סיד בארט
לידה |
6 בינואר 1946 קיימברידג', אנגליה |
---|---|
פטירה |
7 ביולי 2006 (בגיל 60) קיימברידג', ארצות הברית |
שם לידה | רוג'ר קית' בארט |
מוקד פעילות | הממלכה המאוחדת |
תקופת הפעילות | 1964–1975 (כ־11 שנים) |
מקום לימודים | בית הספר לאמנות קמברוול, קולג' הילס רוד, אוניברסיטת אנגליה רסקין, תיכון קיימברידג'שייר |
סוגה | רוק פסיכדלי, ספייס רוק, פולק פסיכדלי, בלוז רוק, רוק ניסיוני, אוונגרד, פופ פסיכדלי |
שפה מועדפת | אנגלית |
כלי נגינה | גיטרה, גיטרת סלייד, פסנתר, מנדולינה, בנג'ו, יוקולילי |
חברת תקליטים | Harvest ,EMI |
www | |
פרופיל ב-IMDb | |
רוג'ר קית' "סיד" בארט (באנגלית: Roger Keith "Syd" Barrett 6 בינואר 1946 - 7 ביולי 2006) היה מוזיקאי, מלחין, כותב שירים, זמר וצייר אנגלי. ידוע בעיקר כאחד ממייסדי להקת הרוק פינק פלויד. בארט היה הגיטריסט והזמר הראשי של הלהקה בשנותיה הראשונות, בנוסף גם כתב את מרבית שירי הלהקה בתקופה זו ואף נתן לה את שמה.
במהלך שנותיו כחבר הלהקה, הוציאה "פינק פלויד" ארבעה סינגלים, את אלבום הבכורה שלה, The Piper at the Gates of Dawn בשנת 1967 ומספר שירים נוספים שלא הופצו. בארט כתב את מרבית השירים באלבום הראשון וחלק מהשירים באלבומה השני של הלהקה, "A Saucerful of Secrets" שיצא בשנת 1968. בעוד הלהקה מתחילה לצבור הכרה, בארט הלך ושקע בעולם הסמים באופן ששיבש לחלוטין את תפקודו. עקב כך, בשנת 1968 בארט הודח מהלהקה, דייוויד גילמור הצטרף כגיטריסט ואילו רוג'ר ווטרס הפך לזמר הראשי במקומו של בארט.
לאחר עזיבתו את פינק פלויד פתח בארט בקריירת סולו, במהלכה הוציא שני אלבומים; "The Madcap Laughs" ו-"Barrett", שיצאו שניהם בשנת 1970.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארט נולד בעיר קיימברידג' שבאנגליה למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. אביו, ארתור מקס בארט היה פתולוג ידוע, ואמו, ויניפרד הייתה עקרת בית. כבר מגיל צעיר החל לגלות עניין במוזיקה, והוריו תמכו בעיסוקו בתחום זה. אביו נפטר ממחלת הסרטן בדצמבר 1961, כחודש לפני יום הולדתו ה-16 של בארט.
בארט למד בתיכון לבנים בקיימברידג', שם חבר בגיל צעיר לרוג'ר ווטרס, אותו הכיר בכיתה לאמנות בבית הספר. השניים שמצאו תחומי עניין משותפים הפכו לחברים קרובים ובילו זמן ממושך יחד. בנעוריו הרבה בארט לצייר, וציוריו יוצאי הדופן העידו על אישיותו הססגונית והבלתי שגרתית ועל עולמו הפנימי העשיר בדימויים פסיכדליים יוצאי דופן.
בשנת 1965 הגיע בארט ללונדון, ויחד עם סטודנטים שהכיר בקולג' לאדריכלות, היה חבר בהרכבים שונים. הוא הצטרף ללהקת "סיגמה 6" שנוסדה בשנת 1963, בה היו חברים: רוג'ר ווטרס (גיטרה), ריצ'רד רייט (קלידים), ניק מייסון (תופים), קלייב מטקאלף (גיטרה בס) וג'ולייט גייל (שירה). הלהקה ניגנה גרסאות כיסוי למוזיקת בלוז שחורה, והחלה לבצע שירים של בארט. שינוי הקו המוזיקלי גרר את שינוי שם הלהקה לפינק פלויד, על-שם שני נגני בלוז אלמונים שבארט אהב - פינק אנדרסון ופלויד קאונסל. בתחילת דרכה ב-1965, עזבו אותה מטקאלף וגייל, והלהקה כללה עתה את בארט עצמו, שלושת החברים הנותרים, ואת הגיטריסט בוב קלוז. מיד עם הקמתה, עזב בוב קלוז את הלהקה.
