ג'ירו די לומברדיה

ג'ירו די לומברדיה
Giro di Lombardia
כינוי	מרוץ העלים הנושרים
מדינות	איטליה בחבל לומברדיה
סוג	מרוץ חד-יומי
אורך המסלול	254 קילומטר
חודש	תחילת אוקטובר
משך	יום אחד
היסטוריה
התקיים לראשונה	1905
מרוצים עד כה	118
מנצח ראשון	איטליה ג'ובאני ג'רבי
מוביל במספר הניצחונות	איטליה פאוסטו קופי חמישה ניצחונות
מנצח אחרון	טאדיי פוגאצ'אר
שנת מרוץ אחרונה	2024

ג'ירו די לומברדיה (איטלקית: Giro di Lombardia, החל מ-2012 נקרא באופן רשמי Il Lombardia) הוא מרוץ אופניים חד-יומי המתקיים באוקטובר, בכל שנה, בצפון איטליה. המרוץ, אשר מכונה גם "מרוץ העלים הנושרים" (באיטלקית: la classica delle foglie morte) הוא אחד מהמרוצים הוותיקים ביותר ונמנה עם חמשת המונומנטים הנחשבים כמרוצים החד יומיים החשובים ביותר בעולם מרוצי האופניים. המרוץ נחשב כמרוץ המסיים את עונת מרוצי האופניים.

ההיסטוריה של המרוץ

המרוץ נערך לראשונה ב־1905 ונקרא אז "מילאנו־מילאנו". ב־1907 קיבל המרוץ את שמו הנוכחי. מסלול המרוץ עבר שינויים רבים במהלך השנים. הערים: מילאנו, ססטו סן ג'ובאני, ברגמו, וארזה, מונזה וקונאו שימשו כנקודת הזינוק או כקו הסיום במרוץ.

המרוץ הראשון נערך ב־12 בנובמבר 1905 והמסלול היה באורך של 230 קילומטרים שרובם היה דרכי עפר ולא כבישים סלולים. המנצח מכוסה הבוץ, ג'ובאני ג'רבי, חצה את קו הסיום 40 דקות לפני מתחריו. הסיבה לפער העצום הייתה נפילה המונית של מתחריו העיקריים במעבר צר ובוצי. חלק מהמתחרים טענו כי האוהדים האיטלקים סייעו לג'רבי בקטעים קשים בכך שדחפו אותו ובאותה עת, פיזרו נעצים על המסלול כדי לעכב את מתחריו. שני רוכבים צרפתים, שרדפו אחרי ג'רבי, טענו כי האוהדים האיטלקים השליכו זוג אופניים אל המסלול ופגעו באופניהם.

הרוכב הצרפתי, אנרי פליסייה, ניצח במרוץ שלוש פעמים. פעמיים לפני מלחמת העולם הראשונה (1911 ו־1913) ופעם אחת לאחר המלחמה בה איבד את אחיו, שהיה גם הוא רוכב אופניים מפורסם, ב־1920.

בשנות העשרים נוספו עוד גבעות לתווי המסלול. הבולטת בהם הייתה ה"מדונה דל גיזאלו" (Madonna del Ghisallo) שהיא עד היום אחת מנקודות השיא במסלול המרוץ. מצד שני, כבישים נסללו והמרוץ הפך למהיר יותר. מ־1921 ועד 1950 זכו רק רוכבים איטלקים במרוץ. במיוחד בלטו באותן שנים הכוכבים הגדולים: אלפרדו בינדה, קונסטנטה ג'יררדניו, ג'ינו ברטלי ופאוסטו קופי.

בשנים 1943 ו־1944 לא נערך המרוץ בשל מלחמת העולם השנייה. בשנות החמישים הושגו רוב הניצחונות במרוץ במאוצים רבי משתתפים. המסלול, שעבר כבר על כבישים בלבד (גם דרך העפר ל"מדונה דל גיזאלו" נסללה לאכזבתם של אוהדי הספורט), והסתיים בוולודרום ויגורלי שבמילאנו, לא היה מספיק סלקטיבי. ב־1960 נוספה עלייה קשה למסלול: סורמאנו (Sormano). ב־1961 התבצע שינוי חשוב נוסף כאשר הסיום הועבר ממילאנו אל קומו וכך ירדו 60 קילומטרים מישוריים מהקטע האחרון במרוץ. בקטע זה נהגו קבוצות המאיצים להשיג את הבורחים.

ב־1965 עבר המרוץ בפעם הראשונה במסלולו הקלאסי שמאז עבר שינויים מעטים. בחלקו הראשון של מסלול זה טיפסו הרוכבים על הסורמאנו ועל המדונה דל גיזאלו מהצד הנוח יותר של העליות. המחצית השנייה של המרוץ כללה את העליות של "אינטלווי" (Intelvi), "שיניאנו" (Schignano) ו"סן פרמו" (San Fermo) ב־65 הקילומטרים האחרונים של המרוץ. המנצח באותה שנה היה אלוף העולם הטרי, האנגלי טום סימפסון שמת שנתיים מאוחר יותר במעלה המון ונטו בטור דה פראנס כתוצאה משימוש בסמים. מלבד סימפסון, זכו עוד ששה רוכבים במרוץ כשהם לובשים את חולצת הקשת בענן – חולצת המנצח במרוץ הכביש באליפות העולם הנערכת בתחילת אוקטובר, כשבועיים לפני המרוץ האיטלקי. הרוכבים הם: אלפרדו בינדה, אדי מרקס, פליצ'ה ג'ימונדי, ג'וזפה סרוני, פאולו בטיני וטאדיי פוגאצ'אר. ניצחונו של בטיני ב־2006 היה מרגש במיוחד. בטיני איבד את אחיו שבוע לפני כן בתאונת דרכים בעת שזה היה בדרכו לארגן לו את מסיבת הניצחון לכבוד זכייתו באליפות העולם.