רונדה ון פלנדרן
 | |
 | |
| רוז'ה דה ולאמינק במעלה הקופנברג | |
| מדינות | בלגיה |
|---|---|
| סוג | אחד מחמשת המונומנטים |
| אורך המסלול | 265 ק"מ |
| חודש | תחילת אפריל |
| משך | יום אחד |
| היסטוריה | |
| התקיים לראשונה | 1913 |
| מרוצים עד כה | 108 |
| מנצח ראשון |
 פול דמאן |
| מוביל במספר הניצחונות |
שלושה ניצחונות  פביאן קנצ'לארה |
| מנצח אחרון |
 מת'יו ואן דר פול |
| שנת מרוץ אחרונה | 2024 |
  | |
הרונדה ון פלנדרן (הולנדית: Ronde van Vlaanderen, מילולית: סובב פלנדריה) הוא מרוץ אופניים חד-יומי המתקיים בתחילת אפריל, בכל שנה, ברחבי פלנדריה שבבלגיה. המרוץ, שנערך כבר למעלה מ-100 פעמים, נחשב אחד מהמרוצים הקלאסיים החשובים ביותר והוא אחד מאירועי השיא השנתיים בספורט הבלגי. "דה רונדה", כפי שהוא מכונה בקיצור, הוא אחד מחמשת המונומנטים הנחשבים כמרוצים החד יומיים החשובים ביותר בעולם מרוצי האופניים.
ההיסטוריה של המרוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייסד המרוץ הוא הבלגי קרל ון ויננדאל שהיה רוכב אופניים שלא זכה להצלחה רבה והפך לעיתונאי. עבודתו בעיתון "ספורטוורלד" איפשרה לו להוציא אל הפועל ולפרסם את המרוץ. המרוץ התקיים בפעם הראשונה בשנת 1913 למרחק 370 ק"מ ובהשתתפות 37 רוכבים. בשנה שלאחר מכן זינקו 10 רוכבים בלבד למרוץ ומלחמת העולם הראשונה שהשביתה את המרוץ בשנים שלאחר מכן איימה על המשך קיומו של המרוץ שרק נולד. לאחר המלחמה, ב-1919 חודש המרוץ. עד אמצע שנות העשרים עדיין סבל המרוץ מחוסר פופולריות ורק עקשנותו של ון ויננדאל איפשרה את המשך קיום המרוץ.
מאמצע שנות העשרים הפך המרוץ לפופולרי. סיבה אחת לכך הייתה דחיית מועד המרוץ בשבוע, דבר שמנע התנגשות עם המרוץ הפופולרי של מילאנו - סן רמו. סיבה נוספת הייתה כניסתם של יצרני אופניים שנכנסו כמממנים למרוץ ודאגו להביא למרוץ את הרוכבים הבולטים באותן שנים. ב-1939 התמזג ה"ספורטוורלד" שארגן את המרוץ עם העיתון "ניוזבלאד" וזה הפך למארגן המרוץ. בכל שנות מלחמת העולם השנייה המשיך המרוץ להתקיים כסדרו ועל רקע זה הואשמו מארגניו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. נטען אף כי הגרמנים סייעו בשיטור ופיקוח על המסלול.[1] בנוסף, החל העיתון המתחרה "הט פולק" לארגן מרוץ שעבר במסלול די דומה לרונדה ון פלנדרן וצבר פופולריות גם הוא.
למרות התחרות מצד מרוץ האומלופ "הט פולק" ומצד מרוצים נוספים הנערכים עד היום ברחבי פלנדריה, הפך הרונדה ון פלנדרן למרוץ הקלאסי החשוב ביותר בבלגיה, אשר נחשבת כמדינה המובילה בכל הקשור למרוצים חד יומיים. הרוכבים הבלגיים זכו עד כה ב-69 ניצחונות מתוך 108 השנים בהן נערך המרוץ.