פעילותו במסגרת פינק פלויד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילה ניגנה פינק פלויד גרסאות כיסוי לשירי R&B (רית'ם אנד בלוז) שונים, כמו להקות רבות אחרות באותה התקופה כגון הרולינג סטונז, היארדבירדס ועוד. לאחר מכן החלה הלהקה לגבש קו מוזיקלי משלה שהיה בעיקר רוק אנד רול מאולתר ששאב השראה מג'אז מאולתר ומפופ-רוק בריטי כמו הביטלס, שהחל להתפרסם באותה תקופה. הרוק הפסיכדלי הבריטי החל את תור הזהב שלו, ובאותן שנים נפתח בלונדון מועדון ה-UFO, שפינק פלויד הייתה להקת הדגל שלו. מהר מאוד עלתה פינק פלויד על הגל הפסיכדלי, והפכה לאחת הלהקות המפורסמות בסצנת המחתרת הפסיכדלית של לונדון.
חברת EMI החתימה את פינק פלויד על חוזה הקלטות. הסינגל הראשון של הלהקה, ארנולד ליין - (Arnold Layne) יצא בתחילת 1967. השיר, שנתפס כשערורייתי באותה עת, אודות גבר שנוהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם, נכנס ל-20 השירים הגדולים של בריטניה. השיר הבא, שיצא על EP ביוני, "See Emily Play" (שנחשב לאחד השירים הבולטים ביותר של בארט במסגרת פינק פלויד) כבר נכנס למקום השישי במצעד. השיר הנוסף ב-The Scarecrow" - EP", שיקף את תוכנית העבודה של בארט והיחס החם שלו לסמים, בעיקר ל-LSD. השיר נכנס לתקליט הראשון של פינק פלויד.
The Piper at the Gates of Dawn
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 1967 יצא אלבומה הראשון של פינק פלויד, "החלילן בשערי השחר". האלבום נחשב לאחד מעמודי התווך של מוזיקת הרוק בכלל והמוזיקה הפסיכדלית בפרט. מתוך 11 השירים שנמצאים בתקליט, כתב בארט 8 שירים לבדו, ושניים מבין השלושה הנותרים כתב במשותף עם שאר החברים. סיד בארט היה ידוע בכך שנהג לנגן על צוואר הגיטרה שלו בצורה מסוימת בעזרת מצית, וכך יצר צליל משונה ומסתורי.
האלבום הציג עולם הזוי של יוצר השקוע בעולם אגדות הילדים ומתעסק בהן באובססיביות. בארט בחר את שם האלבום על שמו של הפרק השביעי מתוך ספר הילדים הרוח בערבי הנחל, מאת הסופר האנגלי קנת גרהם. הסיפורים מלווים בצליל פסיכדלי ובקטעים אינסטרומנטליים בעלי סאונד חדשני, כמו גם בניסיונות מוזיקליים לא קונבנציונליים לאותה תקופה.
את האלבום הקליטו פינק פלויד באולפני Abbey Road המפורסמים בהם הקליטו הביטלס באותה העת, במקביל לפינק פלויד את האלבום "מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר".
שימוש נרחב ב-LSD
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקביל להצלחת הלהקה, הלך וגבר השימוש של בארט בסמים עד ששיבש את תפקודו. התנהגותו הפכה יותר ויותר בלתי מוסברת ובלתי צפויה. בין היתר עלה וירד מהבמה במהלך הופעות, ניגן אקורד אחד במשך כל ההופעה או לא ניגן כלל. פעם אחת נעלם לשלושה ימים ומשחזר, נדרש לתקופת החלמה בעקבות שימוש בסמים.
