אילן רונן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אילן רונן
לידה 1948 (בן 76 בערך)
קיבוץ עין גב, ישראלישראל ישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1973
עיסוק במאי, מנהל אומנותי
מקום לימודים
בת זוג רחל הפלר
צאצאים יעל רונן, מיכאל רונן
פרסים והוקרה
  • פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה (2011)
  • פרס ע"ש מסקין עבור בימוי המחזה המקורי "צ'רלי קצ'רלי בת. החאן
  • פרס "ורד הכסף" (1982, עבור הבימוי והצגת השנה "טוב" בת. הקאמרי
  • פרס ע"ש משה הלוי (1984) על מכלול עבודותיו בת. הקאמרי
  • פרס מחזמר השנה, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"(2005) בבימויו בת. הבימה
  • פרס ההצגה הטובה ביותר של השנה בקטגוריית המחזה הישראלי, "יהוא" (2006) בבימויו בת. הבימה
  • פרס "קיפוד הזהב" להצגות הנבחרות "מחכים לגודו" ו"הזמן הצהוב (2020) בבימויו בת. יפו
  • פרס הבמאי המצטיין ע"ש יוסף מילוא עבור בימוי ההצגה "גדר חיה" (2021) בת. הקאמרי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אילן רונן (נולד ב־1948) הוא במאי תיאטרון ישראלי. שימש כמנהל האמנותי של התיאטראות החאן, הקאמרי והבימה וכנשיא ה-UTE (איגוד התיאטרונים האירופי). לאורך השנים ביים בארץ ובחו"ל למעלה מ-96 הצגות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יליד קיבוץ עין גב. בשנת 1954, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד עבר עם הוריו לקיבוץ גנוסר, בו גדל. בגיל 13 עבר עם משפחתו לנתניה. שם החל את פעילותו הדרמטית, במסגרת החוג הדרמטי של תיכון טשרניחובסקי בעיר, בניהולו של המחזאי יעקב בר נתן. בשנת 1972 סיים את לימודיו בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. למד בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, ומשם החל בקריירה ענפה ומצליחה כבמאי תיאטרון וכמנהל אומנותי.

בימוי וניהול אומנותי בתיאטרון החאן הירושלמי (1975 - 1982)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לימודיו בבית צבי (1972) התבקש אילן רונן על ידי מנהל בית הספר דאז, דוד ברגמן לשמש כמורה ובמאי בבית הספר. באותה שנה כתב וביים עם התלמידים את ההצגה "טוב למות בעד עצמנו" שהוזמנה לאחר מכן לעלות על "בימת צוותא" בתל אביב והוצגה בה בהצלחה רבה.[1]

לאור ההצלחה הגדולה של ההצגה מילכוד 22, אותה כתב וביים בעקבות ספרו הנודע של ג'וזף הלר בתיאטרון החאן, מונה בגיל 27 בלבד למנהלו האומנותי של התיאטרון בהמלצת הבמאי מייקל אלפרדס, שפרש מתפקידו כמנהל אומנותי ולהקת שחקני החאן. רונן כיהן בתפקיד בשנים 19751982. בין ההצגות הבולטות שביים בתיאטרון החאן, "מלחמות היהודים" מאת יהושע סובול, "ג'ונגל הערים" מאת ברטולט ברכט, ועיבוד ל"אידיוט" על פי דוסטויבסקי.

בשנים 1984-1983 ביים בתיאטרון חיפה את המחזות "עקומים" מאת מרטין שרמן ו"מחכים לגודו" מאת סמואל בקט. האחרונה זכתה לשבחים רבים בארץ ובעולם בשל הפרשנות הפוליטית שהעניק רונן למחזה, בהפקה דו לשונית (עברית וערבית) שזכה בשל כך לפרסום, בין היתר, בספר "Directing Beckett" מאת Lois Oppenheim מאוניבסיטת מישיגן (1994) ובספרו של פרופסור דייוויד ברדבאיי (David Bradby) "Waiting for Godot" בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' (2001), בו נבחרה כאחת ההפקות המשמעותיות שהוצגו בעולם. ב-1994 הוזמנה ההצגה לפסטיבל הבינלאומי במנצ'סטר.

