בג"ץ לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נגד שר האוצר

בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, שניתן בשנת 1997, הוא פסק הדין הראשון שבו ביטל בית המשפט העליון חוק של הכנסת מאז תחילת המהפכה החוקתית. במסגרת פסק הדין ביטל בג"ץ את "חוק יועצי ההשקעות", עקב פגיעתו בחופש העיסוק, על פי סעיף 10 לחוק יסוד: חופש העיסוק, וביקש מהכנסת לתקן אותו. בשנת 1995 עבר החוק שעוסק בהסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, ונכנס לתוקף בשנת 1997. הצד העותר היה לשכת מנהלי ההשקעות אשר עבדו בניהול תיקי השקעות לפני חקיקת החוק. אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון כתב את פסק הדין וההרכב, בשנת 1998, קיבל את רוב טענות העותרים. לאחר ביטול החוק תוקנו הסעיפים הבעייתיים, והחוק נכנס לתוקף בתוספת השינויים שמונעים את הפגיעה בחופש העיסוק.

חוק יועצי ההשקעות

חוק יועצי ההשקעות הוא חוק שמסדיר את העיסוק בייעוץ השקעות ואת העיסוק בניהול תיקי השקעות, שנכנס לתוקף ב-10 באוגוסט 1995 והכתוב בו חל גם על מנהלי תיקי השקעות שעסקו בכך בטרם נחקק החוק. החוק מטיל חובות הוכחת אמון ונקיטה באמצעי זהירות על מנהל תיקי השקעות, ומסדיר טיפול במצבים של ניגוד עניינים ומתן תמריצים למנהל תיקי השקעות. כמו כן, נקבעו בחוק הסדרים באשר לשמירה על סודיות, ולאופן ההחזקה והניהול של נכסי הלקוח ושל נכסי מנהל התיקים. החוק קובע שקיימת חובת רישום של כל עסקה וחובת דיווח ללקוח ולרשויות. בנוסף לכך נקבע בחוק שניהול תיקי השקעות מחויב ברישיון - בין אם הוא נעשה על ידי יחיד, ובין אם נעשה על ידי חברה. עוד נקבע כי יחיד בעל רישיון לא יוכל לנהל תיקי השקעות, אלא אם הוא עובד בחברה שהיא בעלת רישיון לניהול תיקי השקעות. על חברה המבקשת רישיון כמנהלת תיקים להיות בעלת הון עצמי בסכום שאינו נמוך משלוש מאות אלף שקלים. על מנהל תיקי השקעות הוטל איסור לנהל תיק השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו בעלי שליטה עליו.

הדיון המשפטי

טענות העותרים - לשכת מנהלי ההשקעות בישראל

לשכת מנהלי ההשקעות בישראל פנתה לבית המשפט העליון מטעמי פגיעה בחוק-יסוד: חופש העיסוק. טענתה הייתה שההסדרים הפוגעים כוללים בין היתר:

• חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברה
• התניית הפעולה באמצעות חברה בקיומו של הון עצמי גדול
• הטלת איסור על מנהלי תיקי השקעות לנהל תיקי השקעות של עצמם, או של בני משפחתם
• חיוב המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות לעמוד בבחינות רישוי רבות וקשות, תוך שלילת האפשרות להכין עצמם כראוי לבחינות אלה
• היעדר הוראות מעבר לפיהן הסדרי הרישוי ותנאיו לא יחולו על מי שניהלו תיקי השקעות בטרם נכנס החוק לתוקפו, תוך שלילת זכותם של אלה להמשיך ולעסוק במקצועם. העותרים מבקשים לבטל, את הסדרים אלו.

טענת המשיבים - שר האוצר

את המדינה ייצגה עורכת הדין אסנת מנדל מפרקליטות המדינה. לטענת המדינה, חופש העיסוק כזכות חוקתית נגזר מהאוטונומיה של הפרט והוא ביטוי להגדרתו העצמית של האדם. באמצעות חופש העיסוק מעצב האדם את אישיותו ואת מעמדו ותורם למרקם החברתי. כך על-פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. עם כל זאת, יש לאזן בין חופש העיסוק לבין זכויות האדם האחרות, משיקולי טובת הציבור. האיזון עם טובת הציבור מעוגן בפסקת ההגבלה של חוק יסוד: חופש העיסוק, הקובעת שפגיעה בחופש העיסוק יכולה להיעשות רק בחוק ההולם את ערכי מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

פסק הדין

תחילה, בית המשפט הפריד את כותבי החוק מהחוק עצמו, כלומר קבע שאין צורך להזמין את כותבי החוק - חברי כנסת - לדיונים, אך אם יהיה צורך, יש להזמין את היועץ המשפטי לממשלה.
בדיון בית המשפט נקבע שהחוק אכן עומד בסתירה לסעיף "ההגבלה צריכה להיות במידה שאינה עולה על הנדרש" שמופיע בפסקת ההגבלה של חוק יסוד: חופש העיסוק. פסק הדין קבע שהוראות ההחלה הנוגעות לבחינות שקבועות בחוק יועצי השקעות, אינן מידתיות ועל כן בטלות. בעקבות זאת, מתבטלת חובת הבחינות של אלו שכבר עוסקים במקצוע.
בעניין האיסור לניהול תיק השקעות עבור בני משפחה, גורס פסק הדין כי הוא פוגע בחופש העיסוק, אך לא במידה העולה על הנדרש. השופט אהרן ברק אמר כי ניגוד העניינים האפשרי מעמיד בפני מנהל תיקי השקעות פיתוי, וכנגד פיתוי זה, מותר למחוקק להטיל איסור מראש על הפעולה.
על המדינה הוטלו הוצאות המשפט על סך חמישים אלף שקלים.