יהוא (מחזה)

יהוא

כרזת המחזה
כתיבה	גלעד עברון
הצגת בכורה	23 במאי 1992
שפה	עברית

יהוא הוא מחזה פרי עטו של גלעד עברון. המחזה הוא אלגוריה לשלטון ישראל ביהודה ושומרון.

עלילה

המחזה מתייחס להתרחשויות המתוארות בשני פרקים בתנ"ך: ט' וי' בספר מלכים ב'.

חוץ מדמותו של יהוא המופיע בפרקים אלה, שאר הדמויות ועיקרה של הדרמה הן יצירי דמיונו של עברון.

המאורעות מתרחשים מעט אחרי מלכותם של אחאב ואיזבל. יהוא, קצין בצבא ישראל, מובא למשפט כפושע מלחמה המשתולל בהרים שבשליטת ממלכת ישראל ורוצח תושבי כפרים כבושים. עזגד מפקד הצבא תובע מזיף ראש השרים להוציא להורג את יהוא. אבל דמותו הפראית והכריזמטית של יהוא מפתה את זיף ובמקום לחתום על גזר הדין, הוא בוחר ל"תרבת" את הקצין הפרוע וללמד אותו התנהגות נאותה וסגנון של בן תרבות. יהוא אמנם לומד את הסגנון, אבל אינו משנה את דרכיו ובהזדמנות הראשונה הוא חוזר בראש צבא, מחסל את יהורם, מלך ישראל, אונס את זילפה אלמנתו, ומהחלון משליך אל הכלבים את איזבל אשת המלך הקודם. הוא ממליך את עצמו למלך ישראל וקורא לזיף ועזגד הנמצאים בעיר אחרת לצאת ולהילחם נגדו. במקביל לעלייתו הרצחנית של יהוא לשלטון המחזה מתאר את תהליך התפוררותו הנפשית והמוסרית של ראש השרים זיף שאין בו את גדלות הנפש והכוח לצאת מול יהוא. הוא מעדיף להתרפס ואף לכרות את ראשיהם של 70 מבני משפחת המלוכה ולהביאם בדודים אל יהוא. עזגד, שר הצבא, שאינו מוכן להשתתף בכניעה זו בוחר להתאבד עם אשתו. זיף שמוצא עצמו ניצב מול הראשים הכרותים למול ציבור גדול, ולמול האירוניה המקברית של יהוא, מידרדר ומאבד את שפיותו וזכרונו.

עלילת המחזה נתונה במסגרת של ניסיונה של קטורה, בתו של זיף, להחזיר לזיף את זיכרונו. כך מאיים ודורש ממנה יהוא, המבקש בתום הרציחות להתרווח בארמון המלוכה וליהנות בניחותא משיחות עם זיף, מורהו הגדול לסגנון. כשנדמה לרגע ששפיותו של זיף אמנם שבה אליו, הוא מתאבד, כמי שאינו מסוגל לעמוד מול תוצאת חידלון מעשיו. יהוא נותר לבדו עם שני חיילים רצחניים, נושאי דברו. "אלה הכי מפחידים אותי" הוא אומר "העתיד".

פרופסור שמעון לוי כתב על המחזה:

"יהוא, שאחרי חתירתו הנמרצת והברוטאלית אל כס השלטון, מבקש ליהנות ממנעמיו ולהגות ברומם של דברים, אבל הוא מוקף בצללי אנשים שבורים שעוותו על ידו, והם מחזירים לו כמראה את פשר מעשיו, ואין לו אפשרות עוד לשאול שאלה ולהיחלץ מתוך עצמו."

ההצגה זכתה בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית המחזה המקורי הטוב ביותר לשנת 2015.

הפקת 1992

ההפקה הראשונה של המחזה עלתה ב-23 במאי 1992, בדיוק 30 יום לפני מערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימה ב-23 ביוני 1992. הכתבות על ההצגה התחילו להתפרסם לפני עלייתה והיו מי שפירשו אותה כביקורת על שר הביטחון שרון (יהוא בהצגה) ועל ראש הממשלה בגין (זיף בהצגה) שמסתגר בביתו^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}.

כתבה של רם לוי במגזין חדשות "יומן" על המחזה נפסלה לשידור, על ידי מנהל הטלוויזיה אריה מקל, בשל ההשוואה שערכו המחזאי גלעד עברון והבמאי חנן שניר במהלכה, בין הסיפור התנ״כי למצב בישראל. הפרסום הרב אודות כך היקנה להצגה כותרות בעיתונים וסייע לפרסומה. ההצגה הוצגה 173 פעמים.

