Pet Sounds

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Pet Sounds
חברי הלהקה. מימין לשמאל: אל ג'ארדין, מייק לאב, דניס וילסון, בריאן וילסון וקארל וילסון.
חברי הלהקה. מימין לשמאל: אל ג'ארדין, מייק לאב, דניס וילסון, בריאן וילסון וקארל וילסון.
אלבום אולפן מאת הביץ' בויז
יצא לאור 16 במאי 1966
הוקלט 12 ביולי 1965 - 13 באפריל 1966
מקום הקלטה United Western Recorders, אולפני סאנסט, CBS Columbia Square, אולפני גולד סטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רוק פסיכדלי, בארוק פופ, פופ פסיכדלי, ארט רוק
שפה אנגלית
אורך 35:57
חברת תקליטים קפיטול רקורדס
הפקה בריאן וילסון
כרונולוגיית אלבומים של הביץ' בויז
Beach Boys' Party!
(1965) 		Pet Sounds
(1966) 		Best Of The Beach Boys
(1966)
סינגלים מ-Pet Sounds
  1. "Caroline, No"
    תאריך יציאה: 7 במרץ 1966
  2. "Sloop John B"
    תאריך יציאה: 21 במרץ 1966
  3. "Wouldn't It Be Nice / God Only Knows"
    תאריך יציאה: 18 ביולי 1966
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

Pet Sounds הוא אלבומה ה-11 של להקת הרוק האמריקאית הביץ' בויז, שיצא ב-16 במאי 1966.

האלבום נחשב לאלבום הטוב והמצליח ביותר של הלהקה, ולאחד האלבומים המשפיעים ביותר במוזיקה הפופולרית, ודורג שני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים שערך מגזין רולינג סטון.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרת אלבומי הלהקה שקדמו ל-Pet Sounds עסקו בנושאים קבועים כמו קיץ, גלישה, מכוניות ונשים. באלבום זה החליטה הלהקה לסטות מנושאים אלו ומסגנון הרוק אנד רול שאפיין את שירי הלהקה, לטובת אלבום מגוון ושונה ביחס לקודמיו.

בריאן וילסון, בסיסט הלהקה ומפיק האלבום, שאב את ההשראה מאלבומם של הביטלס, Rubber Soul. בראיון שהעניק וילסון, סיפר כי לאחר ששמע פעם נוספת את האלבום Rubber Soul בביתו, הוא רץ במהרה לאשתו והכריז: "מרילין, אני הולך לעשות את האלבום המושלם! את אלבום הרוק הטוב ביותר שאי פעם נוצר!"[2]

הפקת והקלטת האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1965 פגש בריאן וילסון את טוני אשר, פזמונאי ורעיונאי שעבד בכתיבת זמרירים עבור משרד פרסום.[3] מספר חודשים מאוחר יותר וילסון, בהמלצת חברו, הזמין את אשר לשתף איתו פעולה בכתיבת שירים לאלבום חדש, בעודו מציין שהוא רוצה לעשות משהו "שונה לגמרי" עם מישהו איתו לא כתב יחד מעולם.[2]

אשר הסכים להצעה וכעבור עשרה ימים שניהם נפגשו במטרה לכתוב. וילסון ניגן חלק מההקלטות האחרונות שלו והביא לאשר קלטת שמע עם שיר שלו בשם "In My Childhood". אחרי שערך את השיר התוצאה של אשר הייתה "You Still Believe in Me", שיר שנכנס לבסוף לאלבום, ושכנע את וילסון שאשר היה הכותב שהוא חיפש לעבוד איתו. כאשר וילסון נשאל בראיונות בעתיד מדוע הרגיש שאשר היה ההתאמה הנכונה, ענה שחשב שהוא היה "בחור מאוד חכם, אדם מאוד מילולי."[4]

וילסון ואשר כתבו יחד לאורך תקופה של כשניים עד שלושה שבועות בביתו של וילסון, בין ינואר לפברואר 1966. כל פגישת כתיבה התחילה בכך שוילסון ניגן מנגינה או מספר אקורדים שעבד עליהם, בשיחה על תקליט כלשהו שוילסון אהב, או בדיון על נושא כלשהו שוילסון רצה לכתוב עליו. בראיון שנעשה עם אשר, אמר כי תרומתו המשמעותית ביותר הייתה בשלושה שירים: "I Just Wasn't Made for These Times", ‏"Caroline, No" ו-"That's Not Me".[5]

סך הכל, שמונה מתוך 13 השירים באלבום נכתבו על ידי וילסון ואשר (אחד השירים נכתב יחד עם מייק לאב).

הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב האלבום Pet Sounds (מלבד שלושה שירים) הוקלט בין 18 בינואר עד 13 באפריל 1966 ב-27 מפגשים. הקטעים האינסטרומנטליים הוקלטו באולפני ההקלטות יונייטד ווסטרן רקורדס למעט חלק קטן שהוקלטו בגולד סטאר סטודיוס ובסאנסט סאונד רקורדרס. קטעי השירה הוקלטו ביונייטד ווסטרן רקורדס וב-CBS כיכר קולומביה. כל אולפני ההקלטות נמצאים בלוס אנג'לס, קליפורניה.

לפני האלבום חברי הלהקה נהגו להגיע לא מוכנים להקלטות ולא נהגו לעשות חזרות לפני שהם היו מקליטים שירים. לדברי טכנאי הקול של האלבום צ'אק בריטס: "רוב הזמן, הם לא היו מוכנים לשיר. הם היו עושים חזרות בסטודיו. למעשה, לא היה דבר כזה אצלם חזרות. הם היו מגיעים ומיד מתחילים לשיר למיקרפון. בריאן ידע את החלקים של כולם, והשאר גם ידעו את החלקים אחד של השני, וזה פשוט סוג של זרם."[6]

לפי אל ג'ארדין, במהלך ההקלטות של Pet Sounds בריאן היה מלמד בליווי פסנתר כל אחד את השורות הרלוונטיות עבורו בשירים. הוא הרחיב: "כל לילה היינו מגיעים להשמעה חוזרת. היינו יושבים ומאזינים למה שעשינו בלילה הקודם. מישהו היה יכול לומר, ובכן, זה די טוב אבל אנחנו יכולים לעשות את זה טוב יותר."[7] תהליך שבדיעבד הוכיח את עצמו כיעיל.

הפרפקציוניזם של בריאן גרם ללאב לכנות אותו במהלך ההקלטות "אוזני כלב", הוא הסביר בראיון:[8]

היינו עושים את זה שוב ושוב עד שזה היה נכון. [בריאן] היה הולך על כל ניואנס עדין שתוכל לעלות על הדת. כל קול היה צריך להיות נכון. התזמון היה צריך להיות נכון. כל גוון של קול היה צריך להיות מתאים, לפי איך שהוא הרגיש. ואז הוא עלול, ביום שאחרי, לזרוק את מה שעבדנו עליו ואז היינו צריכים לעשות את זה מההתחלה.

המקור באנגלית
We would do it over again until it was right. [Brian] was going for every subtle nuance that you could conceivably think of. Every voice had to be right, every voice and its resonance and tonality had to be right. The timing had to be right. The timbre of the voices just had to be correct, according to how he felt. And then he might, the next day, completely throw that out and we might have to do it over again.
— מייק לאב

סגנון האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגנון הבולט ביותר באלבום הוא רוק פסיכדלי. כוונת חברי הלהקה הייתה ליצור אלבום שיכיל אלמנטים מסגנונות שונים, כמו פופ, ג'אז, מוזיקה קלאסית, אקזוטי, בלדות ואוונגארד.[9]

האלבום נחשב אחד האלבומים המגוונים ביותר מבחינת סגנונות מוזיקליים שיצרה הלהקה.

השם ועטיפת האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתמונה על עטיפת האלבום מופיעים חמישה חברי הלהקה (מימין לשמאל): אל ג'ארדין, מייק לאב, דניס וילסון, בריאן וילסון וקארל וילסון כאשר הם מאכילים שבעה עזים עם תפוח. ברוס ג'ונסטון, שהצטרף ללהקה שנה קודם לכן, לא מופיע בתמונה בעקבות קשיים משפטיים עם חברת התקליטים, קולומביה רקורדס (עם זאת ג'ונסטון הופיע בתמונה על הצד האחורי של האלבום). התמונה צולמה ב-10 בפברואר 1966 בגן החיות של סן דייגו על ידי הצלם ג'ורג ג'רמן.[10]

על פי ראיון משנת 2016 עם וילסון וג'ארדין על שם האלבום, על השם Pet Sounds לדבריהם חשב לאב.[11] בראיון אחר, לאב נזכר שחשב על השם בהשראת קולות החיות הנשמעים באלבום ולאחר שהוא ויתר חברי הלהקה סיימו להקליט את הקולות של הכלב לשיר "Caroline, No".

קבלת האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאן וילסון מבצע את האלבום Pet Sounds בהופעה בישראל בשנת 2016

לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורות הראשונות שהאלבום קיבל בארצות הברית נעו בין שליליות לחיוביות מהוססות.[2] לדעתו של הביוגרף דייוויד ליף המעריצים האמריקאים ראו באלבום מאתגר מדי וויתרו עליו מהר מדי.[12] האלבום לא הועמד באותה שנה לאף פרס בטקס פרסי גראמי.