בארט מחה על הופעה מתוכננת של הלהקה בתוכנית המוזיקה הטלוויזיונית הבריטית הפופולרית, Top of the Pops ביולי 1967 (למרות שלבסוף הופיע עם הלהקה) בטענה ש"אם ג'ון לנון לא מופיע כאן, אז גם אנחנו לא צריכים להופיע כאן". סיבוב ההופעות של הלהקה באוקטובר 1967 בארצות הברית נקטע לאחר 8 ימים בלבד עקב מצבו הנפשי המעורער. במהלכה של אחת ההופעות באותו סיבוב שנערכה באולם הפילמור וסט שבסן פרנסיסקו, התיר בארט לאיטו את מיתרי הגיטרה שלו, והוציא אותה מכיוון.
התנהגותו המוזרה והלא מוסברת נמשכה גם בתוכנית האירוח הטלוויזיונית המפורסמת של פאט בון, אליה הוזמנה הלהקה. במהלך החזרות לתוכנית צולמה הלהקה בטכניקת הפקה ידועה, כאשר חבריה רק מזיזים את שפתותיהם, אך לא שרים. לאחר מכן נלקחים הצילומים ו"מולבשים" על הפסקול המוקלט בנפרד. בארט שיתף פעולה חלקית, אולם כאשר נדרש להזיז את שפתיו, נעמד ללא תנועה מול המצלמות כאשר פניו קפואים. לאחר מספר טייקים (ניסיונות צילום/הקלטה) שעלו בתוהו, וכאשר אנשי ההפקה שמו לב שמשהו מוזר ולא רגיל מתרחש באולפן, נחלץ רוג'ר ווטרס לעזרתו וביים בעצמו את הזזת השפתיים. המעריצים החלו לאבד סבלנות, כמו גם אנשי חברת התקליטים שדרשו מהלהקה שירים חדשים.
צירוף דייוויד גילמור ללהקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השירים Scream Thy Last Scream ,Vegetable Man ו-Apples And Oranges מהווים עדות חיה להתדרדרותו הנפשית של בארט. יתר חברי הלהקה פנו לדייוויד גילמור בבקשה לצרפו כחבר חמישי בלהקה, כתגבורת בעקבות חששם מהתנהגותו הלא צפויה של בארט. לאחר מכן החליף גילמור את בארט לחלוטין. הרכב זה של הלהקה התקיים רק חודשים מעטים, ובתקופה קצרה זו הספיק בארט לעבוד עם הלהקה על אלבומה השני, צלוחית מלאה סודות. האלבום שיקף את רמת המעורבות של בארט ביצירתו ובהפקתו, כשבניגוד לקודמו הכיל הפעם רק שיר אחד שכתב (Jugband Blues), ושעסק ביחס הלהקה אליו.
חברי הלהקה ניסו לסייע לבארט כמיטב יכולתם בכמה הזדמנויות, ואף הצליחו (חלקית) להביאו לפסיכיאטר הידוע רונאלד לאינג, אולם בסופו של דבר ללא הצלחה, והם מעולם לא התאוששו מן הצפייה בהתדרדרותו של בארט. גם בראיונות עכשוויים עימם ניתן להבחין ברגשות אשם קשים מצידם על כך שנתנו לבארט להתדרדר כך. דייוויד גילמור אמר במספר הזדמנויות שבאותה תקופה הם לא היו חברים טובים לבארט, והתעוורו מן ההצלחה ולחץ חברת התקליטים. בנוסף הוא העיד שהוא מאמין שהיה ביכולתם לעצור את התדרדרותו. המתופף ניק מייסון סיפר בסרט שנעשה על בארט ועל הלהקה, שכאשר הם תיארו לאדם מסוים את מצבו של בארט ואת הסימפטומים הנלווים, שאל אותם אותו אדם (ספק בצחוק) האם הם בטוחים שזוהי הבעיה של בארט.
