פינק פלויד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
פינק פלויד
Pink Floyd - all members.jpg
חמשת חברי ההרכב (ינואר 1968) עם כיוון השעון מלמטה:
דיוויד גילמור, ניק מייסון, סיד בארט, רוג'ר ווטרס, ריצ'רד רייט
מידע כללי
מוקד פעילות קיימברידג', אנגליה
שנות פעילות 1965-1995, 2005 (איחוד חד פעמי), 2013-2014
סוגה רוק פסיכדלי
רוק מתקדם
חברת תקליטים קפיטול
קולומביה
EMI
Allmusic mn0000346336
חברים
רוג'ר ווטרס (1965-1985, 2005)
דיוויד גילמור (1968-1995, 2005)
ריצ'רד רייט (1965-1980, 1986-1994, 2005)
ניק מייסון (1965-1995, 2005)
סיד בארט (1965-1968)
בוב קלוז (1965)

פינק פלוידאנגלית: Pink Floyd) הייתה להקת רוק בריטית שפעלה מסוף שנות השישים עד אמצע שנות התשעים. נחשבת לאחת הלהקות המשפיעות והמצליחות ביותר בהסטוריה של המוזיקה הפופולרית,[1][2] בין היתר בזכות הופעות הענק התיאטרליות שלה, תמלילי השירים הפילוסופיים, התמונות המפורסמות על עטיפות אלבומיה, ומוזיקה ייחודית המשלבת בין רוק מתקדם, רוק פסיכדלי ובלוז.[3]

הלהקה הוקמה בשנת 1965 על ידי סיד בארט, ניק מייסון רוג'ר ווטרס וריצ'רד רייט. לקראת סוף העשור, החלה לצבור פופולריות בסצנת מוזיקת האנדרגראונד בלונדון, העיר בה הוקמה . בשנת 1967, יצא אלבום הבכורה של הלהקה "The Piper at the Gates of Dawn", אשר זכה להצלחה רבה. בדצמבר של אותה שנה, הצטרף ללהקה דיוויד גילמור, בעקבות התדרדרות במצבו הנפשי של בארט.

לאחר עזיבתו של בארט באפריל 1968 בשל בעיות נפשיות והתמכרותו לסמים, הפך ווטרס לכותב השירים והמלחין המוביל של הלהקה, בין היתר באלבומי הקונספט "The Dark Side of the Moon" (משנת 1973), "Wish You Were Here" (משנת 1975), "Animals" (משנת 1977), "החומה" ("The Wall") (משנת 1979) ו-"The Final Cut" (משנת 1983).

בשנת 1985 עזב ווטרס את הלהקה, לאחר סכסוכים מתמשכים עם חברי הלהקה, לרבות עם גילמור, שהפך באופן לא רשמי למנהיג הלהקה משלב זה ואילך. לאחר עזיבתו של ווטרס, הוציאה הלהקה שני אלבומים נוספים - "A Momentary Lapse of Reason" (משנת 1987) ו-"The Division Bell" (משנת 1994).

בשנת 1996, נכנסה הלהקה ל"היכל התהילה של הרוקנרול" ובשנת 2005 "להיכל התהילה הבריטי". באותה שנה, התאחדו חברי הלהקה באופן חד פעמי במסגרת מופעי ה"לייב 8". באוגוסט 2015, כעשר שנים לאחר הופעתם האחרונה, הודיעו חברי הלהקה על פירוקה הרשמי.

בסקר שערך מגזין "הרולינג סטון" בשנת 2010, דורגה הלהקה במקום ה-51 ברשימת "האמנים הגדולים של כל הזמנים".[4] לאורך שנות פעילותה, מכרה הלהקה למעלה מ-250 מיליון אלבומים בעולם,[5] כשמתוכם 75 מיליון נמכרו בארצות הברית.

השנים המוקדמות: 1963 - 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוג'ר ווטרס וניק מייסון הכירו בזמן לימודם בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת ווסטמינסטר שבלונדון. בשנת 1963, החלו השניים לנגן ביחד בהרכב אותו הקימו קית נובל וקלייב מטקאלף, ושבו ניגנה גם אחותו של נובל - שילה. ריצ'רד רייט, שהיה אף הוא סטודנט בפקולטה, הצטרף ללהקה כעבור שנה, אשר כונתה "סיגמה 6" ("Sigma 6").[6]

במסגרת הלהקה, ווטרס היה נגן הגיטרה המוביל, מייסון ניגן על התופים ורייט תיפקד כנגן ליווי על הגיטרה, וזאת בשל מחסור בקלידים. בתחילה ניגנה הלהקה במרתף האוניברסיטה, בעיקר גרסאות כיסוי של להקת "המחפשים", בשילוב שירים מקוריים אותם כתב מנהל הלהקה קן צ'פמן שהיה גם חברם לספסל הלימודים.[7]

בספטמבר 1963, ווטרס ומייסון עברו להתגורר בדירה בצפון לונדון. כעבור שנה עזב מייסון את הדירה ובמקומו נכנס בוב קלוז, שהצטרף בהמשך להרכב כגיטריסט המוביל כשווטרס הופך לבסיסט הלהקה.[8] בשנת 1964,עבר סיד בארט להתגורר ביחד עם קלוז ווטרס בדירתם בלונדון. בארט, שעבר ללונדון בשנת 1962 כדי ללמוד בפקולטה לאומנות בקולג' "קמברוול" ("Camberwell") שבעיר, היה חבר ילדות של ווטרס.

לאחר שנובל ומטקאלף עזבו את ההרכב בסוף 1963 על מנת להקים הרכב משלהם, צורף ללהקה הסולן כריס דניס. הלהקה החליפה מספר שמות במהלך תקופת קיומה, עד שהתקבעה על השם "The Tea Set".

בשנת 1965, הפך בארט לסולן הלהקה, לאחר עזיבתו של דניס. בהמשך השנה, החלו חברי ההרכב לנגן באופן קבוע במועדון ה-"Countdown" שבלונדון. לאחר לחץ מצד מכריו והוריו, החליט קלוז לעזוב את ההרכב. כתוצאה מכך, הפך בארט לגיטריסט המוביל של הלהקה. לקראת סוף השנה, החליטו להחליף את שם הלהקה "הסאונד של פינק פלויד", שם אותו בחר סיד בארט באופן ספונטני, לאחר שחברי הלהקה גילו כי באחת ההופעות עמדה להופיע להקה נוספת הקרויה "The Tea Set". שם הלהקה נלקח מצירוף שמם הפרטי של שני מוזיקאי הבלוז האהובים על בארט - פינק אנדרסון ופלויד קאונסל.[3] בשלב הקמתה, כללה הלהקה את קלוז וווטרס על הגיטרות, המתופף ניק מייסון, ריצ'רד רייט על הקלידים וכלי הנשיפה, וסיד בארט כסולן הלהקה.[9]

בשנים אלו, השתייכה הלהקה לסצנת ה"אנדרגראונד" (underground") של לונדון, קבוצת אמנים ומוזיקאים שניסו לתת ביטוי לדור הצעיר של אותה תקופה, אשר כונה על ידי סוציולוגים רבים כ"תרבות הנגד" (Counterculture) של שנות ה-60 של המאה העשרים בארצות הברית (אנ'), אשר דגלה בערכי שלום ואחווה, קוסמופוליטיות, ליברליזם ומיניות חופשית.[10][11]

