ג'מייקה קינקייד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'מייקה קינקייד
Jamaica Kincaid
לידה 25 במאי 1949 (בת 74)
סנט ג'ונס, אנטיגואה וברבודה
שם לידה אליין פוטר ריצ'רדסון
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אנטיגואנית-אמריקאית
עיסוק סופרת
מקום לימודים קולג' פרנקוניה, Princess Margaret School עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה סיפורת
סוגה רומן, מסה
יצירות בולטות אני ג'ון/לוסי, Lucy, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אלן שון (1979–2002) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים הרולד שון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'מייקה קינקייד (באנגלית: Jamaica Kincaid; נולדה ב-25 במאי 1949, בסנט ג'ונס, אנטיגואה)[1] היא סופרת ומסאית אנטיגואנית-אמריקאית-יהודייה, המשמשת גם כפרופסור ללימודי אפריקה ואמריקה בהרווארד,[2] ובקיץ מתגוררת בורמונט.[3] קינקייד זכתה בפרסים ובשבחים, אך גם בביקורות שליליות על יצירתה, שנתפסה על ידי מבקרים מסוימים כ"זועמת".[4] קינקייד השיבה שסופרים שואבים מחייהם לא פעם, ושהתיאור של כתיבתה כאוטוביוגרפית וזועמת אינו טיעון תקף נגד כתיבתה.[4]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בשם אליין פוטר ריצ'רדסון בסנט ג'ונס, בירת אנטיגואה, בשנת 1949. היא גדלה בעוני עם אמה, עקרת בית, ואב חורג, נגר. היא הייתה קרובה מאוד לאמה עד שהייתה בת תשע, אז נולד הראשון מבין שלושת אחיה. לאחר מכן, קינקייד חשה שאמה הזניחה אותה.[5]

קינקייד התחנכה במערכת החינוך הבריטית הקולוניאלית (אנטיגואה זכתה בעצמאות רק בשנת 1981).[5][6] על אף שהייתה נבונה והצטיינה בבחינות, הוצאה קינקייד מבית הספר על ידי אמהּ, כדי שתסייע בפרנסת המשפחה כשנולד אחיה השלישי, כיוון שהאב החורג חלה ולא יכול לפרנס עוד.[5] כשהייתה קינקייד בת 17, בשנת 1966, שלחה אותה אמה לסקארסדייל, פרבר אמיד של ניו יורק, לשמש שם או פר.[7] בניו יורק, סירבה קינקייד לשלוח כסף לאמהּ, או להשיב על מכתביה.

בשנת 1979 נישאה לאלן שון, מלחין ומרצה במכללת בנינגטון. שון הוא בנו של ויליאם שון, עורך הניו יורקר בזמנו, ואחיו של השחקן וואלאס שון. הם התגרשו בשנת 2002. לזוג שני ילדים: הרולד, מפיק מוזיקלי שיוצר תחת שם הבמה Levelsoundz, ואנני רוזמונד, זמרת-יוצרת. קינקייד חובבת גינון נלהבת, וכתבה רבות על הנושא.

ב-2006, קינקייד התגיירה במסגרת חינוך ילדיה (שון הוא ממוצא יהודי).[8][9]

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שעבדה כאו פר, נרשמה קינקייד ללימודי ערב במכללה. מקץ שלוש שנים, התפטרה ממשרתה כדי ללמוד במכללת פרנקוניה בניו המפשייר, משזכתה במלגה מלאה מאותו מוסד. אך מקץ שנה אחת נשרה קינקייד מהלימודים וחזרה לניו יורק.[8] שם החלה לכתוב בכתב עת לבנות עשרה, ושינתה את שמה לג'מייקה קינקייד בשנת 1973, עם פרסום המאמר הראשון פרי עטה. היא תיארה את שינוי שמה כ"דרך לעשות דברים בלי להיות אותו אדם שלא יכול לעשות אותם, האדם שנשא את כל המטען הזה."[6] את השם ג'מייקה בחרה כהומאז' למוצאה באיים הקריבים, והשם קינקייד צלצל יפה, לטעמה, עם השם ג'מייקה.[10] לימים החלה קינקייד לכתוב בכתבי העת וילג' ווייס ו-Ingénue. כמו כן פרסמה סיפורים קצרים ב-The Paris Review ובניו יורקר, שבו פורסם הרומן הראשון שלה, לוסי, בהמשכים.