בשנת 1977 היה שותף להקמת הבמה הסאטירית בתיאטרון "צוותא" יחד עם הלל מיטלפונקט ויהושע סובול וביים את "חזרה בתשובה" מאת סובול ו"ויהי חור" מאת סובול ומיטלפונקט.

במאי בית ומנהל אומנותי בתיאטרון הקאמרי (1982 - 1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 נבחר לבמאי הבית וחבר הוועדה האומנותית של תיאטרון הקאמרי ושנתיים לאחר מכן מונה לתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון. בתקופת כהונתו טיפח דור חדש של מחזאים כגון שמואל הספרי, מוטי לרנר וגלעד עברון. אימץ את אנסמבל רנה ירושלמי תחת מטריית תיאטרון הקאמרי. גילה וטיפח דור חדש של שחקנים כגון שולי רנד, רמי הויברגר, ענת וקסמן ורמי ברוך. בין ההצגות הבולטות של רונן בתקופת זו: "טוב" מאת ס.פ. טיילור, "קסטנר" מאת מוטי לרנר ו"מיכאל קולהאס", עיבוד על פי היינריך פון קלייסט. האחרונה זכתה להצלחה בינלאומית חסרת תקדים והוזמנה לפסטיבל אדינבורו היוקרתי, לפסטיבל הבינלאומי בוורשה (1987/88), ויצאה לסיבוב הופעות במספר ערים בגרמניה וכמו כן במוסקבה וסנט פטרסבורג. בשנת 1990, בעקבות הצלחתה ההצגה "גם הוא באצילים", הוזמן אילן רונן לביימה בתיאטרון מאלי במוסקבה. וכך, היה רונן לביים הישראלי הראשון שביים ברוסיה הקומוניסטית.

ב-1992 פרש מניהול אמנותי, והפך לבמאי עצמאי, בין ההצגות הבולטות שביים, בתיאטרון הקאמרי: "מבקר המדינה", מאת אילן חצור על פי גוגול, "נורה" מאת איבסן, "קוויאר ועדשים", חפץ ו"הבכיינים" של חנוך לוין; בתיאטרון בית ליסין: "מותו של אנרכיסט מפוקפק" מאת דריו פו, חשמלית ושמה תשוקה מאת טנסי ויליאמס.

התיאטרון הלאומי "הבימה" (1995 - 2016)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימוי והקמת קבוצת הצעירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 החל לביים בתיאטרון הבימה. בין ההצגות הראשונות בבימויו בתיאטרון הלאומי, החייל האמיץ שוויק מאת ירוסלב האשק, קן הקוקייה (תרגום ובימוי) מאת דייל וסרמן ו"קרוב יותר" מאת פטריק מרבר(אנ')

בשנים 19962004 הקים, ביים וניהל את "קבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה". מטרתו של רונן הייתה ליצור חממה לבוגרי בתי הספר למשחק ולשחקני תיאטרוני פרינג', שתאפשר להם להתפתח בהדרגה בתיאטרון וליצור יחד עימו תיאטרון המחפש אתגרים תיאטרוניים, המקרב אליו קהלים צעירים. הקבוצה הפכה לאחת מגולות הכותרת של התיאטרון עם הצגות בולטות כמו "מנדרגולה", "מלחמת אחים" ו"מעגל הגיר הקווקזי", שאף זכתה להצלחה בינלאומית בפסטיבל הבינלאומי בפראג בשנת 2000. קבוצת הצעירים של תיאטרון "הבימה" המשיכה את פעילותה עד שנת 2016, בניהולם של סיגל אבין (2005 - 2009) ושי פיטובסקי (2009 -2013). הצלחת הקבוצה, הפכה למודל לחיקוי לתיאטרונים כמו בית לסין, גשר, חיפה ובתיאטרון הקאמרי שהקימו קבוצות מסוג זה לתקופות משתנות.

