנ').
The Division Bell זכה לביקורות בינוניות, אך עדיין זכה להצלחה גדולה בממלכה המאוחדת וארצות הברית; האלבום הגיע לתואר פלטינה כפולה בארצות הברית בשנה הראשונה ליציאתו, ופלטינה משולשת בשנת 1999. לאור הצלחה זו, נערך מסע הופעות בארצות הברית ובאירופה. חומר בלתי משומש מהקלטות האלבום הוכנס לאלבומם הבא של פינק פלויד: The Endless River (2014).
הרעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלבום עוסק בנושאי תקשורת בין-אישית ובאמונה שבכוחו של דיבור לפתור בעיות רבות. בשירי האלבום "Poles Apart" ו - Lost For Words" ניתן לראות התייחסות לניכור בין חברי הלהקה ובין רוג'ר ווטרס, חבר הלהקה לשעבר אשר עזב בשנת 1985. עם זאת, גילמור הכחיש פרשנות זו באומרו: "אנשים יכולים לפרש את השיר כיצד שירצו, אך בנקודה זו מאוחר מכדי שנתרעם על רוג'ר."[1] שם האלבום מתייחס לפעמון החלוקה אשר מצלצל בבית הפרלמנט של הממלכה המאוחדת על מנת להכריז על הצבעה.[2][3] מתופף הלהקה ניק מייסון אמר: "יש לו (לאלבום) משמעות כלשהי, הוא עוסק בבחירה, כן או לא."[1]
השיר "A Great Day For Freedom" אשר הופק מספר שנים לאחר נפילת הגוש המזרחי מעמיד את האופוריה הכללית של נפילת חומת ברלין לצד המלחמות והטיהור האתני אשר התרחשו בעיקר ביוגוסלביה.[4] דגימות קולו של הפיזיקאי סטיבן הוקינג אשר הוקלטו במקור עבור פרסומת של חברת בריטיש טלקום שומשו בשיר "Keep Talking";[1] גילמור כה התרגש מהסנטימנט של הוקינג בפרסומת ופנה לחברה בבקשת רשות להשתמש בהקלטות של הוקינג באלבום.[5] מייסון ציין כי "זה הרגיש לא תקין-פוליטית לקחת רעיונות מפרסומת, אך נראה היה כי זו פיסה רלוונטית."[1] בסוף האלבום ניתן לשמוע את בנו החורג של גילמור, צ'רלי, מניח שפופרת טלפון במקומה על מנת לנתק שיחה עם סטיב או'רורק, מנהל הלהקה אשר הביע את רצונו להופיע באחד מאלבומיה.[2]
רצועות[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מס' | שם | מילים | לחן | משך |
|---|---|---|---|---|
| 1. | Cluster One(אינסטרומנטלי) | - | גילמור, ריצ'רד רייט | 5:58 |
| 2. | What Do You Want from Me | גילמור, פולי סמסון | גילמור, רייט | 4:21 |
| 3. | Poles Apart | גילמור, סמסון, ניק ליירד-קלו | גילמור | 7:04 |
| 4. | Marooned(אינסטרומנטלי) | - | גילמור, רייט | 5:29 |
| 5. | A Great Day for Freedom | גילמור, סמסון | גילמור | 4:17 |
| 6. | Wearing the Inside Out | אנתוני מור | רייט | 6:49 |
| 7. | Take It Back | גילמור, סמסון, ליירד-קלו | גילמור, בוב אזרין | 6:12 |
| 8. | Coming Back to Life | גילמור | גילמור | 6:19 |
| 9. | Keep Talking | גילמור, סמסון | גילמור, רייט | 6:11 |
| 10. | Lost for Words | גילמור, סמסון | גילמור | 5:14 |
| 11. | High Hopes | גילמור, סמסון | גילמור | 8:31 |
משך כולל: |
66:23 | |||
שירי האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]
Cluster One[עריכת קוד מקור | עריכה]
Cluster One היא יצירה אינסטרומנטלית הפותחת את האלבום. זוהי היצירה הראשונה של הלהקה שהקרדיט עליה ניתן לריצ'רד רייט ודייוויד גילמור ביחד, מאז השיר Mudmen מהאלבום Obscured by Clouds. היצירה מעולם לא בוצעה בהופעות החיות של הלהקה. בפתיחת השיר ניתן לשמוע רעש לבן אשר גרם לרבים באותה עת בלבול, שכן סברו שהתקליט פגום.
