MRO

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Mars Reconnaissance Orbiter
המחשת אמן של MRO במאדים
המחשת אמן של MRO במאדים
מידע כללי
סוכנות חלל נאס"א
מפעיל JPL
יצרן לוקהיד מרטין
APL
סוכנות החלל האיטלקית
אוניברסיטת אריזונה
MSSS
תאריך שיגור

12 באוגוסט 2005

11:43:00 UTC
משגר אטלס 5
אתר שיגור SLC-41, קייפ קנוורל
MRO באתר נאס"א
משימה
סוג משימה מקפת
מיקום נוכחי 55°34′N 150°37′E / 55.57°N 150.62°E / 55.57; 150.62
לוויין של מאדים
תאריך כניסה למסלול 10 במרץ 2006
מסלול מסלול מסונכרן-שמש עריכת הנתון בוויקינתונים
נטייה 93 מעלות
זמן הקפה 111 דקות
משך המשימה הכולל 12 באוגוסט 2005 – הווה (18 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
משך המשימה 18 שנים, חודש ו־13 ימים חלפו
מידע טכני
משקל בשיגור 2,180 ק"ג
משקל 1,031 ק"ג
כוח 2,000 ואט
קישורים חיצוניים
מספר קטלוג לוויינים 28788
מאגר המידע הלאומי 2005-029A
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שיגור הגשושית MRO בטיל אטלס 5, 12 באוגוסט 2005

MRO (קיצור של Mars Reconnaissance Orbiter – "מקפת לסקר מאדים") היא גשושית רב־משימתית למחקר כוכב הלכת מאדים, היא שוגרה על ידי סוכנות החלל האמריקאית נאס"א ב־12 באוגוסט 2005. הגשושית היא מסוג מקפת ויועדה לשמש כלוויין של מאדים במשך כארבע שנים, לספק מידע על האטמוספירה והגאולוגיה שלו, לחפש הוכחות לקיום מים לאורך זמן (כתנאי מקדים לקיום חיים), לבחון אתרי נחיתה למשימות קרקעיות ולספק תמיכה תקשורתית למשימות הללו.[1]

הגשושית החלה להקיף את מאדים ב־10 במרץ 2006, כשבעה חודשים אחרי שיגורה החלה בבלימה אטמוספירית והורידה מהירותה מ־10,400 קמ"ש ל־6,800 קמ"ש. מסלול ההקפה הראשוני הוא מסלול אליפטי בגובה רב, ובנובמבר 2006 הגיעה הגשושית לגובה מבצעי שבין 255 ל-320 ק"מ מעל פני מאדים.

המקפת ממשיכה לפעול במאדים עד היום. נכון לסוף אוגוסט 2023, המקפת עדיין פעילה, יותר מ־17 שנה לאחר שיגורה והרבה מעבר לתוכנית המקורית.[2]

משימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגשושית ארבע משימות עיקריות:

  1. זיהוי סימנים למים. זאת הן באמצעות זיהוי מינרלים המעידים על הימצאותם של מים לאורך זמן ארוך בהיסטוריה של כוכב הלכת, והן באמצעות רדאר שיזהה קיום מים תת־קרקעיים בהווה. משימה זו אמורה לסייע בפתרון השאלה אם מאדים קיים אי פעם חיים.
  2. אפיון אקלים מאדים. זאת על ידי חקירת תנועת האבק ואדי המים באטמוספירת מאדים, והשפעתם על האקלים לאורך עונות השנה.
  3. אפיון הגאולוגיה של מאדים. זאת על ידי מצלמות בעלות יכולת הפרדה גבוהה, שיצלמו מבנים גאולוגיים על פני המאדים, שמאפשרות לחוקרים לזהות את התהליכים שעיצבו את פני מאדים.
  4. הכנה לקראת מחקר מאויש. מצלמות הגשושית מאפשרות לצלם סלעים בגודל של צלחת אוכל.[1] יכולת זו מאפשרת למתכנני משימה מאוישת הן לדעת מה המקומות המעניינים ביותר מבחינה מדעית לנחות בהם, והן מה הם המקומות הבטוחים ביותר.