בשנת 1966, הפכה הלהקה ללהקת הבית של מועדון ה"UFO" הלונדוני (אנ'), אשר נפתח באותה שנה. הרעיון בבחירת הלהקה היה לאמץ את הסגנון הפסיכדלי שהתפתח במקביל בסן פרנסיסקו שבארצות הברית, למרות שבעלי המועדון מעולם לא ביקרו בעיר והתבססו בעיקר על עדויות שמיעה של מבקרים נלהבים. פינק פלויד ניגנו במועדון מדי ערב שישי עד שעות הבוקר, תופעה נדירה ביחסית בלונדון של התקופה. מופעי הלהקה על אלתורים רבים, שימוש נרחב באפקטים וניסיון מתמיד ביצירת צלילים ניסיוניים, כשהקו הפסיכדלי היה הקו הבולט בשירים.[10]

חוזה חדש עם EMI[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967, החל להתעניין בלהקה איש העסקים ביצ'ר סטיבנס, אחד ממנהלי חברת התקליטים הבריטית אי-אם-איי (EMI), בה היו חתומים, בין היתר, להקת "הביטלס". במהלך המשא ומתן עם סטיבנס, הוציאה הלהקה ב-10 במרץ 1967 את הסינגל הראשון שלה, "Arnold Layne" (אנ'), שיר סקנדליסטי שעסק בטרנסווסטיט שנהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם. בהקשר זה, טען ווטרס כי מדובר בדמות אמיתית שנהגה לגנוב חזיות וגרביונים מאזור הכביסה מחוץ לבית בו התגורר ביחד עם בארט. הסינגל זכה להצלחה ואף התברג לרשימת 20 הסינגלים הנמכרים באנגליה באותה שנה.[10]

על אף (ואולי בשל) הסקנדל התקשורתי סביב תוכנו הפרובוקטיבי, סטיבנס היה מרוצה מן השיר והציע לחברי הלהקה להם מקדמה על סך 5,000 פאונד וחוזה הקלטות ארוך-טווח למספר אלבומים עבור חברת-הבת של EMI, "קולומביה". החתמת הלהקה התאפשרה, בין היתר, בזכות מפיקה החדש בריאן מוריסון, שהחליף בתפקיד את ג'ו בויד, שכיהן בתפקיד מנהל מועדון ה"UFO" ושכשל בניסיון להחתים את הלהקה בחברת התקליטים "פולידור". מוריסון נעזר בקשריו עם בכירי חברת EMI על מנת להחתים את הלהקה על חוזה ההקלטות.

ב-29 באפריל 1967, הופיעה הלהקה ב"ארמון אלכסנדרה" (אנ'), אולם ויקטוריאני מפואר בצפון לונדון, במסגרת אירוע שנקרא "ארבע-עשרה שעות של חלום טכניקולור". במסגרת הופעתם הגדולה הבאה, שנערכה ב-12 במאי 1967 באולם "אליזבת המלכה" ("Queen Elizabeth Hall" (אנ')) שבדרום לונדון, עשתה הלהקה שימוש בארבעה רמקולים, חידוש באותה תקופה, בה החלה "המהפכה הקוואדרופונית", אשר כללה שימוש במספר גדול של רמקולים לשם השגת אפקט של מוזיקה היקפית. בנוסף לכך, שילבה הלהקה במהלך ההופעה גימיקים רבים, דוגמת הפרחת בועות סבון לאוויר, שימוש באפקטים מגוונים, חיתוך עץ במסור והעצמת הקול באמצעות מגבר. שילוב מקורי זה עורר את סקרנות הקהל והעלה את קרנה של הלהקה בתקשורת המקומית. עם זאת, מנהלי האולם, שכעסו על הנזק והלכלוך שנגרם לאולם בעקבות המופע, קבעו כי הלהקה לא תוכל להמשיך להופיע בו בעתיד. בנוגע לסגנון הייחודי של הופעות הלהקה, ציין בארט כי: "בעתיד, הלהקות יצטרכו לתת לקהל שלן יותר מסתם הופעת פופ. הן יצטרכו להציע מופע תיאטרלי מוצג-היטב".[10]

ב-16 ביוני 1967, יצא הסינגל השני של הלהקה "See Emily Play" (אנ') . השיר, שנחל הצלחה רבה הגיע למקום השישי במצעד הסינגלים האנגלי[12] ונכלל ברשימת "500 השירים שעיצבו את מוזיקת הרוקנרול" של "היכל התהילה של הרוקנרול",[13] עוסק בנערה היפית מורדת בשם אמילי, בתו של לורד, אותה הכיר בארט במהלך בילוי במועדון ה-"UFO" שבלונדון. לשני הסינגלים הראשונים של הלהקה היו מלודיות קליטות שניחנו באלמנטים פסיכדליים ובשירה שנונה ושיקפו את השקפת העולם הפואטית-ילדותית של בארט.[3]

"The Piper at the Gates of Dawn". אלבומה הראשון של הלהקה משנת 1967

The Piper at the Gates of Dawn[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 באוגוסט 1967, הוציאה פינק פלויד את אלבום הבכורה שלה "The Piper at the Gates of Dawn" ("החלילן בשערי השחר"), אשר נחשב גם כיום לאחד מעמודי התווך של הרוק הפסיכדלי. האלבום זכה להצלחה והגיע למקום ה-6 במצעד האלבומים באנגליה באותה שנה. מנגד, בארצות הברית זכה האלבום להצלחה נמוכה יחסית, כשהגיע למקום ה-131 בלבד במעצד האמריקאי.[14] שמו של האלבום לקוח מהפרק השביעי של הספר "הרוח בערבי הנחל" מאת קנת גרהם, אחד מהספרים האהובים על בארט.[15] את האלבום הפיק נורמן סמית', אשר שימש כטכנאי הקול באלבומיה של "הביטלס" עד שנת 1965. סמית הפיק גם את שני אלבומיה הבאים של הלהקה - "Saucerful of Secrets", ו-"Ummagumma".

שני הסינגלים שהוציאה הלהקה עד לאותו שלב לא שולבו באלבום, אולם נכללו בו מספר יצירות בולטות כגון "Astronomy Domine" ו"Interstellar Overdrive". על אף שהאלבום היה בבסיסו פופ-רוק פסיכדלי בריטי טיפוסי, הוא שילב בתוכו אלמנטים שיאפיינו את הרוק המתקדם המגובש בהמשך, ובהם: שבירת מגבלות הזמן של שיר הרוקנרול הממוצע[16] , מרד כנגד מבנה השיר המקובל של בית-פזמון-בית, שימוש נרחב באלתור ובאפקטים ועוד.[10]

על האלבום, שהוקלט באולפני "אבי רוד" במקביל להקלטת אלבומם של הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" היה חתום בעיקר בארט והוא נחשב לספינת הדגל של יצירותיו.[10] בארט היה מעורב בכל האספקטים של ההקלטות והעיבודים, ולא רק בכתיבת השירים. על אף השפעתו הרבה ביצירת האלבום, הסתמנה אצלו כבר אז ירידה מסוימת בכושר התפקוד.