What Do You Want From Me[עריכת קוד מקור | עריכה]
What Do You Want From Me הוא שיר אשר נכתב על ידי דייוויד גילמור, ריצ'רד רייט וחברתו של גילמור פולי סמסון (בעתיד אשתו השנייה). השיר מנוגן לאט והוא סוג של בלדת רוק. ישנה ספקולציה שהשיר נכתב למעריצי הלהקה אשר לא הניחו ללהקה. גילמור כותב בשיר "should i sing until i can't sing anymore" ו-"should i play these strings until my fingers are raw". השיר גם מכליל את נס ההליכה על המים כמטאפורה סרקסטית.
Poles Apart[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיר עוסק בשני החברים הקודמים בלהקה, סיד בארט ורוג'ר ווטרס. זהו השיר השני המתמקד בשני החברים לאחר Signs of Life מהאלבום A Momentary Lapse of Reason. זוהי יצירה אינסטרומנטלית שבה המתופף ניק מייסון מדקלם פואמה לא ידועה שהשורה הראשונה בה מדברת על בארט והשנייה על ווטרס אך Poles Apart, כולל מילים. בשורה הראשונה בשיר מוזכר מקים הלהקה שהוחלף על ידי דייוויד גילמור, סיד בארט. בשורה השנייה מתייחסים לרוג'ר ווטרס שעזב את הלהקה, השורה מתחילה בשם השיר של פינק פלויד בזמן שווטרס כתב את Hey You מתוך האלבום The Wall. השיר הולחן באקורדים D,A,D,G,A,D. באמצע השיר מופיע קטע פסיכדלי של מנגינת תזמורת.
Marooned[עריכת קוד מקור | עריכה]
Marooned היא יצירה שנכתבה על ידי דייוויד גילמור וריצ'רד רייט. היצירה מתארת נטישה על אי. היצירה תחילה הייתה אלתור באולפני ההקלטות. צלילי הגיטרה הגבוהים בשיר באים ממכשיר הוואמי שגילמור השתמש בכמה מהשירים. היצירה זכתה בפרס גראמי ב-1995 בתואר "יצירת הרוק האינסטרומנטלית הטובה ביותר". באלבום האוסף של הלהקה Echoes: The Best of Pink Floyd, השיר קוצר וזמנו נמשך כ-2 דקות.
A Great Day For Freedom[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיר נכתב על ידי דייוויד גילמור ופולי סמסון והוקדש לרוג'ר ווטרס, שעזב את הלהקה. השיר מתחיל בלחן די מלנכולי אך הופך ללחן של רוק שנשמע קצת יותר שמח. בהתחלה הלהקה רצתה לתת לשיר את השם In Shades of Grey.
Wearing the Inside Out[עריכת קוד מקור | עריכה]
זהו השיר הראשון שריצ'רד רייט מבצע בו שירה מובילה מאז 1973 בשיר Time באלבום The Dark Side of the Moon. רייט הלחין את השיר ואנתוני מור כתב אותו. השיר עוסק בהתמכרותו של רייט לקוקאין, בדידותו ודיכאונו בעת שהתגרש מאשתו וגורש על ידי רוג'ר ווטרס. השיר בוצע על ידי רייט עצמו בתפקיד השירה יחד עם גילמור בהופעה חיה.
Take It Back[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיר נכתב על ידי דייוויד גילמור, אשתו השנייה פולי סמסון, ניק לאירד-קלוס ובוב אזרין. גילמור השתמש בגיטרה אקוסטית Gibson J-200 דרך קופסת האפקטים Zoom.
Coming Back to Life[עריכת קוד מקור | עריכה]
זהו השיר היחיד שנכתב על ידי דייוויד גילמור ללא עזרת אחר. בראיון גילמור אמר שכתב את השיר לאשתו פולי סמסון. השיר מנוגן בדו מז'ור, השיר נפתח בסינתיסייזר עם סולו גיטרה. השורות הראשונות מבוצעות על ידי גילמור באיטיות. כשהשיר מתקרב לסוף יש סולו גיטרה "רוקי" שמבוצע עד סוף השיר.