ניהול אומנותי בתיאטרון "הבימה" (2004 - 2016)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 מונה אילן רונן למנהל האומנותי של תיאטרון הבימה. במהלך כהונתו נאלץ התיאטרון לעזוב את משכנו הקבוע לרגל שיפוץ הבניין למשך כחמש שנים, שבעקבותיו פנה רונן להנהלת תיאטרון הקאמרי ויזם עימה סדרה של שיתופי פעולה על מחזות מאתגרים מבחינה אומנותית: "חברון", "אנטיגונה", "החגיגה", "אלוף הבונים", "הכיתה שלנו", "חשמלית ושמה תשוקה" (בבימויו של רונן), "אישה בורחת מבשורה" ו"הילד החולם". שיתוף פעולה דומה נעשה עם הנהלת תיאטרון באר שבע בהצגה "אנה קרנינה" (בבימויו של רונן). כתוצאה מהשיפוץ והשכרת אולמות חלופיים, נאלצה הבימה להתמודד עם משברים כלכליים חסרי תקדים. רונן צרף ללהקת השחקנים כוכבים כמו יוסי בנאי, אבי קושניר, יבגניה דודינה ורבים אחרים. מעמדם אומנם סייע למשוך קהל להצגות, אך במקביל ההחלטה ספגה ביקורת רבה על משכורות העתק ששולמו להם בעת שהתיאטרון היה בגירעון חמור[2]. במקביל, טיפח רונן דור חדש של יוצרים צעירים כמו יעל רונן (בתו), שי פיטובסקי מנהל קבוצת הצעירים, מאור זגורי, שחר פנקס, שיר גולדברג וכפיר אזולאי.

בשנת 2006 התקבלה הבימה לUTE - איחוד תיאטרוני אירופה(אנ') ובשנת 2011 היה רונן למנהל האמנותי הראשון בישראל שנבחר לתפקיד נשיא האיגוד.[3]

בין ההצגות הבולטות הנוספות שביים אילן רונן בתקופת כהונתו כמנהל אומנותי בהבימה: "כתר בראש" מאת יעקב שבתאי, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן (תרגום ופזמונים: נתן אלתרמן), "יהוא" מאת גלעד עברון ו"לבד בברלין" על פי הנס פאלאדה.

על אף ההצלחה בזירה הבינלאומית ספג התיאטרון במהלך כהונתו של רונן ביקורת מצד גורמים מסוימים בתקשורת שבחרו להתעלם מהצלחות על הבמות החשובות ביותר בלונדון, ניו יורק, מוסקבה וורשה ברלין ועוד ומתחו ביקורת על "רפרטואר שנוי במחלוקת, הפקות שלא מצליחות לגרוף פרס וירידה במספר המנויים".[4][5][6]. כל זאת, למרות שבתקופת כהונתו זכו הצגות "הבימה" לפרסי התיאטרון הישראלי בקטגוריות שונות. ביניהן: "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (2005)[7]; "אדם לא מת סתם" (2013)[8]; "יהוא" (2015)[9]; "אישה בורחת מבשורה" (2016) (יחד עם ת. הקאמרי)[10] ועוד.

מסעות לחוץ לארץ ושיתופי פעולה בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופתו כהונתו של אילן רונן כמנהל אומנותי הוזמנה הבימה להופיע על הבמות החשובות באירופה, בהצגות בבימויו, בבימוי חנן שניר - במאי הבית של התיאטרון, שי פיטובסקי - מנהל קבוצת צעירי הבימה באותה תקופה והמחזאית-במאית יעל רונן: "מלחמה" מאת לארס נורן שהוזמנה להופיע בפסטיבלים בטורינו, בוקרשט ובודפשט, "אנה קארנינה", שהוזמנה אף היא היא לבוקרשט, "מסילה לדמשק" מאת הלל מיטלפונקט, שהוזמנה להופיע במוסקבה, "הסוחר מוונציה" שייצגה לראשונה את התיאטרון הישראלי על בימת תיאטרון הגלוב בלונדון. "הקמצן", בבימויו, פתחה את הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בסין, שהתקיים ב-"People's Arts Theater", בייג'ינג, 2016. כמו כן, ההצגה "לבד בברלין" שהוצגה בברלין, "היום שלפני היום האחרון", שהועלתה בברלין, ו"מוריס שימל" מאת חנוך לוין שהוזמנה להופיע בוורשה.