היא מכהנת כפרופסור ללימודים אפריקאים ואפריקאים-אמריקאים באוניברסיטת הרווארד.[11]

הכתיבה בניו יורקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מידידות שקשרה קינקייד עם ג'ורג' טרו (George W. S. Trow), מחבר הטור האהוד בניו יורקר, "Talk of the Town", הכירה קינקייד את עורך הניו יורקר, ויליאם שון, שהתרשם מכתיבתה. שון הציע לה משרת כתיבה קבועה בכתב העת בשנת 1976, ולימים קידם אותה כבעלת טור במסגרת "Talk of the Town", שם פרסמה במשך 9 שנים. חסותו של ויליאם שון תרמה לבניית המוניטין של קינקייד כסופרת. היא כתבה בניו יורקר, בצורות שונות, במשך 20 שנה. היא התפטרה מן הניו יורקר בשנת 1996, כשהעורכת דאז טינה בראון הטילה על הקומיקאית רוזאן בר לשמש עורכת אורחת של גיליון אחד בתור קול פמיניסטי מקורי.[12] על אף הגידול במכירות תחת בראון, קינקייד ביקרה את בחירתה של בראון לנווט את כתב העת לאזור פחות ספרותי ויותר ממוקד בידוענים.[12]

קינקייד מספרת שכשכתבה בניו יורקר, רבים שאלו אותה, במיוחד נשים, איך השיגה את המשרה. קינקייד פירשה את השאלות כהתייחסות להיותה אשה שחורה צעירה "משום מקום... אין לי תארים. אין לי כסף. אני מגיעה ממקום עני. הייתי משרתת. נשרתי מהמכללה. פתאום אני כותבת בניו יורקר, וחיה חיים כאלה, וזה כנראה מעצבן אנשים."[4]

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומנים של קינקייד שואבים מחייה, אך קינקייד מזהירה שלא לפרש את הרכיבים האוטוביוגרפיים שבהם כפשוטם:

כל מה שאני אומרת אמת, וכל מה שאני אומרת אינו אמת. שום דבר מזה לא יתקבל כראיה משפטית.

— ג'מייקה קינקייד, בריאיון עם קיי בונטי (אנגלית) בכתב העת The Missouri Review.

יצירתה מטעימה התרשמויות ורגשות על פני התפתחות עלילתית[13] ומתארת מתחים קולוניאליזם ונאו-קולוניאליסטים, כמו גם דמויות אמהות חזקות.[14]

האינטלקטואל ומבקר הספרות השחור הנרי לואיס גייטס ג'וניור ניסח את תרומתה של קינקייד כך:

היא אף פעם לא חשה צורך לתבוע הכרה בקיומם של עולם שחור או של תפיסה נשית. היא מניחה את קיומם. אני חושב שזה הולך נגד הזרם, ואני חושב שיותר ויותר סופרים אמריקאים שחורים יתחילו להניח את זה, כמוה. כך נוכל להתקדם מעבר לנושא הגדול גזענות, ולהגיע לנושאים עמוקים יותר כמו איך שחורים אוהבים ובוכים וחיים ומתים. והרי בזה עוסקת אמנות.

— הנרי לואיס גייטס ג'וניור, מצוטט על ידי לזלי גאריס, "Through West Indian Eyes", במגזין הניו יורק טיימס, 7 באוקטובר 1990.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנונה של קינקייד זכה לביקורות חיוביות ושליליות. מבקרת בשם Annie John שיבחה את סגנונה של קינקייד בשל הבחנות האופי, השנינות, והקיצור,[15] ואחרים שיבחו את הליריות של סגנונה.[3] המשורר והמסאי דרק וולקוט, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1992, תיאר את סגנונה של קינקייד כך:

מבחינה פסיכולוגית, כשהיא מחברת משפט, הטמפרטורה שלו היא שהוא נע אל עבר סתירתו. כאילו המשפט מגלה את עצמו, מגלה איך הוא חש. וזה מדהים, כי לכתוב משפט הצהרתי טוב זה דבר אחד; אבל זה דבר אחר לגמרי ללכוד את טמפרטורת המסַפר, את תחושת המספר. וזה אוניברסלי, ולא פרובינציאלי בשום צורה.

