אילן רונן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אילן רונן
Ilan Ronen.jpg
לידה 1948 (בן 74 בערך)
קיבוץ עין גב, ישראלישראל ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
מקום לימודים בית צבי עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים יעל רונן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אילן רונן (נולד ב־1948) הוא במאי תיאטרון ישראלי. שימש כמנהל האמנותי של התיאטרונים החאן, הקאמרי והבימה וכנשיא ה - UTE (איגוד התיאטרונים האירופי).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יליד קיבוץ עין גב. בשנת 1954, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד עבר עם הוריו לקיבוץ גנוסר, בו גדל. בשנת 1972 סיים את לימודיו בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. למד בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, ומשם החל בקריירה ענפה ומצליחה כבמאי תיאטרון.

בעקבות הצלחת ההצגה הראשונה שעיבד וביים "מלכוד 22" ב"תיאטרון החאן" על פי ג'וזף הלר, מונה בגיל 27 בלבד למנהל האמנותי של תיאטרון החאן הירושלמי, לאחר עזיבתו של המנהל האומנותי הפורש, מייקל אלפרדס. רונן כיהן בתפקיד בשנים 19751982. בין ההצגות הבולטות שביים בתיאטרון החאן, "מלחמות היהודים" מאת יהושע סובול, "ג'ונגל הערים" מאת ברטולט ברכט, ועיבוד ל"אידיוט" על פי דוסטויבסקי.

בשנים 1984-1983 ביים בתיאטרון חיפה את המחזות "עקומים" מאת מרטין שרמן ו"מחכים לגודו" מאת סמואל בקט, האחרונה זכתה לשבחים רבים בארץ ובעולם ואף נבחרה כאחת ההפקות המשמעותיות שהוצגו בעולם בספרו של פרופסור David Bradby מאוניברסיטת קיימברידג'. ב-1994 הוזמנה ההצגה לפסטיבל הבינלאומי במנצ'סטר.

בשנת 1977 היה שותף להקמת הבמה הסאטירית בתיאטרון "צוותא" יחד עם הלל מיטלפונקט ויהושע סובול וביים את "חזרה בתשובה" מאת סובול ו"ויהי חור" מאת סובול ומיטלפונקט.

בשנת 1982 הצטרף כבמאי הבית וחבר הוועדה האומנותית של תיאטרון הקאמרי ושנתיים לאחר מכן מונה לתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון 19841992. בתקופת כהונתו טיפח דור חדש של מחזאים כגון שמואל הספרי, מוטי לרנר וגלעד עברון. אימץ את אנסמבל רנה ירושלמי תחת מטריית תיאטרון הקאמרי. גילה וטיפח דור חדש של שחקנים כגון שולי רנד, רמי הויברגר, ענת וקסמן ורמי ברוך.

בין ההצגות הבולטות של רונן בתקופת זו: "טוב" מאת ס.פ. טיילור, "קסטנר" מאת מוטי לרנר, "מיכאל קולהאס", עיבוד על פי היינריך פון קלייסט, ההצגה זכתה להצלחה בינלאומית חסרת תקדים, והוזמנה לפסטיבל אדינבורו היוקרתי, לפסטיבל הבינלאומי בוורשה (1987/88), ויצאה לסיבוב הופעות במספר ערים בגרמניה וכמו כן במוסקבה וסנט פטרסבורג. בעקבות הצלחת ההצגה "גם הוא באצילים, היה רונן לבמאי הישראלי הראשון שהוזמן לביים במוסקבה בשנת 1990 בתיאטרון ה"מאלי".


ב-1992 פרש מניהול אמנותי, והפך לבמאי עצמאי, בין ההצגות הבולטות שביים בקאמרי: "מבקר המדינה", מאת אילן חצור על פי גוגול, "נורה" מאת איבסן, "קוויאר ועדשים", חפץ ו"הבכיינים" של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי."מותו של אנרכיסט מפוקפק" מאת דריו פו, חשמלית ושמה תשוקה מאת טנסי ויליאמס בתיאטרון בית ליסין.

בתיאטרון הבימה ביים את החייל האמיץ שוויק, קן הקוקייה, מחכים לגודו, "הקומיקאים" של ניל סיימון ו"קרוב יותר", מאת פטריק מרבר. בשנים 19962004 הקים, ביים וניהל את "קבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה". ההצגות הללו זכו בפרסים רבים ובהכרה בינלאומית. והפכו למודל לחיקוי והשראה בתיאטראות ישראלים אחרים. בין ההצגות הבולטות שהעלה רונן עם "קבוצת הצעירים של הבימה": "מנדרגולה", "מלחמת אחים", "זוגיות" ו"מעגל הגיר הקווקזי" שאף זכתה להצלחה בינלאומית בפסטיבל הבינלאומי בפראג בשנת 2000.