הגשושית יועדה לתמוך בבחירת אתרי נחיתה של שתי משימות קרקעיות. פיניקס ששוגרה ב־4 באוגוסט 2007 ונחתה על מאדים ב־25 במאי 2008 ו־MSL ששוגרה בהצלחה ב־26 בנובמבר 2011 ונחתה על מאדים ב־6 באוגוסט 2012 במכתש גייל.

מכשור מדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מצלמת רזולוציה גבוהה (HiRISE) – מצלמת טלסקופ ברזולוציה של 33 ס"מ מגובה 300 ק"מ
  • מצלמת קונטקסט (CTX) – מצלמת טלסקופ ברזולוציה של 8 מטר
  • מצלמת צבע (MARCI) – מצלמה לתמונות אקלים בשבעה צבעים
  • מצלמת ספקטרוסקופ (CRISM (אנ')) – מצלמת ספקטרום (אור נראה) ואינפרה אדום ברזולוציה של 18 מטר, לצילום מפות מינרלים
  • מצלמת אקלים (MCS) – מצלמת ספקטרום ואינפרה אדום, לצילום מפות אטמוספירה ואקלים
  • מכ"ם חודר קרקע (SHARAD) – מכ"ם תת־קרקעי, למחקר שכבות סלע וקרח עד לעומק של קילומטר אחד
  • מערכת לחקר שדה כוח המשיכה של מאדים, הפועלת באמצעות מעקב אחרי השינויים במהירות הגשושית
  • מערכת לחקר צפיפות ומבנה האטמוספירה
  • מערכת אלקטרה – מערכת תקשורת בתדר אולטרה גבוה (UHF), לקשר עם חלליות באזור מאדים ועל פניו
  • מצלמת ניווט אופטי (ONC) – מצלמה לניווט מדויק, באמצעות זיהוי מיקומם של שני הירחים של מאדים, פובוס ודימוס

נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקת הלוח הסולארי של הגשושית

בניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקי הגשושית נבנו על ידי אוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, סוכנות החלל האיטלקית, חברת מאלין ומעבדות JPL של נאס"א. חומרי הבנייה העיקריים כללו סיבי פחמן, אלומיניום וטיטניום. הגשושית הורכבה במפעל מערכות החלל של לוקהיד מרטין בדנוור, קולורדו.

ממדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקלה המלא של הגשושית כ-2,180 ק"ג. משקלה היבש (ללא דלק) כ־1,031 ק"ג ומשקל הדלק היה כ־1,149 ק"ג. הגשושית מתנשאת לגובה של 6.5 מ' שמעליהם מתנוססת צלחת אנטנה בקוטר של 3 מ'. רוחבה 13.6 מ' כאשר מודדים מקצות הפאנלים הסולריים.[3]

מנועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שישה מנועים ראשיים, בעלי דחף כולל של 1,023 ניוטון, משמשים לניהול מסלול ההקפה. שישה מנועים משניים, בעלי דחף כולל של 133 ניוטון, משמשים לתיקון מסלול ושינוי גובה. בנוסף, שמונה מנועים קטנים בעלי דחף כולל של 7 ניוטון, מיועדים אך ורק לשינוי גובה.

מקורות אנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הכח החשמלי למכשירים הוא שני לוחות סולאריים, בעלי שטח כולל של 19 מ"ר, הספק כולל של 2,000 ואט ומתח כולל של 32 וולט.

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשושית משדרת לכדור הארץ במהירות של פי 10 מאשר גשושיות קודמות. מלבד שידור תמונות ונתונים אחרים לכדור הארץ ממכשיריה, היא משמשת כתחנת ממסר למשימות הקרקעיות: בתחילה עבור הרוברים ספיריט ואופורטיוניטי ולאחר מכן במשימת פיניקס ששוגרה בשנת 2007. נכון לשנת 2020 הגשושית משמשת את הרובר קיוריוסיטי ששוגר בשנת 2011 ועדין פעיל על פני המאדים וכן את הרובר פרסווירנס שנחת על פני המאדים בפברואר 2021.

ממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכשירי החללית גילו מאות קילומטרים רבועים של קרחונים באזורים המשווניים של המאדים. קרחונים אלו מרובדים מתחת לשכבות קרקע.