— לזלי גאריס, "Through West Indian Eyes", במגזין הניו יורק טיימס, 7 באוקטובר 1990.

סוזן סונטג שיבחה את יצירת קינקייד בשל "האמת הרגשית", החריפות, והמורכבות שלה.[6]

לעומת זאת, המבקר פיטר קרת' כינה את ספרה של קינקייד My Brother "הספר הכי מוערך יתר על המידה לשנת 1997".[16] המבקר דווייט גארנר מהניו יורק טיימס כינה את הרומן See Now Then "דו-קוטבי, חצי סיאנס, חצי מארב", וכן "מעין גירוש שדים מגושם מהסוג שסופרים רבים מחברים אבל משכילים לא לפרסם. [הספר] אינו צובר שום משקל מוסרי בזמן התגלגלותו. הוא דורש מאיתנו מעט, ונותן מעט בתמורה."[17]

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים וכיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפרסים שבהם זכתה:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'מייקה קינקייד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דף על קינקייד (אנגלית) בתוך Writers of the Caribbean באתר אוניברסיטת מזרח קרוליינה.
  2. ^ דף הסגל של קינקייד (אנגלית) באתר המכללה.
  3. ^ 1 2 "Voices from the Gaps" באתר אוניברסיטת מינסוטה.
  4. ^ 1 2 3 אליסה לו, "Jamaica Kincaid: People say I’m angry because I’m black and I’m a woman" באתר כתב העת "סלון".
  5. ^ 1 2 3 דף עובדות ביוגרפיות על קינקייד (אנגלית), באתר ה-BBC.
  6. ^ 1 2 3 לזלי גאריס, "Through West Indian Eyes", במגזין הניו יורק טיימס, 7 באוקטובר 1990.
  7. ^ האנה לוינטובה, "Our Sassy Black Friend", בכתב העת Mother Jones, גיליון ינואר-פברואר 2013.
  8. ^ 1 2 מיה סלע, "ג'מייקה קינקייד עירומה מרומנטיקה", באתר עכבר העיר, 7 ביוני 2010.
  9. ^ דונה הלפר, "Black Jews: A Minority Within a Minority", באתר UJC.ORG של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה.
  10. ^ ריינהרד סנדר, "Review of Diane Simmons, Jamaica Kincaid", בהוצאת אוניברסיטת איי הבתולה.
  11. ^ דף הסגל של קינקייד (אנגלית) באתר אוניברסיטת הרווארד.
  12. ^ 1 2 פלישה ר' לי, "AT HOME WITH: Jamaica Kincaid;Dark Words, Light Being", באתר הניו יורק טיימס, 25 בינואר 1996.
  13. ^ תומאס קאסידי, הערך על ג'מייקה קינקייד בתוך Critical Survey of Long Fiction במאגר Literary Resource Center.
  14. ^ הערך על קינקייד בתוך Columbia Guide to Contemporary African American Fiction. במאגר Literary Resource Center.
  15. ^ אני ג'ון, "Jamaica Kincaid", באתר ה-BBC.
  16. ^ פטר קרת', "הספרים הגרועים של 1997" (אנגלית), באתר כתב העת סלון, 24 בדצמבר 1997.
  17. ^ ביקורת על הספר (אנגלית) באתר הניו יורק טיימס, 13 בפברואר 2013.
  18. ^ הדף של קינקייד באתר קרן גוגנהיים (אנגלית)
  19. ^ גילי איזיקוביץ, פרס דן דוד לספרות יוענק לא"ב יהושע ולג'מייקה קינקייד, באתר הארץ, 7 בפברואר 2017
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27מייקה_קינקייד&oldid=36834562"