בנוסף, נערכו מספר שיתופי פעולה אומנותיים, בינלאומיים: שיתוף פעולה עם התיאטרון בוורוצלאב, פולין (ההצגה טיקוצ'ין –בת ים), שיתוף פעולה מחזאים גרמנים וישראלים עם תיאטרון דיסלדורף, פסטיבל קריאה של מחזות פוליטיים בלונדון ובתל אביב עם התיאטרון הלאומי הבריטי, שיתוף פעולה עם תיאטרון שַאוּבִּיהנֶה ברלין בברלין וההצגה "דור שלישי", שיתוף פעולה עם התיאטרון בגראץ בנושא המהגרים במסגרת תיאטרון אירופה ושיתוף פעולה עם התיאטרון בשטוטגרט, התיאטרון הלאומי באוסלו ובלגרד בנושא הטרור.

בסוף שנת 2016 פרש אילן רונן מהניהול האמנותי של תיאטרון הבימה.

פעילותו לאחר הפרישה מתפקיד מנהל אומנותי בהבימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פרישתו מתפקיד מנהל האומנותי של הבימה, ממשיך רונן כבמאי עצמאי בתיאטראות הקאמרי, בית ליסין, חיפה, באר שבע, בתיאטרון גשר ובתיאטראות בחו"ל. בין ההצגות שביים: "קרום" מאת חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי, "מי מפחד מווירגיניה וולף" מאת אדוארד אלבי בהבימה, "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט ועיבוד לספרו של דויד גרוסמן, "הזמן הצהוב", בתיאטרון ביפו. שתי ההצגות זכו בפרס "קיפוד הזהב". "אוסלו" מאת טי. רוג'רס ו"זוג" מאת עדנה מזי"א בתיאטרון בית לסין. לאחרונה ביים את "[ר]אבולוציה" מאת יעל רונן בתיאטרון גשר, "טריאז'" מאת מאיה ערד יסעור בתיאטרון בית ליסין ואת "לאופולד-שטאט" מאת טום סטופארד בתיאטרון הבימה.

בימוי בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 הוזמן לביים את המחזה "גם הוא באצילים" בתיאטרון מאלי במוסקבה[11] וכך היו רונן והתפאורנית רות דר ליוצרי התיאטרון הראשונים מישראל המוזמנים לעבוד במוסקבה הקומוניסטית. ב-2015, הוזמן לביים את המחזה "אוגוסט מחווז אוסייג'" בתיאטר קופורסטרדאם בברלין.[12]. בשנת 2017, הוזמן רונן שוב לתיאטרון "מאלי", בו ביים את "ביקור הגברת הזקנה"[13][14]. בשנה זו, ביים גם את "הכל חייב להבריק" מאת נח היידל בתיאטר קופורסטרדאם.

