לובנגולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לובנגולה
Lobengula
ציור של לובנגולה, פורסם ברודזיה בתחילת המאה ה-20, הצייר רלף פיקוק.
ציור של לובנגולה, פורסם ברודזיה בתחילת המאה ה-20, הצייר רלף פיקוק.
לידה 1845?
מטבללנד, זימבבואה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה ינואר 1894? (בגיל 49 בערך)
מטבללנד, זימבבואה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Lozikeyi עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לובנגולה חומאלואנגלית: Lobengula Khumalo;‏ 1845 – ינואר 1894) היה המלך השני והאחרון של תושבי Ndebele (נקראה בשם Matabele באנגלית). בשפה Nebebele פירוש השם "אנשי המגינים הארוכים", זאת התייחסות לשימוש לוחמיהם במגן וחנית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי מטאבלה היו צאצאי פלג של אנשי הזולו שנמלטו צפונה בתקופת שלטונו של שאקה מלך רב עוצמה של הזולו. בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 הם התיישבו במה שמכונה Matabeleland במערב זימבבואה, אך הם טענו לריבונותם על אזור רחב בהרבה. הממלכה שהם הקימו הייתה דומה לחברות אנושיות בתקופת הברזל בה היו לבני השבט מעמד גבוה יותר בהשוואה לאנשים מחוץ לשבט שחייהם היו כפופים לרצונו של המלך.[1]

אולם בתמורה לזכויותיהם היו חייבים אנשי הממלכה, גברים ונשים כאחד, להיכנע למשמעת ולמעמד קפדני בהיררכיה השבטית. הדבר קבע את חובותיהם ואחריותם כלפי שאר החברה. הפרות של אחריות חברתית כלשהי נענשה במוות, בכפוף לפקודת המלך. המשמעת ההדוקה והנאמנות הזו היו סוד ההצלחה של אנשי השבט לשלוט בשכניהם.[2]

לאחר מותו של מזיליקאזי, המלך הראשון של עם מטאבלה, בשנת 1868, הציעו זקני השבט, את הכתר ללובנגולה, אחד מבניו של המלך הקודם, שנולד לאשה ממעמד נחות. מספר גדודים של לוחמי השבט חלקו על החלטה להכתיר את לובנגולה, ובסופו של דבר הנושא הוכרע בכוח, כאשר לובנגולה ותומכיו הכניעו את המורדים. האומץ של לובנגולה בקרב הוביל לבחירתו פה אחד כמלך.

הכתרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתרת לובנגולה התרחשה באחת מהעיירות המרכזיות. בני השבט התאספו בחצי מעגל גדול, ביצעו ריקוד מלחמה והכריזו על נכונותם להילחם ולמות למען לובנגולה. מספר רב של ראשי בקר נטבחו, ונתחי הבשר הנבחרים ביותר הוצעו למלימו, המנהיג הרוחני של מטאבלה. הסעודה לוותה בשתיית כמויות גדולות של בירה דוחן.

כ-10,000 לוחמי מטאבלה בתלבושת מלחמה מלאה נכחו בזמן הכתרת לובנגולה. התלבושות שלהם כללו כיסוי ראש העשוי מנוצות יען שחורות, חצאית עשויה מעור נמר או עורות אחרים ועוטרו בזנבות בקר לבן. סביב זרועותיהם ענדו זנבות דומים וסביב לקרסוליהם ענדו טבעות פליז ומתכות אחרות. כלי הנשק שלהם כללו חנית ארוכה אחת או יותר לזריקה וחנית דקירה או סכין קצרה (אלה כלי הנשק העיקריים של אנשי זולו). להגנתם, הם נשאו מגנים גדולים למסתור בצבעים שחור, לבן, אדום או מנומר לפי הגדודים שאליהם הם שייכים.