מסלול המרוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקודת הזינוק למרוץ, שאורכו היום הוא כ-255 ק"מ, היא בעיר ברוז'. המרוץ עובר כל שנה בנתיב שונה במקצת, אולם בדרך כלל, נתיב המסלול עוקף את העיר גנט (שבה התקיים הזינוק בכל שנות המרוץ עד 1976) מדרום, ומסתיים בעיר מרבקה אשר נמצאת בארדנים הפלמיים. ב-2012 שונה מסלול המרוץ והסתיים באודנארדה (Oudenaarde).[2] המסלול מתפתל ברחבי פלנדריה ומקפיד לעבור במעברים מפורסמים אשר המייחד אותם הוא היותם סלולים באבני מרצפת (Pavè), דבר אשר מקשה על הרוכבים ומצריך מומחיות וניסיון רב.
המסלול משופע בעליות קצרות אך תלולות, אשר גם הן, מתאימות לסוג מסוים של רוכבים. המעברים אשר זכו לפרסום הרב ביותר הם:
- קופנברג - מעבר צר ותלול שבו נאלצו חלק מהרוכבים לשאת את אופניהם על כתפיהם. ב-1987 נאלצה מכונית מנהל המרוץ לדרוס את אופניו של הרוכב שהוביל במרוץ באותה עת (וכמעט גם את רגלו) לאחר שנפל במעבר ועיכב את חבורת הרוכבים שרדפה אחריו. לאחר תקרית זו, הוצא מעבר קופנברג ממסלול המרוץ עד אשר שופץ המעבר ב-2003 וכיום, לאחר שהורחב במקצת ונסלל באבני מרצפת חדשות, הוא שוב במסלול המרוץ, אם כי עדיין נחשב לעלייה הקשה ביותר במסלול.
- אוד - קווארמונט - התפרסם במיוחד בכך שהוא המעבר הוותיק ביותר מבין כל המעברים ונרכב לראשונה במרוץ בשנת 1919.
- פאטרברג - מעלה תלול וקצר הנמצא מרחק קצר אחרי האוד קווארמונט.
- מור ון חררדסברגן (ידוע גם בשמו הצרפתי מור דה גראמונט) - עד 2011 הייתה העלייה הלפני אחרונה במרוץ שנמצאה כ-15 ק"מ לסיום ושמשה לרוב כזירה להתקפות אשר פעמים רבות חרצו את גורל המרוץ. גם ב"מור" הוחלפו ב-2003 האבנים ולמרות שיפועו, שהוא התלול ביותר במסלול (20% בנקודה מסוימת), הוא כבר אינו מפחיד את הרוכבים כבעבר. שיפוץ ה"מור" גרר תלונות מצד הרוכבים המקומיים שחשו כי יתרונם הביתי, בכך שהכירו כל אבן במעלה, אבד. ב-2012 הוציאו מארגני המרוץ את ה"מור" ממסלול המרוץ, אך הוא הוחזר ב-2017 ומוקם במרחק של כ-95 ק"מ מקו הסיום, שם השפעתו על התפתחות המרוץ היא פחותה.
- בוסברג - עד 2011 הייתה העלייה האחרונה במרוץ. נמצאה כ-12 ק"מ מקו הסיום.
החל מ-2012 שונה המסלול, כך ששתי העליות המכריעות הן אוד-קווארמונט ופטרברג, שנרכבות פעמיים בשלבים הסופיים של המרוץ. בפעם השנייה, שהיא לקראת סוף המרוץ, האוד-קווארמונט ממוקם כ-17 ק"מ מקו הסיום והפטרברג כ-13 ק"מ מקו הסיום.
במחצית הראשונה של המאה העשרים עבר מסלול המרוץ בכבישים שמצבם היה גרוע ביותר. חלקם היו למעשה דרכי עפר וחלקם קטעים מרוצפים שהיו מלאים מהמורות. בשנים אלו, די היה בתנאי המסלול הקשים כדי לפצל את דבוקת הרוכבים. מצבם של הקטעים המרוצפים של אותן שנים היה גרוע בהרבה מהקטעים המוכרים כיום. האבנים לא היו מסותתות, הונחו בצורה אקראית ושפתיהן בלטו בדרך. לפני מלחמת העולם השנייה רק הכבישים החשובים באזור היו כבישי אספלט. בתנופת הפיתוח שלאחר המלחמה נסללו רוב הכבישים באספלט ומארגני המרוץ שקודם ניסו לשפר את תנאי המסלול, מצאו את עצמם במצב הפוך בו היה עליהם לשמור על קטעי דרכים שבהן יישארו הקטעים הישנים המרוצפים על מנת לשמר את מסורת המרוץ ולמנוע מאוץ המוני בסיום.
