חזה חשוף
חזה חשוף אצל גברים הוא היעדר חולצה או לבוש עליון אחר, מהמותן ומעלה. בשפת הדיבור בעברית מודרנית נהוג לעיתים לומר את המושג האנגלי "שירטלס" (Shirtless), או "להיות בלי חולצה".
בחברות המתועשות, מקובל לראות גברים חשופי חזה באופן ניכר יותר מאשר נשים חשופות חזה (טופלס). זאת מאחר שחשיפת שריר החזה הגדול אצל גברים אינו נחשב טאבו כחשיפת חזה נשי. למרות זאת, בשני המקרים מדובר באזורים הנחשבים לעיתים קרובות כמושכים מינית ושתי הצורות נחשבות לסוג של עירום חלקי.
גברים שוהים לעיתים קרובות בלי חולצה בסביבה של ים, בריכה, פארק וככלל באווירה של חופשה ופנאי, וכן בבית, במיוחד סביב עונת הקיץ. שהיה בלי חולצה נחשבת לנוחה ונעימה יותר בשעת עבודה ופעילות פיזית, שיזוף, בסביבה רטובה או כשחם.
במדינות אירופאיות כגרמניה וצרפת, גם נשים שוהות לעיתים קרובות בחזה חשוף בסביבה של חופשה ופנאי, בדגש על שיזוף, ים וכו'.
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוון העתיקה הייתה חשיפת הגוף מקובלת. בתחרויות הספורט היווניות התחרו המתמודדים בעירום מלא. ברומא העתיקה, שירשה חלק מהתרבות היוונית העתיקה, היה יחס שונה לעירום, ועירום פומבי נחשב לא ראוי, מלבד במקומות מסוימים כמו בתי מרחץ, ועבור המתחרים באירועי תרבות כדוגמת תחרויות גלדיאטורים. עם התפשטות הנצרות במאה הרביעית, נעלמה בהדרגה האדרת הגוף, פסקו אירועים כדוגמת תחרויות הגלדיאטורים, והרומאים הנוצרים החלו לראות בעירום, ואף בעירום חלקי, חטא.
ככלל, יחס הנצרות לחזה גברי חשוף היה דו ערכי. מצד אחד, לא זו בלבד שדמות ישו על הצלב נחוותה כחשופת חזה, ואין-סְפוֹר ציורים ופסלים מנציחים אותה כך, אלא יש הגורסים כי באמנות הנוצרית המתארת את ישו, קיימת מידה רבה של ארוטיות. ומצד שני, התייחסו גורמים שונים בנצרות, בתקופות שונות, אף לחזה גברי חשוף כאל עירום חלקי שאינו מכובד.[1]
עם זאת, בתרבות המערבית, לאורך ההיסטוריה תמיד הייתה עבודה של גברים בחזה חשוף מקובלת, בזמן העבודה, אצל פועלים פשוטים בתחומי החקלאות, המכרות, וכן במקרים אחרים בהם הצורך בקירור הגוף עלה על הצורך בהגנה מפני חשיפה לשמש.
דווקא בתקופה הוויקטוריאנית הוחמרה הגישה, וחזה גברי חשוף בציבור הפך לדבר מגונה אפילו בחופי רחצה. בתקופה זו נעשה שימוש בקרונות רחצה כדי להסתיר את הגוף העירום. בעשור הראשון של המאה ה-20 נחשבה עדיין חשיפת פטמות הגבר כלא ראויה בחלק מחופי הרחצה הציבוריים, ובמשחקים האולימפיים הראשונים לבשו השחיינים ביגוד מלא במהלך תחרויות השחייה.
בעשור השני והשלישי של המאה העשרים, אמנם המשיכה ההקפדה על כיסוי החזה הגברי בחופי הרחצה, אך בהדרגה הפכה התופעה למקובלת יותר. תקנות קוד הייז המחמירות, שאומצו רשמית בהוליווד ב-1930, לא התייחסו כלל להופעה בחזה גברי חשוף, ובשנות הארבעים והחמישים כבר מקובל היה לראות גברים חשופי חזה הן בחופי הרחצה ובמקומות בילוי שונים והן בסרטי הקולנוע. מאמצע המאה ה-20 ועד היום הפך החזה החשוף בתרבות המערבית לתופעה מקובלת. בימים חמים ניתן לראות ברחובות ואפילו בחנויות ובמרכולים גברים בחזה חשוף. עם זאת, גם כיום עשוי חזה חשוף להיחוות כלא עונה על קוד הלבוש המתאים, ובמקומות שונים כדוגמת כניסה לתיאטרון, או משרדים של עובדי צווארון לבן, כניסה בחזה חשוף אינה מקובלת.