ההכרה האומנותית שהגיעה לאחר צאת האלבום המצליח וכן ההצלחה לה זכתה הלהקה בעקבותיו, הוציאו משיווי משקלו את בארט, שמצבו הנפשי החל להתדרדר ובעקבות כך היה נתון להתפרצויות פסיכוטיות ולא צפויות, בין היתר בעקבות התמכרותו לסמי הזיה, בהם LSD. למצבו של בארט היו השלכות משמעותיות על תפקודו המקצועי במסגרת הלהקה. נקודת השבר בהתייחסות לבארט הגיעה במהלך הופעתה השנייה של הלהקה ב"ארמון אלכסנדרה", שנערכה ב-29 ביולי 1967. בזמן עליית הלהקה לבמה, סירב בארט לזוז והוא נותר בחדר ההלבשה על אף צעקות מצד מנהל האולם והלהקה נאלצה להופיע בלעדיו. בעקבות כך, ביטלה הלהקה את כל הופעותיה שתוכננו לחודש אוגוסט.[17]

ב-18 בנובמבר 1967, הוציא הלהקה את הסינגל השלישי שלה "Apples and Oranges" (אנ'). השיר, שעובד והוקלט בחיפזון זכה להתעלמות ציבורית גורפת והיה גם השיר האחרון אותו כתב בארט במסגרת הלהקה. באותו חודש הוזמנה הלהקה להופיע בשתי תוכניות טלוויזיה בארצות הברית. בתוכניתו של המנחה פאט בון, ביצעה הלהקה גרסה של השיר, אך בשל מצבו המתדרדר לא היה מסוגל בארט להניע את שפתיו ווטרס נאלץ להחליפו.[3] חוסר תפקודו של בארט הוביל לקטיעת סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית לאחר שמונה הופעות בלבד.

1967-1978: עזיבתו של בארט והצטרפות גילמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילמור מחליף את בארט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף שנת 1967, בזמן עבודתם על אלבומם השני, החלו חברי הלהקה בניסיונות למציאת מחליף לבארט, אך עם זאת במטרה לאפשר לו להישאר כחבר בלהקה בתפקיד כותב החומרים העיקרי. לאחר חיפושים, נבחר דייוויד גילמור, חברו והמורה לגיטרה של בארט, לתפקיד נגן הגיטרה של הלהקה, אשר הצטרף אליה בינואר 1968.[18]

בתחילה, הובא גילמור לשמש כחליפו של בארט בתפקיד הגיטריסט, אך במהלך אותו חודש החלו חברי הלהקה לחוש שעצם קיומו של בארט מאיים על הקריירה המקצועית שלהם ומסכן את פרנסתם של עשרות אנשים אחרים שהיו חלק ממערך הלהקה. בפברואר 1968, לפני הופעה של הלהקה בסאות'המפטון, הציע ווטרס לדלג על איסוף בארט מביתו ובכך הסתיים למעשה עידן בארט בלהקה.[10]

ההודעה הרשמית על עזיבתו של בארט פורסמה ב-6 בפברואר 1968. כלי התקשורת במדינה הגיבו בספקנות לגבי עתידה המקצועי של הלהקה ללא הסולן והמייסד שהועזב, אשר מצידו סירב לעכל את הנטישה: על אף שפוטר רשמית מן הלהקה מבחינה חוזית, נהג בארט להגיע לעתים קרובות להופעות הלהקה. בהקשר זה, ציין לימים גילמור כי מבטו הנוקב של בארט היה "חוויה פרנואידית" שלקח לו זמן רב להתאושש ממנה ולהרגיש חלק אורגני מן ההרכב.[10]

A Saucerful of Secrets[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 ביוני 1968, יצא באנגליה אלבומה השני של הלהקה "A Saucerful of Secrets", אשר ניחן בו שינוי בקו המוזיקלי של הלהקה מסגנון פסיכדלי שאיפיין את סגנונו של בארט (ובא לידי ביטוי באלבום הראשון) לסגנון פרוגרסיבי יותר. שתי היצירות המפורסמות ביותר מהאלבום הן "Set The Controls For The Heart Of The Sun", ו-"A Saucerful Of Secrets".

בשל העובדה כי האלבום הופק בתקופת המעבר בין הצטרפותו של גילמור לעזיבתו של בארט, כל חברי הלהקה נטלו למעשה חלק בעבודה עליו - אלבום האולפן היחיד של הלהקה בו נסיבות אלו התקיימו. גילמור, שהיה זו אלבומו הראשון עם הלהקה, הופיע בחמישה מהשירים, בעוד בארט, שזהו אלבומו האחרון, הופיע בשלושה מהם. השיר "Set The Controls For The Heart Of The Sun", אשר שמו לקוח מתוך ספרו של מייקל מורוק "Fire Clown", הוא היחיד בתולדות הלהקה בו נטלו חלק כל חמשת חברי ההרכב. ביום בו יצא האלבום, הופיעה הלהקה במופע רוק פתוח שנערך ב"הייד פארק" שבלונדון, אשר הפך במהלך השנים למסורת שנתית, בה כיכבו אמנים רבים דוגמת, "הרולינג סטונז", אריק קלפטון, "בליינד פיית" ועוד. לאחר שצפה בהופעת הלהקה , ציין שדרן הרדיו ג'ון פיל כי מדובר בהופעה הטובה ביותר שראה מימיו.[10]

ב-27 ביולי 1969, יצא אלבום האולפן השלישי של הלהקה  "Music From the Film More", אשר חלק משיריו הופיעו בפסקול הסרט הצרפתי "More" (אנ'). הצלחתו היחסית של הסרט, שעסק בהתמכרות להירואין על האי הספרדי איביזה, איפשרה ללהקה להיחשף לקהלים רחבים יותר במרכז אירופה - שוק חדש וחשוב עבור הלהקה באותה תקופה.

במרץ 1970, יצא פסקול הסרט "Zabriskie Point" של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, בו נכללו שלושה שירים של הלהקה. מלבד שירים אלו, כתבה הלהקה מספר שירים נוספים שלא נכללו לבסוף בפסקול. הבולט שבניהם הוא "The Violent Sequence", אשר בהמשך יהווה את הבסיס לאחד מהשירים הבולטים של הלהקה - "Us and Them".

Ummagumma, Atom Heart Mother, ו-Meddle[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 באוקטובר 1969, הוציאה הלהקה את האלבום הכפול "Ummagumma". חלקו הראשון של האלבום כולל הופעה חיה בה בוצעו מבחר משיריה הקודמים של הלהקה, ביניהם גרסאות לשירים "Set The Controls For The Heart Of The Sun", ו-"A Saucerful Of Secrets". חלקו השני של האלבום, שהוקלט באולפן הקלטות, ביטא את המשך חיפושיה של הלהקה אחר כיוון מוזיקלי ייחודי. בחלק זה, הקליט כל אחד מארבעת החברים קטע סולו בלעדי,[19] הניחנים באלמנטים פסיכדליים ובקטעים ארוכים ולא מלודיים, כמו גם בניסויים מתמשכים על כלים לא שגרתיים. אלבום זה זכה לביקורות מעורבות ולא טיפס לצמרת המצעדים. היה זה האלבום הראשון של הלהקה שהופץ בצורה מסודרת בארצות הברית והראשון שבו שולבו קטעים מהופעותיה החיות.