למרות היותם של המעברים עתיקים כשלעצמם, למעשה, רוב המעברים שבהם עובר המרוץ כיום, נכנסו למסלול המרוץ רק בשלושים השנים האחרונות. רוב המעברים המפורסמים נמצאים בדרכים כפריות שיש עליהן במשך כל השנה תנועה מעטה מאוד. בשל פרסומם של המעברים והפיכתם למוקד משיכה לתיירות של חובבי אופניים, שומרות הרשויות האזוריות בפלנדריה על מצבם הגרוע של המעברים ונמנעות משיפוץ הדרכים. השיפוץ נעשה רק כאשר קיימת סכנה אמיתית לרוכבים, הנגרמת לרוב מתזוזת אבני מרצפת במעבר או מגנבת אבני מרצפת על ידי תיירים.
רוכבים אשר צברו מספר ניצחונות גדול במרוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
שישה רוכבים בהיסטוריה הצליחו לנצח שלוש פעמים במרוץ הקשה והם:
- אשיל בוייס בשנים 1940, 1941 ו-1943
- פיורנצו מאני בשנים 1949, 1950 ו-1951
- אריק למן בשנים 1970, 1972 ו-1973
- יוהאן מוזיאו בשנים 1993, 1995 ו-1998
- טום בונן בשנים 2005, 2006 ו-2012
- פביאן קנצ'לארה בשנים 2010, 2013 ו-2014
- מת'יו ואן דר פול בשנים 020, 2022 ו-2024
- בין הרוכבים שניצחו במרוץ פעמיים, ניתן לציין במיוחד את הרוכב הבלגי בריק סכוטה שבין השנים 1940-1959 זינק 20 פעם למרוץ הקשה (וסיים את המרוץ 16 פעמים). הוא ניצח כאמור פעמיים ובנוסף זכה פעמיים בסגנות וארבע פעמים במקום השלישי. ג'ורג' הינקאפי מחזיק בשיא כרוכב שסיים את המרוץ מספר הפעמים הרב ביותר - 17.[3]
רשימת המנצחים בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2000 - אנדרי צ'מיל
- 2001 - ג'אנלוקה בורתולמי
- 2002 - אנדראה טאפי
- 2003 - פטר ון פטגם
- 2004 - סטפן וזמן
- 2005 - טום בונן
- 2006 - טום בונן
- 2007 - אלסנדרו באלאן
- 2008 - סטֵיין דוולדר
- 2009 - סטֵיין דוולדר
- 2010 - פביאן קנצ'לארה
- 2011 - ניק נוינס
- 2012 - טום בונן
- 2013 - פביאן קנצ'לארה
- 2014 - פביאן קנצ'לארה
- 2015 - אלכסנדר קריסטוף
- 2016 - פטר סאגאן
- 2017 - פיליפ ז'ילבר
- 2018 - ניקי טרפסטרה
- 2019 - אלברטו בטיול
- 2020 - מת'יו ואן דר פול
- 2021 - קספר אסגרן
- 2022 - מת'יו ואן דר פול
- 2023 - טאדיי פוגאצ'אר
מרוץ הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רונדה ון פלנדרן לנשים
בשנת 2004 נוצר מרוץ מקביל לנשים באותו השם, שמתרחש באותו היום של הגברים ולרוב עובר באותם הטיפוסים, אך כולל מרחק קצר יותר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של רונדה ון פלנדרן
רונדה ון פלנדרן, ברשת החברתית פייסבוק
רונדה ון פלנדרן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
רונדה ון פלנדרן, ברשת החברתית אינסטגרם- האתר הרשמי של המרוץ
- רשימת מנצחי המרוץ עד 2009
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Konrad, Gabe and Melanie (200), Bikelore, On The Wheel Publications (USA), ISBN 1-892495-32-5, p101
- ^ Tour of Flanders to finish in Oudenaarde until at least 2023, באתר cyclingnews.com, 22 בנובמבר 2016
- ^ BMC Racing Team Finishes 3-4 At Tour of Flanders, אתר קבוצת האופניים BMC, 1 באפריל 2012