מה שמבקרים רבים מחשיבים לאחד מאלבומים הטובים והחשובים ביותר בהיסטוריית הרוק מעולם לא זכה להצלחה בקרב קוני תקליטים אמריקאים. התקליט מעולם לא מכר מספיק כדי להפוך לתקליט זהב... זה לקח הרבה השמעות למעריץ כדי לבסוף להעריך ולספוג מה שבריאן השיג. במונחים של מכירת תקליטים, זה היה מזיק, מפני שמהר הופצה שמועה בקרב המעריצים המחתרתיים "תתרחקו מהאלבום החדש של Beach Boys, הוא מוזר."

המקור באנגלית
What many critics consider to be one of the best and most important albums in rock history never was embraced by American record buyers. It never sold enough to become a gold record... It took many listenings for a fan to finally appreciate and absorb what Brian had accomplished. In terms of record sales, this was damaging, because the fan underground quickly passed the word to "stay away from the new Beach Boys album, it's weird."
— דייויד ליף

בבריטניה מצב האלבום היה שונה והמבקרים הבריטים פרסמו בעיקר ביקורות חיוביות עליו. לדעתו של ג'ן ונר, העורך המייסד של מגזין הרולינג סטון, המעריצים הבריטיים ראו בלהקה כמתקדמת הרבה יותר מלהקת הביטלס, וראו את בריאן וילסון כגאון.[13] פני ולנטיין ממגזין דיסק רשמה על האלבום: "13 רצועות של גאונותו של בריאן וילסון... כל התקליט הוא הרבה יותר רומנטי מהעליזות הרגילה של ה-Beach Boys. שירים קטנים, עצובים ועגמומיים בנושא אהבה אבודה ואהבה חדשה וכל מה שמסביב לאהבה."[14]

בתוכנית הרדיו האמריקאית "Pop Chronicles", העסקה בהיסטוריה של המוזיקה, שדרן הרדיו ג'ון גילילנד אמר בשנת 1969, מספר שנים לאחר שחרור האלבום, שלדעתו שחרור האלבום של הביטלס Revolver בסמוך לאלבומם של The Beach Boys גרם לפגיעה במכירות בארצות הברית.[13]

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדו של האלבום השתפר עם השנים, כיום נחשב האלבום לאחד החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מוזיקת הרוק. מגזין הרולינג סטון דירג את האלבום במקום השני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. לפי עדותו של פול מקרטני, Pet Sounds סיפק השראה לאלבום Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band אשר מדורג במקום הראשון ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים.[1]

ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים שערך מגזין הרולינג סטון מדורגים שלושה שירים מהאלבום: "God Only Knows" במקום ה-25, ‏"Caroline, No" במקום ה-211 ו-"Sloop John B" במקום ה-271.[15]

בביקורות המאוחרות לאלבום ניכר שהמבקרים מכירים בחשיבותו ובהשפעתו של האלבום. ריצ'י אונטרברגר מאתר AllMusic כתב: "אלבום ה-Beach Boys הטוב ביותר, ואחד הטובים של שנות ה-60. ההרכב הגיע כאן לרמה חדשה לגמרי במונחים של כתיבה והפקה."[16] דגלאס וולק ממגזין בלנדר רשם: "לא אלבום רוק אנד רול - ולא מוזיקה שיש לה שם, באמת. [...] השירים מעלי זכרונות נהדרים של התמימות בהתבגרות. למרות נפילה מסחרית בזמנו, האלבום מחזיק בתואר היהלום שבכתר של ה-Beach Boys."[17]

ב-2016 יצא בריאן וילסון לסיבוב הופעות יחד עם אל ג'ארדין ובלונדי צ'פלין לרגל ציון 50 שנה לאלבום. ב-8 ביוני 2016 הם הופיעו באמפיפארק רעננה.

רשימת הרצועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהוצאה המקורית האלבום כלל 13 רצועות. בהוצאות מאוחרות יותר (החל משנת 1990) האלבום כולל רצועות נוספות שהושמטו מההוצאה המקורית.

כל השירים נכתבו והולחנו על ידי בריאן וילסון וטוני אשר (למעט היכן שמצוין אחרת). 