ב-10 באוקטובר 1970, הוציאה הלהקה את האלבום "Atom Heart Mother" אשר הופק בעזרתו של המוזיקאי והמלחין הבריטי רון גיסין, שערך ושיכתב את יצירת הנושא של האלבום, אשר לאור אורכה (כ-24 דקות), תפסה את כל צידו הראשון של התקליט.באלבום הושם דגש רב על שילוב מרכיבים סימפוניים תוך גיבוש קו מוסיקלי קלאסי, המשלב בין תזמורת מלאה ועיבוד שמרני לבין פסיכדליה ורוקנרול.[10] האלבום זכה להצלחה גדולה והגיע, בפעם הראשונה בתולדות הלהקה, למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי.

ב-27 ביוני 1970, הופיעה הלהקה במסגרת "פסטיבל באת'", בה ניגנה לראשונה קטעים מהאלבום. שלושה שבועות לאחר מכן, הופיעה הלהקה בהופעה פתוחה לציבור שהתקיימה ב"הייד פארק" שבלונדון.[20] במהלך סיבוב ההופעות שערכה הלהקה ברחבי ארצות הברית במהלך השנה, נגנב ציוד יקר ערך של הלהקה בשווי של 40,000 דולר ממלון בו שהו בניו אורלינס, דבר שהביא לביטול סיבוב ההופעות.[21]

ב-31 באוקטובר 1971, יצא אלבום האולפן השישי של הלהקה "Meddle". האלבום, אשר חלקו האחד בעל אלמנטים פרוגרסיבים והאחר מהווה שילוב של רוק כבד, פופ ובלדות שקטות, כולל את אחד מהיצירות הבולטות והרבגוניות ביותר של הלהקה - היצירה "Echoes", שאורכה למעלה מ-23 דקות ואשר משלבת יסודות ממוזיקת הבלוז יחד עם מוזיקה קלאסית.[22] במהלך השנה, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בינלאומי, בו הופיעה בין היתר ביפן, הונג קונג ואוסטרליה.[23]

ב-2 ביוני 1972, הוציאה הלהקה את האלבום "Obscured by Clouds", אשר מבוסס על הפסקול אותו כתבו לסרט הצרפתי "La Vallée" (אנ'), אשר יצא לאקרנים ב-11 ביולי 1972. בין שירי האלבום הבולטים ניתן למצוא את "Free Fun", אשר היה לסינגל הראשון של הלהקה שזכה להצלחה משמעותית בארצות הברית ולהשמעות רבות בתחנות הרדיו במדינה.[24]

בספטמבר 1972, יצא הסרט "Live At Pompeii" של הבמאי הבלגי אדריאן מייבן, אשר תיעד הלהקה בהופעה באמפיתיאטרון עתיק וריק באיטליה, סמוך להר הגעש וזוב שהחריב את העיר הרומית העתיקה פומפיי אלפיים שנה קודם לכן. הסרט הוקרן לראשונה ב"פסטיבל האומנויות של אדינבורו" ובהמשך אף שודר מספר פעמים בטלויזיה החינוכית הישראלית.

תקופת צילום הסרט נחשבה לתקופת השיא של פינק פלויד כלהקה פסיכדלית, והסרט טומן בחובו הצצה נדירה לתקופה זו. במהדורות מאוחרות של הסרט ("Live At Pompeii: The Director's Cut") שולבו ראיונות וצילומים מאולפן ההקלטות של האלבום המפורסם ביותר של הלהקה, "The Dark Side Of The Moon", אשר הפכו את הסרט למקור דוקומנטרי חשוב בנוגע ליצירת אלבום זה.

The Dark Side of the Moon[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 במרץ 1973, הוציאה הלהקה את האלבום "The Dark Side Of The Moon" ("הצד האפל של הירח"), אשר נחשב לאלבומה המפורסם והרווחי ביותר . גרסה מוקדמת של האלבום נוגנה בהופעה חיה של הלהקה כבר בפברואר 1972, במסגרת שתי הופעות מלאות ב"תיאטרון ריינבו" (אנ') שבלונדון, כחלק מבדיקת החומרים לאלבום. העבודה על האלבום החלה ביוני 1972 וארכה כתשעה חודשים. שם האלבום היה בתחילה "אקליפס", וזאת כי באותה שנה הוציאה להקת "מדיסין הד" (Medicine Head) (אנ') אלבום בשם "The Dark Side Of The Moon" וחברי הלהקה חששו כי לא יוכלו לעשות גם הם שימוש בשם, אך לאחר שהאלבום נכשל מסחרית, החליטה הלהקה לחזור לשם האלבום המפורסם.[10]

האלבום, אשר נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק, זכה להצלחה אדירה והגיע למקום ראשון במצעדי הפזמונים של בריטניה וארצות הברית ונמכר בלמעלה מ-40 מיליון עותקים.[25] באלבום קונספט זה שולבו סגנונות מוזיקליים רבים, מבלוז רוק, למוזיקה אלקטרונית (שלא הייתה מקובלת באותה תקופה) ועד שימוש באלמנטים ממוזיקת ג'אז. כמו כן נעשה באלבום שימוש בצלילים "טבעיים" מן המציאות החוץ-מוסיקלית (שעונים, נשימות, דיבור, קופה רושמת) כמרכיבים מוסיקליים, והתייחסות לאלבום כאל יחידה אורגנית אחת. האלבום הנפיק להיטים רבים בהם "Time", "Breathe", "Us and Them", The Great Gig in the Sky", ועוד.

האלבום נחשב לפורץ דרך מבחינת איכות הצליל וטכנולוגיית הקלטה, עליה ניצח אלן פרסונס מ"אולפני אבי רוד". פרסונס שילב אפקטים קוליים מגוונים בשירים, דוגמת צלצול השעונים בתחילתו של השיר "Time"', אותו הקליט פרסונס בחנות שעונים בלונדון. על עבודתו באלבום, זכה פרסנוס ב"פרס גראמי" בשנת 1973.

בשנת 2003, דורג האלבום במקום ה-43 ברשימת "האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין "הרולינג סטון".[26] כמו כן, זכה האלבום להצלחה חסרת תקדים בארצות הברית ונותר ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר לפי דירוג "בילבורד" במשך 741 שבועות (שיא גינס).[27] האלבום ביסס את מעמדם של ווטרס וגילמור בלהקה, אך יצר גם מתח טעון ביניהם, מאבקי אגו ויוקרה לצד דומיננטיות מוזיקלית, אשר ילך ויתעצם במהלך השנים הבאות.[3]

בעקבות ההצלחה העצומה של האלבום, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות חדש עם חברת "קולומביה", אשר כלל מקדמה של כמיליון דולר.

ב-5 בדצמבר 1973, הוציאה הלהקה את אלבום האוסף "A Nice Pair", אשר איגד את שני אלבומיה הראשונים בעטיפה חדשה. האלבום הגע למקום ה-36 ברשימת האלבומים הנמכרים לפי דירוג מגזין "בילבורד" ובשנת 1994 זכה למעמד של אלבום זהב על ידי "איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי".