הצגות בבימויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזאות מקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגה מחזאי תיאטרון הצגת בכורה
טוב למות בעד עצמנו אילן רונן "בית צבי"/צוותא 1973
עיר אחת אילן רונן/מייקל אלפרדס תיאטרון החאן 1973
צ'רלי קצ'רלי דני הורוביץ תיאטרון החאן 1977
קדימה בית"ר אילן רונן/שלום קינן תיאטרון החאן 1978
חד גדיא אפרים סידון תיאטרון החאן (תיאטרון רחוב) 1978
אוכלים יעקב שבתאי תיאטרון החאן 1979
חזרה בתשובה יהושע סובול צוותא 1978
ויהי חור יהושע סובול/הלל מיטלפונקט צוותא 1979
עמוד העץ יהושע סובול/הלל מיטלפונקט צוותא 1980
חסות סמי מיכאל תיאטרון החאן 1980
מלחמות היהודים יהושע סובול תיאטרון החאן 1981
קסטנר מוטי לרנר תיאטרון הקאמרי 1984
חבלי משיח מוטי לרנר תיאטרון הקאמרי 1987
קסטנר מוטי לרנר תיאטרון היילבורן, גרמניה 1988
הדלפה מתי גולן תיאטרון הקאמרי 1989
רחם פונדקאי שולמית לפיד תיאטרון הקאמרי 1990
מבקר המדינה אילן חצור (על פי "רביזור" מאת גוגול) תיאטרון הקאמרי 1993
פולארד מוטי לרנר תיאטרון הקאמרי 1995
חפץ חנוך לוין תיאטרון הקאמרי 1996
מלחמת אחים אילן רונן קבוצת צעירי הבימה, תיאטרון הבימה 1998
הבכיינים חנוך לוין תיאטרון הקאמרי 2000
כתר בראש יעקב שבתאי תיאטרון הבימה 2004
מבקר המדינה 2005 אילן חצור (על פי "רביזור" מאת גוגול) תיאטרון הבימה 2005
שלמה המלך ושלמי הסנדלר סמי גרונמן תיאטרון הבימה 2005
הלהקה ענת גוב (על פי תסריט מאת אבי נשר ושרון הראל) תיאטרון הבימה 2006
מסילה לדמשק הלל מיטלפונקט תיאטרון הבימה 2010
יהוא גלעד עברון תיאטרון הבימה 2015
קרום חנוך לוין תיאטרון הקאמרי 2017
מבקר המדינה 2022 אילן חצור (על פי "רביזור" מאת גוגול) תיאטרון החאן 2022
זוג עדנה מזי"א תיאטרון בית ליסין 2022
[ר]אבולוציה יעל רונן תיאטרון גשר 2022
טריאז' מאיה ערד יסעור תיאטרון בית ליסין 2023

מחזאות קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגה מחזאי תיאטרון הצגת בכורה
ג'ונגל הכרך ברטולד ברכט תיאטרון החאן 1976
וולפונה בן ג'ונסון תיאטרון החאן 1982
מחכים לגודו סמואל בקט תיאטרון חיפה 1984
רולטה צרפתית ז'ורז' פדו תיאטרון הקאמרי 1984
דבש פרא (פלאטונוב) אנטון צ'כוב/מייקל פריין תיאטרון הקאמרי 1985
אמא קוראז' ברטולד ברכט תיאטרון הקאמרי 1988
גם הוא באצילים מולייר תיאטרון הקאמרי 1988
גם הוא באצילים מולייר תיאטרון מאלי, מוסקבה 1990
יתוש בראש ז'ורז' פדו תיאטרון באר שבע 1993
מחכים לגודו סמואל בקט תיאטרון חיפה/הפסטיבל הישראלי במנצ'יסטר 1994
מנדראגולה ניקולו מקיאוולי קבוצת הצעירים של הבימה, תיאטרון הבימה 1996
אדון וולף הלל מיטלפונקט (על פי "וולפונה" מאת בן ג'ונסון) תיאטרון הקאמרי 1997
מעגל הגיר הקווקזי ברטולד ברכט קבוצת הצעירים של הבימה, תיאטרון הבימה 1999
נורה אינגמר ברגמן (על פי "בית הבובות" מאת הנריק איבסן) תיאטרון הקאמרי 2000
בית ברנרדה אלבה פדריקו גרסיה לורקה תיאטרון הבימה 2001
מחכים לגודו סמואל בקט תיאטרון הבימה 2002
במלחמה כמו במלחמה הומרוס, אוריפידס, אייסכילוס, חנוך לוין קבוצת הצעירים של הבימה, תיאטרון הבימה 2002
עקב אכילס ויליאם שייקספיר, הומרוס קבוצת הצעירים של הבימה, תיאטרון הבימה 2002
מעיין הכבשים פדרו קלדרון דה לה ברקה תיאטרון הקאמרי בשיתוף תיאטרון חיפה 2002
חשמלית ושמה תשוקה טנסי וויליאמס תיאטרון בית ליסין 2002
ביקור הגברת הזקנה פרידריך דירנמאט תיאטרון הבימה 2012
הסוחר מוונציה ויליאם שייקספיר תיאטרון הבימה 2012
חשמלית ושמה תשוקה טנסי וויליאמס תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון הקאמרי 2014
הקמצן מולייר תיאטרון הבימה 2017
ביקור הגברת הזקנה פרידריך דירנמאט תיאטרון מאלי, מוסקבה 2017
מי מפחד מווירג'יניה וולף? אדוארד אלבי תיאטרון הבימה 2018
מחכים לגודו סמואל בקט הפסטיבל הבינלאומי, יפו 2018
החולה המדומה מולייר תיאטרון הבימה 2019