זוהו מרבצים נרחבים של מינרלים כלורידיים (chloride minerals). העדויות מצביעות על היווצרותם של מרבצים אלו כתוצאה מהתאדות מיים עשירים במינרלים. יש אומרים שמרבצים כאלו יכולים לשמר עדויות על חיים קדמוניים. נמצאו מינרלים שונים ומגוונים, מתוכם בין שתיים לחמש קטגוריות של מינרלים שנוצרו בדרגת חומציות מתאימה וכמות מספקת של מיים שיכלה לאפשר קיום חיים.

התגלו פסי מדרון כהים (אנ') שבתחילה חשבו שנגרמו מזרימת מים מלוחים על פני השטח או מעט מתחת לפני השטח של מאדים. כמה שנים מאוחר יותר, ב 2017, הגיעו למסקנה שככל הנראה מדובר בגרגירי חול ואבק שמחליקים במדרונות.

ציוני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

2002 עד אוגוסט 2005 – הכנות למשימה, כולל הרכבה, בדיקות ושינוע לנמל החלל קייפ קנוורל.

12 באוגוסט 2005 – שיגור.

אוגוסט 2005 עד מרץ 2006 – מסע בחלל אל מאדים.

12 במרץ 2006 – הגשושית נלכדת בכח המשיכה של מאדים.

מרץ 2006 עד נובמבר 2006 – הגשושית מאטה באמצעות מעבר באטמוספירת מאדים. היא מתחילה להקיף את מאדים במסלול נמוך ומעגלי מעל לקטבים שלו על מנת לאסוף נתונים על צפיפות האטמוספירה העליונה של מאדים.

נובמבר 2006 עד נובמבר 2008 – על פי התכנון המקורי, זהו השלב המדעי העיקרי של המשימה. תצפית ברזולוציה גבוהה באטמוספירה, בפני השטח ובמה שמתחת לפני השטח. זיהוי אתרי נחיתה פוטנציאליים ותקשורת עבור משימת פיניקס.

נובמבר 2008 עד דצמבר 2010 – הדמיה ברזולוציה גבוהה של מבנה פני השטח והרכבו במטרה לחפש אזורים בהם אפשר יהיה להתיישב בעתיד. חקר כיפות הקטבים, חיפוש קרח מתחת לפני השטח ותמיכה באתר הנחיתה המיועד של המעבדה לחקר המאדים.

דצמבר 2010 עד ספטמבר 2012 – אפיון תהליכים עונתיים והשינויים השנתיים בהם. מתן כיסוי משמעותי לנחיתת המעבדה לחקר המאדים.

אוקטובר 2012 עד אוקטובר 2014 – בדיקת אזורי עניין חדשים והרחבת החקר של ממצאים קודמים. המשך אפיון תהליכים אטמוספיריים עונתיים ואפיון שונותם משנה לשנה. תמיכה בשידור עבור המעבדה לחקר המאדים ועבור מארס רובר.[4]

29 ביולי 2015 – MRO משנה את מסלולה כדי לתמוך בשלבי ההנמכה והנחיתה של הנחתת InSight. זה היה התמרון המשמעותי ביותר מאז הגעתה למאדים ב-2006.

2017 – מערכות הקירור של המצלמה CRISM הפסיקו לעבוד ולכן יכולת הצילום בה הוגבלה לתחום הנראה בלבד.

2018 – בגלל התיישנות הגירוסקופים ומדי התאוצה, הועברה MRO לניווט על פי כוכבים, הנסמך על ניתוח קלט ממצלמותיה.

אפריל 2023 – נאס"א הכריזה על הפסקת פעילותה של מצלמת CRISM[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא MRO בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 mars.nasa.gov, Overview - NASA, mars.nasa.gov (באנגלית)
  2. ^ mars.nasa.gov, Mars Reconnaissance Orbiter - NASA, mars.nasa.gov (באנגלית)
  3. ^ National Aeronautics and Space Administration, Mars Reconnaissance Orbiter - NASA Facts, NASA.gov, ‏3-2006
  4. ^ mars.nasa.gov, Mission Timeline - NASA, mars.nasa.gov (באנגלית)
  5. ^ mars.nasa.gov, NASA Retires Mineral Mapping Instrument on Mars Orbiter, NASA Mars Exploration (באנגלית)