Wish You Were Here[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בספטמבר 1975, הוציאה הלהקה את האלבום "Wish You Were Here", אשר זכה גם הוא להצלחה מסחרית רבה ולשבחי המבקרים. האלבום הוקדש לסיד בארט, שעזב את הלהקה בשל התדרדרות במצבו הנפשי. ככלל, אופיו של האלבום מנלכולי יותר מהאלבומים הקודמים של הלהקה. מבין שירי האלבום הבולטים, ניתן למצוא את "Wish You Were Here" ואת היצירה "Shine on You Crazy Diamond", העוסקים שניהם בבארט ובמצבו.[3]

ב-5 ביוני 1975, בזמן הקלטות האלבום, שנערכו כמו אלבומים קודמים באולפני "אבי רוד", קפץ במפתיע סיד בארט לבקר את חברי ההרכב. חזותו של בארט היתה שונה בתכלית - ראשו היה מגולח לגמרי (כולל גבותיו), הוא השמין והתקשה לשמור על קשר עין. למעשה, בארט הגיע לאולפן במהלך הקלטת השיר "Shine on You Crazy Diamond", אשר באופן אירוני עוסק בו ובמצבו הנפשי.[28]

אלבום זה סימל את תחילת סופה של הלהקה כיחידה מוצקה אחת. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שניק מייסון מתופף הלהקה נמחק מרשימת הקרדיטים לאלבום, לאחר שתרומתו הייתה מזערית וכיוון שהעדיף להתעסק בבעיות שצצו בחייו האישיים, ובעיקר בזוגיות עם אשתו שהחלה להתערר בנוסף, סירב גילמור לקחת חלק בהקלטת השיר "Have a Cigar", אשר עוסק במלאכותיות ובשקר של עולם המוזיקה הפופולארית. בשל כך, הביא וויטרס את חברו המוזיקאי רוי הארפר, שישיר במקומו.

ב-26 ביוני 2012, יצא הסרט הדוקומנטרי "The Story of Wish You Were Here" העוסק בהליך יצירת והפקת האלבום.

Animals[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בינואר 1977, הוציאה הלהקה את האלבום "Animals", אשר סימן את תחילת סופה של פינק פלויד כמארג יצירתי אחד. אלבום הקונספט, שהושפע רבות מספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות", היה פרויקט כמעט עצמאי של ווטרס, שכתב את כל השירים, למעט השיר "Dogs", שנכתב במשותף עם גילמור. מלבד שיתוף הפעולה בשיר זה, יתר חברי הלהקה השתתפו בו בעיקר על תקן נגנים ותרמו מעט מאוד להפקת האלבום. בראיון שנערך עמו בערוץ BBC בשנת 1994, ציין ריצ'רד רייט כי לא אהב את מרבית השירים באלבום, שבמהלך הפקתו נכנסו שיקולים זרים של אגו שהעכירו את האווירה בלהקה.[29]

ככלל, היווה האלבום מחאה אנטי-קפיטליסטית צינית ונוקבת, פרי עטו של ווטרס, שהתכתבה עם רוח התקופה המרדנית של מהפיכת הפאנק והדיכאון התעשייתי במעמד הפועלים הבריטי של שנות ה-70. בהתאם לעולם החיות האורווליאני, אשר היווה השראה לווטרס בכתיבת חומרי האלבום, החזירים בני המעמד העליון שלטו בחברה ביד חזקה, הכלבים נלחמו בעקשנות בכדי להעפיל בסולם החברתי, והכבשים, המסמלים את בני מעמד הפועלים, הלכו כעדר פסיבי, שנוצל שוב ושוב על ידי הכלבים והחזירים. בניגוד לספרו של אורוול, שנכתב כנגד ברית המועצות, ביקש ווטרס להעביר ביקורת על אנגליה הקפיטליסטית. כמו כן, במקום הסוף הפסימי אותו כתב אורוול על נצחונם של החזירים, בחר ווטרס לבשר על מרד של הכבשים הזועמות על מעמדן.[10]

לאחר יציאת האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך שנמשך כחצי שנה, הקיף תשע מדינות וכלל לראשונה, אצטדיונים ענקיים. מופעי הלהקה הי מורכבים וכללו שימוש בשלל אפקטים ואביזרי במה, לרבות שימוש בחזיר מתנפח מעופף, שיהפוך עם השנים לסממן בולט ומזוהה מאוד עם הלהקה.

במהלך התקופה בה התקיים סיבוב ההופעות של הלהקה, החל ווטרס בתהליך התבודדות וניכור משאר חברי ההרכב. הוא מיעט להגיע לאירועים חברתיים והחל להגיע באופן עצמאי להופעות הלהקה. ווטרס חש כי הלהקה התמסחרה מדי והפכה לקורבן של תעשיית המוזיקה. בהקשר זה ציין כי "רוקנרול הפך להיות רדיפת-בצע המוסווית כבידור, בדיוק כשם שמלחמה הפכה לרדיפת-בצע המוסווית כפוליטיקה". ציטוט זה, בו משווה ווטרס בין מוזיקה למלחמה, מסמל מוטיב מרכזי שיחזור בהמשך ביצירותיו של ווטרס.[10]

שיאו של הניכור בהתנהלותו של ווטרס, בא לידי ביטוי בהופעה האחרונה של סיבוב ההופעות, שנערכה ב-6 ביולי 1977 באיצטדיון האולימפי של מונטריאול. הקהל, שחלקים גדולים ממנו לא הכיר בצורה מעמיקה את הלהקה, הפריע פעמים רבות במהלך המופע, תוך זריקת חזיזים, שריקות וצעקות. במהלך ההופעה, ירק ווטרס על אחד מהצופים ברגע של זעם. אירוע זה נחשב לאחת מנקודות השפל הבימתיות הגדולות של ווטרס במהלך שנות ה-70.

במהלך שנת 1978, הוציאו גילמור ורייט אלבומי סולו ראשונים. ב-25 במאי הוציא גילמור את האלבום "David Gilmour"', אשר הגיע למקום ה-17 במצעד האלבומים הבריטים. אחד מן השירים שהקליט גילמור ולא נכנסו לאלבום בסופו של דבר היה "Comfortably Numb", אשר שולב בהמשך באלבום "החומה" וזכה להצלחה גדולה. ב-15 בספטמבר הוציא רייט את אלבום "Wet Dream", אשר נחל כשרון מבחינה מסחרית ולא השאיר חותם.

1978-1985: ווטרס כמנהיג הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

The wall[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1978, הציע ווטרס לחברי הלהקה שני פרויקטים עתידיים. הראשון, אלבום קונספט העוסק באדם מזדקן החווה את משבר גיל העמידה ודן בשאלות רלבנטיות דוגמת מונוגמיה, קדושת מוסד הנישואים וכו'. הפרויקט השני, אותו בחרה הלהקה, נקרא בתחילה "Bricks in the Wall", יהפוך בהמשך לאלבום "החומה", בעוד הפרויקט שננטש, יפותח בהמשך עצמאית על ידי ווטרס, יזכה לשם "The Pros and Cons of Hitch Hiking" (אנ') ויצא כאלבום הסולו הראשון שלו ב-30 באפריל 1984.

הרעיון הראשוני לאלבום החל להתגבש אצל ווטרס לאחר ההופעה הבעייתית במונטריאול, בה סטר לאחד מהצופים ובעקבותיה החליט כי הופעתם הבאה של הלהקה תתקיים סביב חומה פיזית, אשר תיבנה בצורה הדרגתית על הבמה עד שתכסה את הלהקה ותסתיר אותה מעיני הקהל, כסמל לחומה מטאפורית ולריחוק הקיים בין הצדדים.