בשנת 2005 מונה רונן למנהל האומנותי של תיאטרון הבימה. במהלך כהונתו נאלץ התיאטרון לעזוב את משכנו הקבוע לרגל שיפוץ הבניין למשך כחמש שנים, ולהתמודד עם משברים כלכליים חסרי תקדים. רונן צרף ללהקת השחקנים כוכבים כמו יוסי בנאי, אבי קושניר, יבגניה דודינה ורבים אחרים. מעמדם סייע למשוך קהל להצגות, אך במקביל ההחלטה ספגה ביקורת רבה על משכורות העתק ששולמו להם בעת שהתיאטרון היה בגירעון חמור[1]. במקביל, טיפח רונן דור חדש של יוצרים צעירים כמו יעל רונן (בתו), שי פיטובסקי מנהל קבוצת הצעירים, מאור זגורי, שחר פנקס, שיר גולדברג וכפיר אזולאי.

בשנת 2006 התקבלה הבימה ל"איגוד תיאטרוני אירופה" Union des théâtres de l'Europe ובשנת 2011 היה רונן למנהל האמנותי הראשון בישראל שנבחר לתפקיד נשיא איגוד תיאטרוני אירופה.

בעונת 2011/12 הוזמנה הבימה להופיע על הבמות החשובות באירופה: "היום שלפני היום האחרון" בברלין, "מוריס שימל" בורשה, "מסילה לדמשק" במוסקבה ו"הסוחר מוונציה" שייצגה לראשונה את התיאטרון הישראלי על בימת תיאטרון הגלוב.

על אף ההצלחה בזירה הבינלאומית ספג התיאטרון במהלך כהונתו של רונן ביקורת על "רפרטואר שנוי במחלוקת, הפקות שלא מצליחות לגרוף אף פרס וירידה במספר המנויים" מצד גורמים שונים בתקשורת[2] [3] [4]. כל זאת, למרות שבתקופת כהונתו, זכו הצגות "הבימה" לפרסי התיאטרון הישראלי בקטגוריות שונות. הבולטים שבהם: "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (2005) - המחזמר של השנה, שחקן השנה (אבי קושניר), המעבד המוזיקלי של השנה (יוני רכטר) ומעצבת התלבושות של השנה (רות דר)[5]; "אדם לא מת סתם" (2013) - מחזאית השנה (שחר פנקס)[6]; "יהוא" (2015) - הצגת השנה בקטגוריית מחזה ישראלי[7]; "אישה בורחת מבשורה" (2016) - במאי השנה (חנן שניר), הצגת השנה בקטגוריית מחזה ישראלי (יחד עם ת. הקאמרי)[8] ועוד.

בין ההצגות הבולטות שביים בשנים האחרונות ב"הבימה": "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס (בשיתוף הקאמרי),"הקמצן" מאת מולייר,"כתר בראש" מאת יעקב שבתאי, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "מלחמה" מאת לארס נורן שהוזמנה להופיע בפסטיבלים בטורינו, בוקרשט ובודפשט, "אנה קארנינה", שהוזמנה גם היא לבוקרשט."מסילה לדמשק" מאת הלל מיטלפונקט הוזמנה להופיע במוסקבה, "הסוחר מוונציה שהוזמנה להופיע בלונדון ומדריד ו"לבד בברלין" על פי הנס פאלאדה. בשנת 2017 פרש אילן רונן מהניהול האמנותי של תיאטרון הבימה. הוא מביים בתיאטרון הבית שלו וגם בקאמרי, וממשיך גם בקריירה בינלאומית. בינואר 2017 ביים בתיאטרון קורפורסטנדאם בברלין את המחזה האמריקאי "הכל מבריק". בהמשך ביים בתיאטרון מאלי במוסקבה את "ביקור הגברת הזקנה"[9].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו, רחל הפלר, הייתה שחקנית תיאטרון החאן והקאמרי וכיכבה בתוכניות ילדים בשנות ה-70 כמו טלפלא ועברית בסימן טוב. בתו יעל רונן ממשיכה את דרכו, כותבת ומביימת הצגות בקאמרי, בהבימה ובתיאטראות בולטים בגרמניה, אוסטריה ופולין. לאחרונה נבחרה לבמאית ומחזאית קבועה ב"תיאטרון גורקי" בברלין, חתנו לשעבר הוא השחקן יוסף סוויד ובנו הצעיר מיכאל רונן מביים בלונדון ובברלין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולמית מלמד, כמה מרוויחים שחקני הבימה?, ערוץ 7, ‏2011-01-29
  2. ^ הבימה מציג: תיאטרון במשבר, www.israelhayom.co.il
  3. ^ "תיאטרון הבימה מציג: טרגדיה". הארץ. נבדק ב-2022-06-03.
  4. ^ יודילוביץ', מרב (2011-11-22). "דרוש: תיאטרון לאומי אמיתי". Ynet. נבדק ב-2022-06-03.
  5. ^ "המלט זוכה" אתר "גלובס", 9/04/2006
  6. ^ טקס פרסי התיאטרון: "אדם לא מת סתם" מוביל. מאיה כהן, אתר "ישראל היום", 12/09/2014
  7. ^ "בסוף נקבר תחת הפיגומים" מירב יודלביץ', אתר ynet 20/05/2016
  8. ^ "טקס פרסי התיאטרון: הצגת השנה - "אישה בורחת מבשורה"" יעל געתון, אתר וואלה 19/05/2017
  9. ^ יואב בירנברג | צילום: אילן ספירא, ואז ניקח את ברלין, באתר ynet, 13 בדצמבר 2016