שבט המטאבלה שמר על מעמדו בגלל הגודל והמשמעת ההדוקים ביותר שהיו בצבא - אליו היה צריך להצטרף כל אדם מהשבט שהיה בעל יכולת לשירות הצבאי. "צבא מטאבלה, מנה כ-15,000 גברים בארבעים גדודים [התבסס] סביב בירת לובנגולה, בולאוואיו."[3]

שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום של לובנגולה ואחת מנשותיו, השנה 1893

לובנגולה היה אדם גדול, עוצמתי, בעל קול רך שהיה אהוב על עמו אך מתועב על ידי שבטים זרים. היו לו מעל 20 נשים, אולי רבות נוספות; ביניהן הייתה קסוויילה, בתו של המלך של אימפריה חזקה אחרת בדרום אפריקה.[4] לאביו, ציליקאזי, היו כ-200 נשים. נאמר שהוא שקל 120 ק"ג. כשהיה בשנות ה-40 לחייו, המזון שלו שכלל בירה דוחן ובשר בקר גרמו לו להשמנת יתר על פי המבקרים האירופאיים.

לובנגולה היה מודע לכוח האש הגדול של התותחים האירופיים, כך שהוא סמך על המבקרים והרתיע אותם על ידי שמירה עם סיירות גבול לפיקוח על כל תנועות הנוסעים דרומית למטבלנד. בתחילת תקופת מלכותו היו לו מעט מפגשים עם אנשים לבנים, אך הדבר השתנה כאשר התגלה זהב בוויטווטרסנד בגבולות הרפובליקה של דרום אפריקאית בשנת 1886.

לובנגולה העניק לג'ון סווינבורן את הזכות לחפש זהב ומינרלים אחרים בשטח בדרום-מערב של מטאבלנד לאורך נהר טאטי שבין נהרות ששה ורמקוואבנה בשנת 1870, במה שנודע בכינוי "הזיכיון לטאטי". עם זאת, רק בשנת 1890 החלה כרייה משמעותית כלשהי באזור.

לובנגולה היה סובלני כלפי הציידים הלבנים שהגיעו לארצו. הוא אפילו הרחיק לכת והעניש את בני שבטו שאיימו על הלבנים. אך הוא נזהר ממשא ומתן עם אנשים מבחוץ, וכאשר צוות בריטי (פרנסיס תומפסון, צ'ארלס רוד ורוקשפור מגווייר) הגיע בשנת 1888 כדי לנסות לשכנע אותו להעניק להם את הזכות לחפש מינרלים באזורים נוספים בשטחו, המשא ומתן לקח חודשים רבים.

לובנגולה נתן את הסכמתו לססיל רודס רק כאשר חברו, הלנדר סטאר ג'יימסון, רופא מוסמך, שטיפל פעם בלובנגולה, הציע להבטיח כסף וכלי נשק למלך בנוסף להתחייבות שכל האנשים שיבואו לחפור ייחשבו כמתגוררים בממלכתו. כחלק מהסכם זה, בהתעקשות של הבריטים, לא היו מורשים הבורים ולא הפורטוגזים לישב או לזכות בוויתורים במטאבלנד. לובנגולה שלח שני שליחים למלכה ויקטוריה הבריטית. עם זאת, הם עוכבו בנמל על ידי מקורביו של אלפרד בייט יזם מכרות בריטי. הזיכיון לרודס בן 25 השנים נחתם על ידי לובנגולה ב־30 באוקטובר 1888.[5]

צילום של מגורים בולוואיו, שנת 1900 בערך

ציטוט מפורסם של לובנגולה, על מהלך ההיסטוריה בממלכתו: "האם ראיתם איך זיקית צדה יתוש? היא מתגנבת בשקט מאחורי היתוש, וקופאת על מקומה. היתוש לא מזהה אותה. לאחר מכן, באיטיות גדולה שולחת רגל אחת קדימה ועוצרת. אחריה רגל שנייה באותה דרך. היא מתקדמת בשקט ובלתי מורגשת. וכשהיא נמצאת במרחק המתאים - תנועה מהירה ופתאומית פותחת את הפה ושולחת את לשונה הארוכה וצדה את היתוש - היתוש נבלע ונעלם. בריטניה היא הזיקית ואני היתוש".[6]

מלחמת מטאבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת מטאבלה הראשונה

מהר מאוד התברר שלובנגולה נפל בפח שטמנו לו הבריטים. הצוותים של החברות של בייט ורודס התכוונו לספח את שטח ממלכתו לשטחים שבחסות הבריטים. הדבר הביא לפריצת מלחמת מטאבלה הראשונה שהחלה באוקטובר 1893. "חברת דרום אפריקה הבריטית" השתמשה בנשק חם - מכונות ירייה, מה שגרם לטבח של לוחמי מטאבלה, בעיקר בקרב שאנגאני.