צד א'
מס' שםכותב(ים) משך
1. Wouldn't It Be Nice בריאן וילסון, טוני אשר, מייק לאב 2:25
2. You Still Believe in Me   2:31
3. That's Not Me   2:28
4. Don't Talk (Put Your Head on My Shoulder)   2:53
5. I'm Waiting for the Day בריאן וילסון, מייק לאב 3:05
6. Let's Go Away for Awhile בריאן וילסון 2:18
7. Sloop John B שיר מסורתי 2:58
צד ב'
מס' שםכותב(ים) משך
8. God Only Knows   2:51
9. I Know There's an Answer בריאן וילסון, טרי סאקן, מייק לאב 3:09
10. Here Today   2:54
11. I Just Wasn't Made for These Times   3:12
12. Pet Sounds בריאן וילסון 2:22
13. Caroline, No   2:51
משך כולל:
 35:57

מיקומי שיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏
‏‏  מיקומי שיא (1966)
מדינה מצעד מיקום שיא
ארצות הברית בילבורד 200 10
בריטניה מצעד האלבומים הבריטי 2
‏
‏‏  מיקומי שיא לסינגל "Sloop John B"
מדינה מצעד מיקום שיא
אוסטריה Ö3 אוסטריה טופ 40‏ 1
אוסטרליה מצעד הסינגלים האוסטרלי 17
אירלנד מצעד הסינגלים האירי 2
ארצות הברית בילבורד הוט 100 3
בריטניה מצעד הסינגלים הבריטי 2
גרמניה GfK – טופ 100 1
הולנד מצעד 40 הסינגלים ההולנדיים 1
נורווגיה VG-lista 1
‏
‏‏  מיקומי שיא לסינגל "Wouldn't It Be Nice"
מדינה מצעד מיקום שיא
אוסטרליה מצעד הסינגלים האוסטרלי 2
ארצות הברית בילבורד הוט 100 8
ניו זילנד המצעד הניו זילנדי הרשמי 12
‏
‏‏  מיקומי שיא לסינגל "God Only Knows"
מדינה מצעד מיקום שיא
אוסטרליה מצעד הסינגלים האוסטרלי 17
אירלנד מצעד הסינגלים האירי 6
ארצות הברית בילבורד הוט 100 39
בריטניה מצעד הסינגלים הבריטי 2
גרמניה GfK – טופ 100 22
הולנד מצעד 40 הסינגלים ההולנדיים 4
נורווגיה VG-lista 6
צרפת SNEP 24

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Rolling Stone, Rolling Stone, 500 Greatest Albums of All Time, Rolling Stone, ‏2012-05-31 (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 פיטר איימס קרלין, Catch a Wave: The Rise, Fall, and Redemption of the Beach Boys' Brian Wilson, Rodale Books, 2006, ISBN 978-1-59486-320-2
  3. ^ Tony Asher Interview, albumlinernotes
  4. ^ Interview w/Brian Wilson, albumlinernotes
  5. ^ סטיבן גיינס, Heroes and Villains: The True Story of The Beach Boys, New York: Da Capo Press, 1986, ISBN 0306806479
  6. ^ Chuck Britz, albumlinernotes
  7. ^ Al Jardine of the Beach Boys: Everything You Ever Wanted To Know About “SMiLE” (Interview) |, web.archive.org, ‏2014-07-14
  8. ^ פאולו יואיט, 'Scuse Me While I Kiss the Sky: 50 Moments That Changed Music, Hachette UK, 2011, ISBN 9780857386090
  9. ^ ג'ון סטבינס, The Beach Boys FAQ: All That's Left to Know About America's Band, Backbeat Books, 2011, ISBN 978-1-4584-2914-8
  10. ^ קית בדמן, The Beach Boys: The Definitive Diary of America's Greatest Band, on Stage and in the Studio, Backbeat Books, 2004, ISBN 978-0-87930-818-6
  11. ^ The epic tale of the Beach Boys and the ‘Pet Sounds’ goats, KCRW, ‏2016-06-16 (באנגלית)
  12. ^ Bathroom Readers' Institute, Uncle John's Absolutely Absorbing Bathroom Reader, Simon and Schuster, 2012, ISBN 9781607106791
  13. ^ 1 2 Gilliland, John, Show 20 - Forty Miles of Bad Road: Some of the best from rock 'n' roll's dark ages. [Part 1], UNT Digital Library, Unknown
  14. ^ צ'ארלס גרנטה, Wouldn't it Be Nice: Brian Wilson and the Making of the Beach Boys' Pet Sounds, Chicago Review Press, 2003, ISBN 978-1-55652-507-0
  15. ^ Rolling Stone, Rolling Stone, 500 Greatest Songs of All Time, Rolling Stone, ‏2011-04-07 (באנגלית)
  16. ^ Pet Sounds - The Beach Boys | Songs, Reviews, Credits | AllMusic (באנגלית אמריקאית), נבדק ב-2020-07-26
  17. ^ Pet Sounds - Blender, web.archive.org, ‏2010-01-13
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Pet_Sounds&oldid=38266930"