מלבד החלל הריק שהשאיר אחריו בארט כגיטריסט המוביל וככותב מרבית החומר של הלהקה, היו פינק פלויד זקוקים למנהיג חדש. את התפקיד הזה מילא רוג'ר ווטרס. בינואר 1968, בדרך לאחת ההופעות, העלה ווטרס את הרעיון לא לאסוף את בארט מביתו. חברי הלהקה המיואשים ערכו הצבעה, ולבסוף הוחלט להשאירו בביתו. בארט מצידו היה במצב גרוע כל כך, עד שלא שם לב כלל לעובדה כי ננטש מאחור.
באפריל 1968 נדחק בארט סופית מהלהקה, ופינק פלויד יצאה לדרך חדשה, בדרכה לשנות את עולם המוזיקה. בארט נהג להמשיך לבוא להופעות, להסתנן אל השורה הראשונה ולבהות בגילמור הצעיר, שלא ידע כיצד לנהוג אל מול חברו הוותיק. מסופר גם שבארט היה "מבלה" זמן רב מחוץ לאולפן ההקלטות, מחכה להזמנה פנימה.
קריירת סולו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תקופת החלמה שב בארט לעבודת אולפן, ובמאמץ רב ובעזרתו הצמודה של דייוויד גילמור וחברים נוספים, הצליח להוציא שני אלבומי סולו בשנת 1970 - The Madcap Laughs ו- Barrett.
האלבום הראשון, "האימפולסיבי צוחק" (מתורגם לעיתים בטעות כ"כובען המטורף צוחק"), הוקלט בשני חלקים - הראשון בין מאי ליוני 1968, והשני בין אפריל ליוני 1969. שני החלקים הוקלטו באולפני Abbey Road. על אף שהיו אלה אלבומים מעניינים, רוב מבקרי המוזיקה של התקופה ראו בהם עדות להתפרצות הטירוף באישיותו של בארט. ב-6 ביוני 1970 ערך בארט את ההופעה החיה הראשונה שלו כסולן מאז עזב את הלהקה, באולם האולימפיה שבלונדון. לבמה עלו איתו דייוויד גילמור שניגן בבס, וג'רי שירלי, מתופף להקת המבל פיי. השלושה ניגנו ארבעה שירים במשך פחות מחצי שעה. במהלך השיר הרביעי הניח בארט לאט ובנימוס את הגיטרה שלו, ועזב את הבמה.
שנים אחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1972 הרכיב בארט להקה חדשה - Stars, עם הבסיסט ג'ק מונק מההרכב Delivery, והמתופף ג'ון אלדר (טווינק) מההרכבים Pretty Things, ו-Pink Fairies. הלהקה ערכה הופעה בקיימברידג', וזו נחשבה לאסון גדול. המתופף טווינק סיפר בראיון שבארט הראה לו את הביקורת הגרועה שקיבלה ההופעה באחד העיתונים, ופרש במקום. ב-1974, שכנע פיטר ג'נר, ממנהליה הראשונים של פינק פלויד את בארט לחזור לאולפני Abbey Road ולנסות להקליט, אך ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. לאחר מכן החליט בארט בשנית לפרוש מעסקי המוזיקה. הוא מכר את הזכויות על אלבומי הסולו שלו לחברת התקליטים, ועבר להתגורר במלון דירות בלונדון. בהמשך שנות השבעים נדד בין דירות שונות בלונדון, הקריח והשמין, ונתקף סכיזופרניה שהחריבה אותו סופית. בנוסף ייתכן שסבל מהפרעה דו־קוטבית ומתסמונת אספרגר. נראה שהשימוש הנרחב בסמים הזייתיים גרם לפרוץ המחלות אצלו. קיימים סיפורים רבים המתארים את ההתנהגות ההזויה ומצבו הקשה של בארט. באחד מהם מתואר מקרה בו בהתקף של טירוף הוא נעל את חברתו בחדר למשך מספר ימים, במהלכם פורר והשחיל חתיכות ביסקוויטים מתחת לדלת, שמא תגווע ברעב. ישנם גם תיאורים של אלימות מצד בארט כלפי חברתו. בנוסף, ישנם גם סיפורים המעידים על התעללות בבארט עצמו מצד גרופים (מעריצים) שפרצו לדירתו, ביניהם סיפור על נעילתו של בארט בתוך ארון מטבח (על אף שהאותנטיות של הסיפור מוטלת בספק).