מחזאות בינלאומית בת ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגה מחזאי תיאטרון הצגת בכורה
טוב סי. פי. טיילור ((אנ')) תיאטרון הקאמרי 1982
גדול וקטן בוטו שטראוס ((אנ')) תיאטרון הקאמרי 1982
עקומים מרטין שרמן תיאטרון חיפה 1983
סיפור אהבה בשלושה פרקים הארווי פירסטיין תיאטרון בית ליסין 1983
הביתה הרולד פינטר תיאטרון הקאמרי 1984
שקרים יו וויטמור ((אנ')) תיאטרון הקאמרי 1984
זמנים אחרים רונלד הארווד ((אנ')) תיאטרון הקאמרי 1991
חקירה חוזרת בדבר מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק דריו פו תיאטרון בית ליסין 1994
גג שקוף דייוויד הר ((אנ')) תיאטרון בית ליסין 1995
קרוב יותר פטריק מארבר ((אנ')) תיאטרון הבימה 1998
קן הקוקיה דייל וסרמן תיאטרון הבימה 1999
תשוקה פיטר ניקולס ((אנ')) תיאטרון בית ליסין 2001
החיים בשלוש גרסאות יסמינה רזה קבוצת הצעירים של הבימה, תיאטרון הבימה 2002
הקומיקאים ניל סיימון תיאטרון הבימה 2003
רק אתמול נולדה גארסון קנין ((אנ')) תיאטרון בית ליסין 2004
קוויאר ועדשים ג'וליו סקארניצ'י ורנלדו טאראבוזי תיאטרון הקאמרי 2005
מלחמה לארס נורן ((אנ')) תיאטרון הבימה 2005
אוגוסט: מחוז אוסייג' טרייסי לטס תיאטרון הבימה 2009
משפחה אחת (אוגוסט: מחוז אוסייג') טרייסי לטס תיאטר קופורסטרדאם, ברלין 2015
הכל חייב להבריק נח היידל תיאטר קופורסטרדאם, ברלין 2017
אוסלו ג'יי. טי. רוג'רס ((אנ')) תיאטרון בית ליסין 2018
הקומיקאים ניל סיימון תיאטרון חיפה 2020
בין המילים פלוריאן זלר ((אנ')) תיאטרון בית ליסין 2021
נופים קסומים בס ווהל ((אנ')) תיאטרון באר שבע 2021
לאופולד-שטאט טום סטופארד תיאטרון הבימה 2023