ב-30 בנובמבר 1979 הוציאה הלהקה את האלבום הכפול "The Wall" ("החומה"), אשר נחשב לאחת מאופרות הרוק הידועות ביותר. בדומה לאלבומם הקודם, גם אלבום זה נכתב ברובו על ידי ווטרס. באלבום נכללו שניים משיריה המפורסמים ביותר של הלהקה: "Another Brick in the Wall" ו-"Comfortably Numb", שנכתב בשיתוף עם גילמור. באלבום ניכרת המרירות והעצב אשר אפיינו את ווטרס באותה התקופה, בין היתר על רקע ילדותו הקשה וגעגועיו לאביו אריק פלטשר ווטרס, שהיה לוחם חי"ר שנהרג ב"קרב אנציו" שבאיטליה במסגרת מלחמת העולם השנייה, החיים לצד אמו, אשר הגבילה אותו כמעט בכל תחום אפשרי, בית הספר בעל משמעת הברזל בה למד, אשתו שבגדה בו ונטשה אותו, בעיות הסמים אליהם התמכר ועוד.

אלמנטים אלו בחייו של ווטרס מגולמים בעלילת האלבום, בו מתוארים חייו של "אנטי גיבור" הקרוי פינק, אשר נפגע ומקופח על ידי החברה. בין גורמי מצוקתו, ניתן למנות את החיים ללא אב שנהרג במלחמת העולם השנייה, אמא לחצנית החונקת מרוב דאגה, המורה הרודה בו בבית ספר, וכו'. בהמשך העלילה, פינק שוקע בעולם חלומות משל עצמו ומתרחק מאנשים (כולל מאשתו). במהלך הזיית סמים הופך פינק לדיקטטור פשיסטי, כשרק מצפונו ושיפוטו העצמי מצליחים לעצור בעדו ואשר מורים לו להרוס את החומה שבנה לעצמו ולחזור לחיי חברה תקינים.

האלבום זכה להצלחה חובקת עולם ונמכר בתוך חודש מיום יציאתו בחצי מיליון עותקים באנגליה, ואילו בארצות הברית שהה במשך 15 שבועות ברציפות בראש מצעד האלבומים.[10] עם זאת, סיבוב ההופעות שליווה את האלבום אותו בשנים 1980-1981 לקה בקשיים טכניים ובהפקה גרנדיוזית עצומה שעלתה בהפסד כלכלי כבד ללהקה. במסגרת סיבוב ההופעות שליווה את האלבום, עשתה הלהקה שימוש באפקטים ואביזרי במה רבים, לרבות בחומה המפורסמת, שנבנתה מדי הופעה על הבמה וקריסתה בסופה. על האנימציות והדמויות ששולבו במופע עיצב האמן ג'רלד סקארף, אשר לשם כך הפעיל צוות של כ-40 אנשים  שעבדו במשך שנה שלמה על קטעי האנימציה והאפקטים, לרבות בנייתן והפעלתן של בובות-ענק בדמותם של המורה הזקן, האמא הכפייתית והאישה הבוגדנית. בשל מורכבות ועלות ההפקה, העלתה הלהקה את המופע רק 29 פעמים.[10]

למרות ההצלחה המסחרית הגדולה של האלבום, הלהקה כמעט והתפרקה למעשה לאחר יציאתו וחברי הלהקה התפנו ליצירת פרויקטים אישיים ואלבומי סולו. גילמור בחר להפגש עם ווטרס בנסיבות מקצועיות בלבד, וזה האחרון סילק את רייט מהלהקה, ככל הנראה בשל התמכרותו לקוקאין; בנוסף, הורדו רייט ומייסון מהקרידיטים לאלבום.

באותה תקופה, החל ווטרס לעבוד יחד עם הבמאי אלן פארקר על סרט המבוסס על האלבום. הטיוטה לתסריט נכתבה על ידי ווטרס בעוד שאת התסריט הסופי כתב פארקר. ב-23 במאי 1982, הוקרן הסרט "פינק פלויד - החומה" בהקרנת בכורה במסגרת "פסטיבל קאן" וב-14 ביולי 1982 הוקרן לראשונה באנגליה. למרות שווטרס עצמו היה אמור בתחילה לשחק בתפקיד הראשי בסרט, התפקיד הראשי ניתן לבסוף לסולן להקת "בומטאון ראטס", בוב גלדוף, לאחר שהתגלה כי ווטרס נעדר כישורי משחק נדרשים.

הסרט בנוי כוידאו-קליפ מוזיקלי אחד ארוך, עם סמלים ומוטיבים רב משמעיים רבים והוא כולל גם 15 דקות של סרטוני אנימציה אשר נוצרו על ידי סקארף וצוותו; חלקם מבוסס על ההפצצות האוויריות אשר בוצעו על ידי הכוחות הגרמנים בבריטניה במהלך הקרב על בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. ככלל, מציג הסרט את הבנייה ההדרגתית וההריסה האולטימטיבית של קיר מטאפורי, אשר משקף את תחושת הבדידות והניכור בחייו של גיבור הסרט, אשר מובילה אותו במהלכו לסף הטירוף.

The Final Cut ועזיבתו של ווטרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 במרץ 1983, הוציאה הלהקה את האלבום "The Final Cut", שהיה האלבום האחרון בו נטל חלק ווטרס לפני עזיבתו את הלהקה. במהלך כתיבת האלבום, נתגלעו חילוקי דעות בין ווטרס שדחף להקליטו במהירות האפשרית, לבין ווטרס שלא היה נלהב מאיכות החומרים ורצה לקחת חופש, על מנת לעבוד על מוזיקה משלו. בשל כך, גילמור ומייסון השתלבו בהפקה כמוזיקאים "שכירים" לכל דבר, בעוד כל שירי האלבום נכתבו והולחנו על ידי ווטרס, שאף עיצב את עטיפתו. בנוסף, נזרק מייסון על ידי ווטרס, לקראת סוף העבודה על האלבום, ובמקומו הוצב המתופף אנדי נוימרק, שהופיע בשיר האחרון "Two Suns in the Sunset".למעשה, ווטרס חשב בתחילה להוציא את האלבום כאלבום סולו, אך רעיון זה נזנח לבסוף.

האלבום נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו של חייל ששרד את מלחמת העולם השנייה והפך למורה דיכאוני. האלבום, שמשתמעת ממנו ביקורת על תאוות המלחמה של השלטונות, כך לפי עמדתו של ווטרס, הופק על רקע "מלחמת פוקלנד" בין אנגליה לארגנטינה, שפרצה באפריל 1982 ונמשכה כחודשיים וחצי.

בדצמבר 1985 הודיע ווטרס על עזיבת הלהקה באופן רשמי, ופנה לקידום קריירת הסולו שלו.

1985 - 1994: גילמור כמנהיג הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

A Momentary Lapse of Reason[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986, תבע ווטרס את חברי ההרכב על השימוש בזכויות השם "פינק פלויד", אך הפסיד במשפט.

ב-7 בספטמבר 1987, יצא האלבום "A Momentary Lapse of Reason", פרי עבודתם של גילמור ומייסון, אשר זכה להצלחה מסחרית ומסע ההופעות "Delicate Sound of Thunder", שקידם את האלבום נחשב לאחד מהמוצלחים בהיסטוריית הלהקה. באותה שנה הוציא ווטרס אלבום סולו משלו בשם "Radio K.A.O.S".