ההצגה שוחקה על במה משופעת, ריקה ופתוחה שרצפה דמוית שיש, כשהשחקנים יושבים סביבה על כיסאות, קמים מהם כדי לשחק וחוזרים לשבת עם סיום משחקם או עם מותם, כשכיסוי על ראשם.

הבמאי חנן שניר פיתח שפה בימתית שאינה ריאליסטית, המדגישה את הטקסי, ומשתמשת בסגנון מוקפד של תנועות ומחוות מיוחדים כדי לייצור חוויה של עולם שאורחותיו דומים לאלה שלנו, אך גם שונים מהנהוג בימינו. כך גם היה לבושם של השחקנים שחלקם עטו כיסויי גוף אקספרסיביים שהקצינו ועיוותו את גופם. שפת המחזה בה דיברו השחקנים הייתה שילוב מסוגנן בין השפה העכשווית לשפה התנ"כית.

פרופסור שמעון לוי כתב על המחזה:

"המחזה מעלה את שדות האלימות והכוח המצויים מתחת או מעבר לכיסויי המולת היום יום, ייצוגם המסוגנן, באמצעות ההרחקה התנ"כית מאפשר לזהות אותם במבנים הפוליטיים וביחסים בין אנשים, וכך המרחק של הטקס והסגנון מאפשר דווקא קרבה."

העלאת המחזה בתיאטרון הישראלי

1. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 23 במאי 1992

• יוצרים: במאי - חנן שניר, תפאורה - רוני תורן, תלבושות – בוקי שיף, תאורה – בן ציון מוניץ, מוזיקה – אורי וידיסלבסקי, תנועה – אריה בורשטיין

• שחקנים: יהוא – יגאל נאור, זיף – אלכס פלג, מעכה – רבקה גור, עזגד – ששי סעד, אלי דנקר, זלפה – רוזינה קמבוס, קטורה – נאוה זיו, חייל א' – רמי ורד, חייל ב – יורם יוספסברג

2. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 14 במאי 2015

• יוצרים: במאי - אילן רונן, תפאורה - ניב מנור, תלבושות - נטשה טוכמן-פוליאק, מוזיקה - אורי וידיסלבסקי, תנועה - מירי לזר, תאורה - זיו וולושין, שפה ודיבור - אסי אשד

• שחקנים: יהוא - גיל פרנק, זיף - דב רייזר/ יגאל שדה, מעכה - רזיה ישראלי, עזגד - אלון נוימן, זלפה - מאיה מעוז, קטורה - לאה גלפנשטיין, חייל א' - דניאל סבג, עודד אהרליך, חייל ב' - שלומי ברטונוב, מחליף לחייל א/ ב- עודד אהרליך

לקריאה נוספת

• "יהוא", בתוך: גלעד עברון, "שישה מחזות", קובץ מחזות, הוצאת ספרא, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 66-15.
• יואב רינון, "זהו מחזה העוסק, כזכור, בחורבן: אתיקה בעידן של כיבוש - מלים ומעשים ביהוא לגלעד עברון", במה 130 (תשנ"ג) 5-22

קישורים חיצוניים

• עמוד ההצגה באתר ארכיון תיאטרון הבימה

ביקורות על הפקת 1992

• שוש אביגל, חוויה אסתטית מרתקת, חדשות, 10 ביוני 1992

ביקורות על הפקת 2015

• רון שוורץ, ‏היסטוריה של אלימות, באתר גלובס, 25 ביוני 2015
• מיכאל הנדלזלץ, "יהוא": מחזה מוסר מקראי על כיבוש משחית, באתר הארץ, 23 ביוני 2015
• מרט פרחומובסקי, עכבר העיר, יהוא: דרמה אנושית חיה ומשכנעת, באתר הארץ, 24 ביוני 2015
• מרב יודילוביץ', "יהוא" של הבימה: אמיץ ומבריק, באתר ynet, 24 ביוני 2015
• שי בר יעקב, דרך המלך, באתר "ידיעות אחרונות", 13 ביולי 2015
• שי הרלב, שחיתות, הרג וטיוח בממלכה. נשמע מוכר?, באתר הארץ, 23 ביולי 2015