Keep Talking[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכתב על ידי דייוויד גילמור, אשתו של גילמור פולי סמסון וריצ'רד רייט. השירה בוצעה על ידי גילמור ומכליל את הקול האלקטרוני של פרופסור סטיבן הוקינג, מערוץ מדע בטלוויזיה. השיר מכליל אפקטים של גיטרה על ידי טוק בוקס. השיר יצא לאור כסינגל לראשונה בארצות הברית ב-12 במרץ 1994. וזכה במקום הראשון במגזין בילבורד לאחר כמה ימים, השיר יצא לאור באלבום ב-30 במרץ. השיר נכלל גם באלבום האוסף של הלהקה, Echoes: The Best of Pink Floyd. השיר בוצע בהופעה ותועד באלבום ההופעה, Pulse.
Lost For Words[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיר נכתב על ידי דייוויד גילמור ופולי סמסון. ניתן לשים לב שבחלק מהסולו של הגיטרה האקוסטית שבסוף השיר, יש חלק מהשיר Wish You Were Here. זהו השיר האחרון של הלהקה שמאופיין בסגנון פולק רוק.
High Hopes[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיר יצא לאור כסינגל השלישי מהאלבום. המילים מדברות על דברים שנצברו ואבדו בחיים, מזווית הסתכלות אוטוביוגרפית. השיר מדבר על תקופת הילדות של סולן הלהקה דייוויד גילמור, עזיבת עיר הולדתו והימים הראשונים שלו עם הלהקה. ידידו של גילמור הסופר דאגלס אדמס בחר בשם האלבום, שהופיע באחת השורות בשיר.
בשיר נשמע פעמון כנסייה שהמתופף ניק מייסון מצלצל בו. בתחילת השיר ניתן לשמוע את הפעמונים מהשיר Fat Old Sun מהאלבום Atom Heart Mother, וזמזום הזבוב מהשיר Grantchester Meadows מהאלבום Ummagumma. בשיר נשמעות גם פעימות לב, בדומה לפתיחה והסגירה של האלבום The Dark Side of the Moon. בסוף השיר ניתן לשמוע את מנהל הלהקה סטיב או'רורק מדבר בטלפון עם אחד מילדיו של גילמור, צ'ארלי.
מעצב העטיפות של הלהקה, סטורם ת'ורג'רסון ביים את הקליפ לשיר. בקליפ מוצגים באופן סוריאליסטיים המקומות שחברי הלהקה גדלו בהם באנגליה. תמונות מהקליפ מופיעות בחוברת האלבום.
השיר נכלל גם באוסף Echoes: The Best of Pink Floyd עם סולו גיטרה קצר יותר. גרסה בהופעה חיה מופיעה באלבום Pulse. מספר אמנים ביצעו גרסאות כיסוי לשיר, בהם נייטוויש וגרגוריאן.
מבצעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דייוויד גילמור - גיטרה, שירה, גיטרה בס וקלידים
- ניק מייסון - תופים וכלי הקשה
- ריצ'רד רייט - קלידים ושירה
- ג'ון קרין - קלידים
- גיא פראט - בס
- גרי ווליס - כלי הקשה
- טים רנוויק - גיטרות
- דיק פרי - סקסופון
- בוב אזרין - קלידים וכלי הקשה
- מייקל קמן - תזמור
- פרופסור סטיבן הוקינג - קולות ב"Keep Talking"
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
The Division Bell באתר MusicBrainz
The Division Bell באתר Discogs
The Division Bell באתר AllMusic
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 מורס, סטיב (12 במאי 1994): Pink Floyd pride and drive keep band on top with No. 1 album and 60-show tour (נדרשת הרשמה) "הבוסטון גלוב", אורח באתר highbeam.com, אוחזר בתאריך 14 בינואר 2010.
- ^ 1 2 מאבט, אנדי (1995). The Complete Guide to the Music of Pink Floyd. Omnibus Pr. עמ' 119, 123. ISBN 0-7119-4301-X.
- ^ הפעמון אשר נשמע באלבום אינו פעמון החלוקה של בית הפרלמנט.
- ^ קוסינס, סיימון (26 בספטמבר 2008): Echoes brought Rick out of his shell ... we had musical telepathy, מתוך thesun.co.uk, אוחזר בתאריך 17 בינואר 2010.(הקישור אינו פעיל, 10.2.2019)
- ^ In the Studio with Redbeard, בתאריך 17 באוגוסט 2009.
- ויקיפדיה: שכתוב - מוזיקה
- אלבומי 1994
- אלבומי פינק פלויד
- אלבומי קונספט
- אלבומים שהוקלטו באולפן ביתי
- אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים האוסטרלי
- אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבילבורד 200
- אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי
- אלבומים שהגיעו למקום הראשון בניו זילנד
- אלבומי חברת קולומביה
- אלבומי חברת EMI