ב-1978 עזב בארט במפתיע את המלון בו התגורר בלונדון, ואת שני החתולים שלו, פינק ופלויד (שלהם נהג לתת LSD עד שהפכו גם הם לבלתי מסוגלים לתפקד) וחזר ברגל לקיימברידג', שם התגורר עד יום מותו בבית אימו המנוחה. הוא המשיך לצייר, ואף נאמר עליו שכתב ספרים ועסק בגננות ובצילום, אך הוא סירב בתוקף להיחשף לציבור או להעניק ראיונות. אחותו, רוזמרי, הייתה הקשר היחיד שלו עם העולם החיצון, והיא טיפלה בו ולא אפשרה לאף אחד מחברי פינק פלויד לבקרו בטענה שכל דבר שמזכיר לו את העבר מכניס אותו לדיכאון ממושך. למרות הניסיון לנתק אותו מכל מגע עם העבר (מתוך דאגה לרווחתו), אפשרה לו רוזמרי לראות בביתה את הסרט התיעודי שה-BBC הפיק עליו. בארט אמר שהסרט היה "רועש מדי לטעמו", אך העיד שנהנה לשמוע את See Emily Play שוב. למרות הסתגרותו והתבודדותו של בארט, הציבור לא איבד בו עניין, ורבים אף נסעו לחפשו ברחבי קיימברידג'. אולם, ניסיונות אלו לא הניבו פירות רבים, ולבסוף רק תמונות הפפראצי שהתפרסמו מדי פעם, המשיכו להנציח את חייו.
למרות זאת, במשך כל אותה תקופה המשיך בארט לקבל עד יום מותו סכומי תמלוגים גדולים משירי פינק פלויד שהגיעו למיליונים, ודייוויד גילמור נהג "לוודא שהכסף הגיע כמו שצריך". באותה תקופה החלה אצל בארט גם הידרדרות פיזית, והוא לקה בכיבי קיבה ובסוכרת.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-7 ביולי 2006 נפטר בארט בגיל 60 כתוצאה מסרטן הלבלב - סיבוך של מחלת הסוכרת. הלווייתו הייתה מצומצמת ביותר, ואף אחד מחברי פינק פלויד לא נכח בה. לאחר מותו קבעה אחותו רוזמרי נחרצות שהוא לא סבל ממחלת נפש כלשהי ולא קיבל טיפול פסיכיאטרי.
Shine on You Crazy Diamond
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמה מקרים של היתקלות בין בארט המעורער לבין חברי הלהקה יישארו חקוקים בזכרונם של החברים לנצח. הבולט ביניהם הוא מקרה שאירע בזמן הקלטת האלבום Wish You Were Here ("הלוואי והיית כאן"). זהו אלבום מחווה לבארט אשר עוסק בניכור של עולם המוזיקה, ובפרט של חברת התקליטים, ועל אדם שהנוכחות שלו חסרה (בעיקר מדובר על נוכחות נפשית, שזהו תיאור מהימן של מצבו של בארט). בולטים מתוכו שני קטעים המביעים באופן רגשי עמוק ביותר את הגעגועים העזים של חברי הלהקה אליו. הראשון הוא Shine On You Crazy Diamond ("זרח לך יהלום מטורף"), והשני הוא כשם האלבום, "הלוואי והיית כאן".
ע"פ ספרו של ניק מייסון, הופיעה דמות גבר שמן עם ראש וגבות מגולחות וזה בהה בהם בזמן ההקלטה וכל כמה שניות הוציא מברשת שיניים, קפץ במקום וצחצח את שיניו. לאחר השתהות מסוימת זיהה רוג'ר ווטרס את האדם כסיד בארט, שעמו לא היה לחברי הלהקה כל קשר במשך שבע שנים, ופרץ בבכי. בארט מצדו התנהג כאילו הכול כשורה, שאל מתי מתחילים להקליט והביע רצון לחזור ללהקה. החברים לא לקחו את הצעתו ברצינות ופינו אותו מהאולפן. למרבה האירוניה, הופיע בארט דווקא באמצע הקלטת Shine On You Crazy Diamond, שיר המוקדש לו ישירות (ראשי התיבות של כותרת השיר אף מרכיבות את המילה Syd).