עיבודים ליצירות ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגה סופר/מעבד תיאטרון הצגת בכורה
מלכוד 22 ג'וזף הלר תיאטרון החאן 1975
האידיוט פיודור דוסטויבסקי תיאטרון החאן 1976
הרפתקות החייל איבן צ'ונקין ולדימיר ניקולאייביץ' ווֹינוביץ' תיאטרון החאן 1980
סונאטת קרויצר לב טולסטוי תיאטרון בית ליסין 1984
מיכאל קולהאס הינריך פון קלייסט/רבקה משולח תיאטרון הקאמרי 1987
ענבי זעם ג'ון סטיינבק/פרנק גלאטי((אנ')) תיאטרון הקאמרי 1992
החייל האמיץ שוויק ירוסלב האשק/עמוס קינן תיאטרון הבימה 1995
מלכוד 22 ג'וזף הלר קבוצת הצעירים של הבימה, תיאטרון הבימה 1997
זוגיות - שמונה סיפורים ישראליים אורי אדלמן, גפי אמיר אסף גברון, שי גולדן, יואב כ"ץ/ אילן רונן קבוצת הצעירים של הבימה, תיאטרון הבימה 2001
אנה קרנינה לב טולסטוי/הלן אדמונסון((אנ')) תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע 2007
לבד בברלין הנס פאלאדה/שחר פנקס תיאטרון הבימה 2016
מיכאל קולהאס הינריך פון קלייסט/רבקה משולח תיאטרון הבימה 2017
הזמן הצהוב דויד גרוסמן/אילן רונן תיאטרון יפו 2019
גדר חיה דורית רביניאן/נוגה אשכנזי תיאטרון הקאמרי 2021

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו, רחל הפלר, הייתה שחקנית תיאטרון החאן והקאמרי וכיכבה בתוכניות ילדים בשנות ה-70, ביניהן טלפלא ועברית בסימן טוב. בתו יעל רונן ממשיכה את דרכו ופועלת כבמאית ומחזאית בתיאטרונים המקומיים ובתיאטראות בולטים בגרמניה, אוסטריה ופולין. בעשר השנים האחרונות משמשת כבמאית ומחזאית קבועה ב"תיאטרון גורקי" בברלין. בנו מיכאל רונן, בוגר מסלול בימוי בבית הספר LAMDA (אקדמיית לונדון למוזיקה ואומנויות דרמטיות) בלונדון, שימש כעוזר הבמאי תומאס אוסטרמאייר ולאחר מכן כבמאי הבית של תיאטרון הבאלהאוז בברלין. בעשור האחרון בחר להפוך ליזם פרויקטים בתחום האימרסיב (immersive), Metaverse ו-NFT. מתגורר עם משפחתו בטופאנגה, לוס אנג'לס. חתנו לשעבר הוא השחקן יוסף סוויד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אילן רונן סיפור הצלחה. חיים נגיד, עיתון מעריב, 14 אוקטובר 1987⁩, עמ'28
  2. ^ שולמית מלמד, כמה מרוויחים שחקני הבימה?, באתר ערוץ 7, ‏2011-01-29
  3. ^ אילן רונן מונה לנשיא איגוד התיאטרונים האירופי מירב יודלביץ', אתר ynet, 28/11/2011
  4. ^ הבימה מציג: תיאטרון במשבר, באתר www.israelhayom.co.il
  5. ^ מיכאל הנדלזלץ, תיאטרון הבימה מציג: טרגדיה, באתר הארץ, 8 במרץ 2011
  6. ^ מרב יודילוביץ', דרוש: תיאטרון לאומי אמיתי, באתר ynet, 22 בנובמבר 2011
  7. ^ "המלט זוכה" אתר "גלובס", 9/04/2006
  8. ^ טקס פרסי התיאטרון: "אדם לא מת סתם" מוביל. מאיה כהן, אתר "ישראל היום", 12/09/2014
  9. ^ "בסוף נקבר תחת הפיגומים" מירב יודלביץ', אתר ynet 20/05/2016
  10. ^ "טקס פרסי התיאטרון: הצגת השנה - "אישה בורחת מבשורה"" יעל געתון, אתר וואלה 19/05/2017
  11. ^ הקאמרי ומאלי הרוסי יעלו פרויקטים משותפים. חיים נגיד, עיתון "מעריב", 13/03/1990, עמ'43
  12. ^ „Eine Familie“ von Tracy Letts inszeniert von Regisseur Ilan Ronen. in Berlin Blog
  13. ^ ואז נקח את ברלין. יואב בירנברג, ידיעות אחרונות 13/12/2016
  14. ^ The Visit oF The Old Lady.The Maly Theatre Official Website