ב-22 בנובמבר 1988, הוציאה הלהקה אלבום הופעה כפול בשם "Delicate Sound of Thunder". האלבום הוקלט בסיבוב ההופעות שנערך לאחר צאת האלבום הקודם של הלהקה" A Momentary Lapse of Reason", בו ביצעה הלהקה את מיטב להיטיה.

בשנת 1990, לאחר נפילתה של חומת ברלין, קיים ווטרס קונצרט חד פעמי של "החומה", במקום בו עמדה החומה חודשים ספורים קודם לכן. במופע נטלו חלק אמנים רבים, ביניהם שינייד אוקונור, ואן מוריסון, ג'וני מיטשל, AC/DC ואחרים.

The Division Bell[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופה של מספר שנים בהן עסקו חברי הלהקה בעניינים אישיים, בינהם תחרות מרוצי מכוניות בשם "Carrera Panamericana", שנערכה במקסיקו בשנת 1991 ובה השתתפו גילמור, מייסון ומנהל הלהקה סטיב רורק (אנ') וכתיבת פסקול לסרט שיצא אודות המירוץ בשנת 1992 ("La Carrera Panamericana" (אנ')),[30] החלו חברי הלהקה לעבוד על אלבום חדש בינואר 1993. על אף העובדה שרייט עבד עם מייסון וגילמור על האלבום, הוא לא היה חלק מהלהקה מבחינה חוזית. ב-30 במרץ 1994, יצא באנגליה האלבום "The Division Bell", על שם הפעמון המפורסם בבניין בית הנבחרים האנגלי. היה זה אלבום האולפן האחרון של הלהקה. השיר הבולט ביותר באלבום הוא "High Hopes", אשר נכתב בשיתוף עם אשתו של גילמור פולי סמסון,(אנ') שהיתה מעורבת בכתיבת מספר שירים נוספים באלבום.

ב-6 ביוני 1995, הוציאה הלהקה אלבום הופעות נוסף תחת השם "Pulse". אלבום כפול זה מורכב ממספר הופעות באירופה בהן ביצעה הלהקה את מיטב להיטיה.

בשנת 1996, נכנסה הלהקה ל"היכל התהילה של הרוק אנד רול". בטקס נכחו גילמור, רייט ומייסון ואילו ווטרס נעדר מהאירוע. במהלך הערב ביצעו גילמור ורייט, יחד עם קורגן, את השיר "Wish You Were Here".

ב-5 בנובמבר 2001, יצא אוסף כפול של הלהקה בשם "Echoes".

באוקטובר 2004 נבחרה פינק פלויד על ידי המגזין הבריטי הנודע "Q" כלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים, בהתבסס על נתוני מכירות אלבומים והופעות. במקביל החלו לשאת פרי גישושים מצד חברי הלהקה עם ווטרס בדבר איחוד אפשרי ביניהם ודובר על הפקת אלבום אולפן חדש ומסע הופעות בהרכב המלא.

2005 - 2014: איחוד ואלבום אחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לייב 8 והופעת ווטרס בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2005, הודיעו חברי הלהקה על הופעת איחוד (הכוללת את רוג'ר ווטרס), במסגרת פסטיבל "Live 8", אותו אירגן בוב גלדוף (ששיחק בסרט "החומה") ואשר מטרתו הפעלת לחץ ציבורי על מנהיגי שמונה המדינות המתועשות, אשר נועדו להתכנס מספר ימים אחר כך ל"וועידת ה-G8" בסקוטלנד, על מנת לדון בסוגיית מחיקת החוב של מדינות אפריקה, אשר עמד באותה עת על מיליארד דולר.

מספר חודשים לפני כן, פנה גנדלוף לגילמור בהצעה לקיים את המופע, אך זה סירב בתחילה. לאחר שכנוע מצד ווטרס (בשיחתם הראשונה מזה שנתיים), שהתלהב מהרעיון למופע איחוד, הסכים גילמור להצעה. במהלך ההכנות והחזרות למופע, נתגלעו אי הבנות בן חברי ההרכב בנוגע לעיבודי השירים וסדר הופעתם במסגרת המופע.

ב-2 ביולי 2005, נערך המופע בשמונה במות ברחבי העולם בו השתתפו אמנים רבים. הופעת האיחוד של הלהקה היוותה את שיאו של המופע, במהלכו ביצעה הלהקה ארבעה שירים ("Breathe", "Money", "Wish You Were Here", ו- "Comfortably Numb", שחתם את ההופעה). במהלך ההופעה, פנה ווטרס לקהל וציין כי "אנחנו עושים את זה למען כל מי שאינו איתנו כאן היום, ובראש ובראשונה, כמובן, לסיד".[3] בסיומו של המופע, הודה גילמור לקהל והיה בדרכו החוצה, אך ווטרס קרא לו בחזרה, והשלושה חלקו חיבוק משותף, בתמונה שהתפרסמה אחר כך בכלי תקשורת רבים. בתגובה לשאלה אודות השנים הרבות של הנתק והמתיחות בין חברי ההרכב, ציין ווטרס כי: "איני חשוב שמי מאיתנו יצא בסדר בכל התקופה הזאת, שהיתה קשה ושלילית, ואני מתחרט על השפעתי על אווירת הניכור שנוצרה ביננו".[31]

ב-22 ביוני 2006, הופיע ווטרס בישראל, בשדה פתוח הסמוך לכפר נווה שלום, לעיני 54 אלף צופים.[32] בראיון שנערך עמו בעיתון הבריטי "אינדיפנדנט" בפברואר 2016, התייחס ווטרס למופע וציין כי: "זה היה מאוד מוזר להופיע בפני קהל מופרד לגמרי, כי לא היו פלסטינים שם. היו רק 60 אלף ישראלים יהודים, שלא היו יכולים להיות יותר מסבירי פנים, נחמדים ונאמנים לפינק פלויד. עם זאת, זה הותיר תחושה לא נוחה".

מותם של בארט ורייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 ביולי 2006, נפטר בארט בביתו שבקיימברידג', בהיותו בן 60. בטקס ההלוויה שנערך ב-18 ביולי 2006 לא נכח אף אחד מחברי הלהקה. לאחר מותו של בארט, ציין רייט כי: "חברי הלהקה אבלים ועצובים בעקבות מותו של בארט, שהיה מנהיג הלהקה בתחילת דרכה ואשר מורשתו מלווה את הלהקה עד היום".[33] ב-10 במאי 2007, הופיעו ווטרס, גילמור ורייט במופע הוקרה לבארט שנערך ב-"מרכז האמנויות ברביקן" שבצפון לונדון, במהלכו ביצעו השלושה חלק משיריו של בארט, בהם "Bike" ו-"Arnold Layne". היתה זו גם ההופעה האחרונה של רייט לפני מותו.