גם הדמות הראשית (פינק) בסרט החומה (The Wall) שיצא בשנת 1982 בעקבות אלבום הלהקה משנת 1979, והמגולמת על ידי בוב גלדוף, מבוססת על בארט, המכונס בעצמו והשקוע בעולם הזוי ומטורף של סמים. הסצנה שבה פינק נראה בוהה בטלוויזיה בעודו מחזיק סיגריה מאופרת לחלוטין לקוחה ישירות מבארט, שנראה בתנוחה זו בדיוק באחד מביקוריו של רוג'ר ווטרס בביתו בתקופת ההתדרדרות. בנוסף ישנה בסרט סצנה בה פינק מגלח את גבותיו ואת כל שיער גופו.
השפעתו המוזיקלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמנים רבים העידו על השפעתו של סיד בארט על עבודתם. ביניהם דייוויד בואי (שהקליט כיסוי ל-See Emily Play), פול מקרטני, ג'ימי פייג', בריאן אינו ורבים נוספים. חלקם אף הביעו רצון לעבוד בשיתוף פעולה עמו בתחילת שנות השבעים.
ניתן לשמוע את השפעתו (הישירה והעקיפה) של בארט גם על אמנים צעירים רבים. ישנן מספר להקות הקרויות על שם שירים שכתב או שמות מתוכם: "The Gigolo Aunts" "The Baby Lemonades", "Jeniffer Gentle"."בנוסף, למצבו וגורלו של בארט הייתה השפעה רבה על יצירותיו וכתיבתו של רוג'ר ווטרס (במיוחד באלבומים Dark Side Of The Moon ו-Wish You Were Here). רוג'ר ווטרס אמר בראיון איתו, שבתחילת דרכו ככותב מילים, היה בטוח שהוא לא מסוגל לכתוב מילים שישתוו לאלה של בארט.
אוספים ואלבומים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1988 הוציאה חברת EMI אלבום בשם Opel שכלל את עבודות האולפן של סיד וקטעים שלא ראו אור. בשנת 1993 הוציאה EMI אוסף של שלושה דיסקים בשם Crazy Diamond והוא כולל קטעים נוספים מקריירת הסולו של בארט שלא הושמעו לפני כן. באוסף זה ניתן לראות בבירור את ההתדרדרות התפקודית של סיד ואת חוסר היכולת או הרצון שלו לנגן את אותו קטע באותה צורה בהזדמנויות שונות. בשנת 2001 הוציאה החברה אלבום נוסף בשם The Best Of Syd Barrett: Wouldn't You Miss Me? שבו מובאים קטעים נוספים מתקופות שונות בחייו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Mike Watkinson, Crazy Diamond : Syd Barrett & The Dawn of Pink Floyd הוצאת אומניבוס, 1991
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אתר האינטרנט הרשמי של סיד בארט (באנגלית)
- סיד בארט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- סיד בארט, באתר AllMovie (באנגלית)
- סיד בארט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- סיד בארט, באתר ספוטיפיי
- סיד בארט, באתר Last.fm (באנגלית)
- סיד בארט, באתר AllMusic (באנגלית)
- סיד בארט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- סיד בארט, באתר Discogs (באנגלית)
- סיד בארט, באתר Songkick (באנגלית)
- סיד בארט, באתר Genius
- סיד בארט, באתר SecondHandSongs
- סיד בארט, באתר בילבורד (באנגלית)
- אתר המוקדש לסיד בארט
- סוכנויות הידיעות, סיד בארט הלך לעולמו, באתר ynet, 11 ביולי 2006
- סוכנויות הידיעות, אירוע מיוחד לזכרו של סיד בארט, באתר nrg, 30 ביוני 2008
- עדי רותם, קול הקמפוס, סיד בארט: האיש שחשב שהוא בננה, באתר הארץ, 9 בינואר 2014
- אבישי מתיה, היהלום השחור: הסיפור הטרגי והמוות המיותר של סיד בארט, באתר מעריב אונליין, 7 בינואר 2016
- סיד בארט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)