סולו גיטרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ימי הנדריקס, 1967

סולו גיטרה הוא קטע כלי המנוגן סולו על ידי נגן גיטרה יחיד (לרוב גיטרה חשמלית או גיטרה אקוסטית). הסולו מהווה ביטוי אישי של הנגן, ולרוב מכיל יסוד של וירטואוזיות ואלתור. לעיתים מלווה נגינת הסולו בליווי קצבי של חטיבת קצב (בס, תופים), ללא שירה ולעיתים ללא ליווי כלל. סולו הגיטרה הוא מאפיין מרכזי של שיר רוק ורוק כבד ומופיע גם בבלוז, בג'אז ובפופ.

מיקום הסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל מופיע סולו בשיר רוק לאחר מחזור אחד או שניים של בית ופזמון חוזר (כלומר, לרוב בין הפזמון השני לבית השלישי) ומהווה פריצה ברגע שיא של היצירה. במהלך הסולו מתרחק הנגן מהמבנה המלודי, אך שב אליו בסופו של דבר לקראת סיום השיר, שלרוב ממשיך לעוד בית ופזמון חוזר.

קיימים שירים שסולו הגיטרה בהם מוביל לסופם, כך למשל Bohemian Rhapsody של להקת קווין, המסתיים בסולו של בריאן מיי, Comfortably Numb של פינק פלויד (סולן: דייוויד גילמור), Hotel California של להקת הנשרים, Wind Of Change של הסקורפיונז (סולן: קלאוס מיינה) ועוד.

קיימים שירים הנפתחים בסולו גיטרה כגון Johnny B. Goode של צ'אק ברי, Since I've Been Loving You של לד זפלין (סולן: ג'ימי פייג') ועוד.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולו הגיטרה התפתח ממסורת הנגינה בביג בנד הג'אז של שנות ה-40, בה ניתנה לנגנים וירטואוזים במה לבצע קטע מעבר מאולתר קצר יחסית (כדקה), במסגרת התזמורת. במסורת הג'אז ניתנת לנגני לכלי נגינה רבים במה להופעת סולו. נגנים שצמחו ממסורת של בלוז וניגנו גיטרה בביג בנד כצ'ארלי כריסטיאן (חבר תזמורתו של בני גודמן ב-1933) וטי-בון ווקר פיתחו את המבנה המורחב של הסולו ומסורת שיבוצו כחלק מקטעים בביצועם[1]. מסורת הסולו נמשכה ופותחה לאורך ימי הרית'ם אנד בלוז והרוקנרול על ידי נגנים כצ'אק ברי, בו דידלי ובאדי הולי. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 ובעיקר במחצית השנייה שלהן התווספו לגיטרה אפקטים שונים כדיסטורשן, ריברב, טרמולו ועוד שאיפשרו מגוון רחב מאד של ביטוי עצמי לנגנים. הסולואים התרחבו והגיעו לאורך של מעל 10 דקות בהופעות חיות ובתקליטים. בכיר סולני הגיטרה היה ג'ימי הנדריקס ורבים מסולני הגיטרה הגדולים של הרוק ניגנו בשנות השישים ובשנות השבעים שהמשיכו את מגמות ההתפתחות, בהם אריק קלפטון, דייוויד גילמור, קית' ריצ'רדס, ג'ימי פייג', ריצ'י בלקמור, ג'ורג' האריסון ועוד. בשנות השמונים ושנות התשעים המשיכו להופיע בעולם הרוק נגנים מוכשרים, שהלכו בעקבות המסורת שגובשה, בהם קרלוס סנטנה, מרק נופלר, בריאן מיי, קורט קוביין, סלאש, דה אדג', סטיבי ריי וון, גרי מור, אדי ואן היילן ועוד.

ברוק כבד ובמטאל התפתחה מסורת של סולואי גיטרה ארוכים, וירטואוזיים ומורכבים מאד מבחינה טכנית המכונים שרדינג.

בעולם הדיסקו ודאנס נטה סולו הסינטיסייזר להחליף את תפקיד סולו הגיטרה של הרוק.

סולו גיטרה במוזיקה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הרוקנרול בישראל לא הייתה ממסדית אלא צמחה במועדונים, כמה מטובי הגיטריסטים צמחו מרקע זה והגיעו לקונצנזוס בשלב מאוחר, בהם חיים רומנו (נגן), שמוליק בודגוב, יהודה קיסר ושלמה מזרחי.

נגני להקת כוורת אפרים שמיר, דני סנדרסון ויצחק קלפטר אחראים על כמה מסולואי הגיטרה הגדולים של המוזיקה העברית, כאשר הסולו בגיטרה אקוסטית של קלפטר בשיר "העץ הוא גבוה" (מאת זהר לוי) מוזכר פעמים רבות כסולו הגיטרה הטוב ביותר במוזיקה העברית[2][3][4]. בין הגיטריסטים של אותו דור נמנים גם יהודה עדר, גיטריסט "תמוז", גרי אקשטיין ועוד.

גיטריסטים עבריים נוספים הידועים בסולואי גיטרה הם אבי סינגולדה, מורדי פרבר, יצחק קלפטר, יוסי אלפנט, יזהר אשדות, יהודה פוליקר, עובד אפרת, ברי סחרוף, שלומי ברכה, אופיר ליבוביץ' (נקמת הטרקטור), ברוך בן יצחק (רוקפור), ענבל פרלמוטר, יפעת נץ, אורן לוטנברג, גבריאל בלחסן ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הביוגרפיה של צ'ארלי כריסטיאן
  2. ^ דוד פרץ, העץ הוא גבוה
  3. ^ אור ברנע, ועכשיו: סולו גיטרה - בעברית!, באתר ynet, 16 באוגוסט 2013
  4. ^ אחרית הימים, מדריך לרוק מתקדם