ב-15 בספטמבר 2008, הלך לעולמו קלידן הלהקה ריצ'רד רייט בן ה-65, לאחר מאבק במחלת הסרטן.[34] לאחר מותו אמר גילמור, כי "אף אחד לא יכול להחליף את ריצ'רד רייט. הוא היה השותף המוסיקלי שלי, וחבר שלי. מרוב ויכוחים על מי היה פינק פלויד, תרומתו האדירה של ריק נשכחה לעתים קרובות. הוא היה אדם עדין, צנוע ואהב את פרטיותו - אבל קולו ונגינתו היו מרכיבים חיוניים ומלאי-קסם בצליל המזוהה עם פינק פלויד".[35][36]

אלבומים אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2014 הוציאה הלהקה את האלבום "The Endless River" החומר לאלבום התבסס בעיקר על הקלטות שנעשו בזמן הפקת האלבום "Division Bell" וכלל ברובו קטעים אינסטרומנטלים, מלבד השיר "Louder than Words". מייסון הגדיר את האלבום כמחווה לריצ'רד רייט, שנפטר בשנת 2008. על אף העובדה שזכה לביקורות בינוניות,[37][38] הפך האלבום לנמכר ביותר אי פעם (במכירה מוקדמת) באתר "אמזון אנגליה". בראיון שנערך עימו, ציין גילמור כי מדובר באלבום האחרון בהחלט של הלהקה, ובהתאם לכך גם לא לווה בסיבוב הופעות, שלדעת גילמור לא ניתן היה להוציאו לפועל בהתחשב בחסרונו של רייט.

ב-11 בנובמבר 2016, יצא מארז מיוחד של הלהקה בשם "The Early Years 1965–1972" (אנ'), הכולל סינגלים שלא נכנסו לאלבומי האולפן, יחד עם ביצועים נדירים מהופעותיה במהלך השנים.[39]

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דיסקוגרפיה של פינק פלויד
שנת הוצאה שם האלבום סוג אלבום הערות
1967 The Piper at the Gates of Dawn אולפן אלבום האולפן הראשון
1968 A Saucerful of Secrets אולפן
1969 More אולפן פסקול סרט הראשון של הלהקה
1969 Ummagumma אולפן
1970 Atom Heart Mother אולפן
1970 The Best of the Pink Floyd / Masters of Rock אוסף
1971 Meddle אולפן
1971 Relics אוסף
1972 Obscured by Clouds אולפן
1973 The Dark Side of the Moon אולפן
1973 A Nice Pair אוסף
1975 Wish You Were Here אולפן
1977 Animals אולפן
1979 The Wall אולפן
1981 A Collection of Great Dance Songs אוסף
1983 The Final Cut אולפן
1983 Works אוסף
1987 A Momentary Lapse of Reason אולפן
1988 Delicate Sound of Thunder הופעה חיה
1992 Shine On אוסף
1994 The Division Bell אולפן
1995 P·U·L·S·E הופעה חיה
2000 Is There Anybody Out There? The Wall Live הופעה חיה
2001 Echoes: The Best of Pink Floyd אוסף
2007 Oh, by the Way אוסף
2011 Discovery אוסף
2011 A Foot in the Door – The Best of Pink Floyd אוסף
2014 The Endless River אולפן אלבום האולפן האחרון של הלהקה

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994, זכתה פינק פלויד בפרס הגראמי בקטגוריית "ההופעה האינסטרומנטלית על שירם "Marooned" מאלבומם "The Division Bell", שיצא באותה שנה.[40]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארי קטורזה (עורך), פינק פלויד: להפיל את החומה, תל אביב: רסלינג, 2014
  • Mark Blake , Comfortably Numb: The Inside Story of Pink Floyd, Da Capo Press, 2008(באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Editorial Staff, Top 10 Greatest Rock Bands in History,  onderslist.com
  2. ^ Nathan Ingraham, One of music's greatest bands is rising from the dead — again, theverge.com, September 22, 2014
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 פינק פלויד, באתר MOOMA
  4. ^ 100 Greatest Artists, rollingstone.com
  5. ^ Sammy Said, The Top 10 Best Selling Artists of All Time, therichest.com, November 1, 2013
  6. ^ Mark Blake , Comfortably Numb: The Inside Story of Pink Floyd, Da Capo Press, (2008), p.39-40
  7. ^ Blake, עמ' 38-39
  8. ^ Nick Deriso, Pink Floyd Lineup Changes – A Complete Guide ,ultimateclassicrock.com
  9. ^ Pink Floyd Timeline, classicrock.about.com
  10. ^ 10.00 10.01 10.02 10.03 10.04 10.05 10.06 10.07 10.08 10.09 10.10 10.11 10.12 10.13 10.14 תולדות הלהקה, באתר רוק מתקדם
  11. ^ Barry Miles, Spirit of the underground: the 60s rebel,  theguardian.com, January 30, 2011
  12. ^ Pink Floyd - Singles, officialcharts.com
  13. ^ 500Songs that shaped Rock, infoplease.com
  14. ^ Pink Floyd Timeline (1967), classicrock.about.com
  15. ^ The Piper at the Gates of Dawn review, allmusic.com
  16. ^ לדוגמה - אורכו של השיר "Interstellar Overdrive" הוא 9:41 דקות.
  17. ^ דוגמה לכך היא הופעת הלהקה ב-12 באוגוסט 1969 במסגרת פסטיבל הג'ז והבלוז השנתי בלונדון שבוטלה בשל מצבו של רייט. ראה בעניין זה: The Seventh National Jazz and Blues Festival, ukrockfestivals.com
  18. ^ אבישי מתיה, קינג דיוויד: סולנה המיתולוגי של פינק פלויד וגיבור הגיטרה חוגג 70, באתר מעריב, 6 במרץ 2016
  19. ^ Pink Floyd Timeline (1969), classicrock.about.com
  20. ^ The hyde park free concerts, ukrockfestivals.com
  21. ^ Pink Floyd – New Orleans 15 May 1970, pinkfloydz.com
  22. ^ ביקורת על האלבום, באתר "רוק מתקדם"
  23. ^ Pink Floyd Timeline (1971), classicrock.about.com
  24. ^ Pink Floyd Timeline (1972), classicrock.about.com
  25. ^ Pink Floyd Timeline (1973), classicrock.about.com
  26. ^ Greatest Albums of All Time, RollingStone.com
  27. ^ בועז כהן, מה הפך את פינק פלויד לסיפור הצלחה, באתר מעריב, 6 בפברואר 2013
  28. ^ דייוויד סטברו, 40 שנה ל-"Wish You Were Here" של פינק פלויד, באתר הארץ, 7 ביוני 2015
  29. ^ Pink Floyd Timeline (1977), classicrock.about.com
  30. ^ Glenn Povey, Pink Floyd - La Carrera Panamericana, brain-damage.co.uk
  31. ^ Still Waters runs deep, washingtontimes.com, February 27, 2007
  32. ^ רוג'ר ווטרס בישראל, באתר רוק מתקדם
  33. ^ John Pareles, Syd Barrett, a Founder of Pink Floyd And Psychedelic Rock Pioneer, Dies at 60, nytimes.com, July 12, 2006
  34. ^ מערכת וואלה, מת מייסד פינק פלויד, ריצ'רד רייט, באתר וואלה חדשות, 15 בספטמבר 2008
  35. ^ Floyd founder Wright dies at 65, news.bbc.co.uk, September 16, 2008
  36. ^ נפטר ריצ'רד רייט, באתר "רוק מתקדם", 15 בספטמבר 2008
  37. ^ גל אוחובסקי, היופי שבו פינק פלויד מעתיקים מפינק פלויד, באתר מאקו, 12 בנובמבר 2014
  38. ^ The Endless River, באתר "רוק מתקדם"
  39. ^ Paul Sinclair, Pink Floyd / The Early Years 1965-1972: dream 27-disc box set coming in Nov,  superdeluxeedition.com, July 28, 2016
  40. ^ GAMMY Search database, Pink Floyd - Marooned, grammy.com