באפריקה שמדרום לסהרה, נחשב בעבר חזה חשוף אצל גברים, במקרים רבים, כחלק מהופעה נורמטיבית ומכובדת. כניסת האסלאם למדינות מסוימות הפחיתה את התופעה. כניסת המודרניות למדינות אחרות באפריקה השוותה את היחס לכך לנורמות הקיימות במערב.
בחלק ממדינות מזרח אסיה, חזה חשוף, הן אצל גברים והן אצל נשים, אינו מקובל תרבותית, וחשיפת חזה בציבור, ואפילו בחופי רחצה, נחשפת כדבר פוגעני. בקוריאה הדרומית לדוגמה, גברים בוגרים רוחצים בים עם חולצה או בגד עליון המכסה את חזם. בחלק ממדינות דרום-מזרח אסיה המוסלמיות, קיים איסור חמור על נשים לחשוף את גופן, ודווקא שם אין איסור דומה על גברים. בהודו, אנשי הדת, ובעיקר המאמינים בהינדו, אינם לובשים חולצות. הבגד המסורתי הוא סוג של גלימה התלויה על הכתף וחושפת חלק ניכר מהחזה. במקרים מסוימים, הכניסה של גברים למקדשים הינדואיסטים מותנית בהורדת החולצה ובכניסה עם גלימה מסורתית תואמת או בחזה חשוף.
בעולם המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הופעה של זמרים ונגנים בחזה חשוף, היא דבר מקובל כיום בתחום המוזיקה, בעיקר בהופעה חיה. בין הסיבות לכך - קיום ההופעה במזג אוויר חם במקום ללא ממוזג, נורמות תרבותיות וחברתיות, מוחצנות של הזמר, או ניסיון לקדם את עצמו כסמל מין אטרקטיבי.
בין הזמרים והלהקות המופיעים או שהופיעו בעבר ללא חולצות, באופן קבוע וכסמל מסחרי, ניתן למצוא את רד הוט צ'ילי פפרז, איגי פופ, פרדי מרקיורי, אביב גפן, ועוד.
בפרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרסום הוא אחד התחומים בהם ניכר פער משמעותי בין ייצוג הגבר לייצוג האישה. בעוד שנשים מיוצגות בפרסומות, לעיתים קרובות באופן שוביניסטי המציג את גופן כאובייקט מיני, גם ללא קשר מיידי למוצר המופיע בפרסומת, הרי שגברים מופיעים בפרסומות באופן מובהק יותר כבעלי סמכות ובעלי מקצוע, או כאנשי משפחה חמים, ולרוב בביגוד מלא. לרוב, גברים מופיעים בפרסומות בחזה חשוף רק בהקשר מתאים, כאשר הם מפרסמים מוצרי בושם, גילוח, או ביגוד, ולא כאמצעי פיתוי עקיף; וזאת בניגוד לשילוב נשים חשופות בפרסומות בתחומים רבים אחרים.[2]
עם זאת, בעשרים השנה האחרונות ניכר גידול משמעותי גם בהחפצה של גברים בפרסום, וגם גברים הופכים להיות אובייקטים מיניים. (אך עדיין היחס לנשים כאובייקט רב יותר). ניתן לראות את תהליך השינוי ביחס לגוף הגבר, בפרסומות, באופן מקביל לשינוי המציאות הכלכלית והחברתית. בין השינויים שעברו על החברה המערבית בעשרים השנים האחרונות, הפכה האסתטיקה למאפיין מרכזי בפרסומות. גידול בשיעור הנשים בכוח העבודה, וקידומן, הופך אותן בהדרגה לצרכניות בעלות כוח קנייה. ומשום כך מגויסים דוגמנים גברים, מתוך הנחה, כי יכולת השכנוע של קהל הלקוחות הנשיים יגדל כאשר בפרסומת מופיע גבר אסתטי עם שרירי בטן וחזה מוצקים. גם הקמפיין הציבורי שאותו מנהלים ארגוני הנשים זה שנים רבות, בדרישה לאי החפצת נשים בפרסומות ובשוויון בהתייחסות, עושה את שלו. לרוב אין מחאות ציבוריות רבּוֹת על ניצול והחפצה, במקרים של דוגמן גבר המופיע ללא חולצה בפרסומות.[3][4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Leo Steinberg, The Sexuality of Christ in Renaissance Art and in Modern Oblivion
- ^ דפנה למיש, המדיה הזונה והמדונה. אוניברסיטת תל אביב, החוג לתקשורת, מרץ 2002.
- ^ ענת פירסט, נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית, הספרייה הווירטואלית של מטח, 2001
- ^ עטרה בילר, מותגים ומינם או מדוע דווקא גבר בפרסומות המיועדות גם לנשים?, אותות, כרך מס' 212, הוצאת איגוד המפרסמים בישראל, 1998