כבר בדצמבר 1893 דווח שלובנגולה היה חולה מאוד, אך מותו מתישהו בתחילת 1894 נשמר בסוד במשך חודשים רבים, סיבת מותו נותרה לא ברורה.[7][8] כתוצאה מהניצחון הצבאי של אנשי "החברה הדרום אפריקאית" באוקטובר 1897 החלה התיישבות של לבנים בחלק גדול מהשטח שנודע לימים כרודזיה, ממלכת מטאבלנד לא הייתה קיימת עוד.

מורשת עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריכת הספר של נחום גוטמן - לובנגולו מלך זולו

סיפורו של לובנגולה וממלכתו, וקורותיה בעקבות המפגש עם האדם הלבן, זכו למורשת חשובה בעברית, דרך ספרו של נחום גוטמן "בארץ לובנגולו מלך זולו". הצייר נחום גוטמן נסע בשנת 1934 לדרום אפריקה, ושם ערך ספארי בפארק החיות קרוגר, ועורך העיתון "דבר לילדים" יצחק יציב, ביקש ממנו לשלוח רשמים לאיורים על סיוריו לעיתון הילדים. לאחר חזרתו לארץ, המכתבים והאיורים עובדו לספר שיצא ב-1940. החלק השני בספר, הוא סיפור על לובנגולו וממלכתו מטאבלה. גוטמן משתמש בדמויות ובשמות מקומות מאותם ימים וקושר אותם לעלילת הספר.

בספר שזור גם סיפור האוצר האבוד, שקשור להיסטוריה של השתלטות הלבנים על אדמות מטאבלה.[9] זהו ספר ילדים שזכה ועדיין זוכה לאהדה גדולה ונחשב לקלסיקה.

במלאת 70 שנה להופעתו, ארגן מוזיאון נחום גוטמן תערוכה שנקראה "זולו", שעוסקת בספר ובספורי מסעות באומנות הישראלית. בקטלוג התערוכה ישנם מאמרים רבים המנתחים את עבודתו של גוטמן וההקשר ההיסטורי של ספור לובנגולו.[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hensman, Howard (1900). A History of Rhodesia (PDF). W. Blackwood and Sons.
  2. ^ Dodds, Glen Lyndon (1998). The Zulus and Matabele: Warrior Nations. Arms and Armour.
  3. ^ Meredith, Martin (2008). Diamonds, Gold, and War: The British, the Boers, and the Making of South Africa
  4. ^ Sheldon, Kathleen E. (2005). Historical Dictionary of Women in Sub-Saharan Africa. Scarecrow Press.
  5. ^ חוזה בין לובנגולה ובין רודס
  6. ^ Parsons, Neil (1993). A New History of Southern Africa (2nd ed.). London: Macmillan Press
  7. ^ "LOBENGULA IN A TRAP.; Not Believed that the Matabele King Can Escape". The New York Times. 3 November 1893. Retrieved 2016-08-18
  8. ^ "SOUTH AFRICA: The Skull of Lobengula". TIME.com. 10 January 1944. Retrieved 18 August 2016.
  9. ^ ראה סיפור האוצר - חלק ממלחמת מטאבלה הראשונה. שני חיילים לבנים הואשמו שגנבו את האוצר, ראה: פרשת מלחמת מטאבלה הראשונה.
  10. ^ מוזיאון נחום גוטמן (2010) זולו, מסע והרפתקה באומנות הישראלית, קטלוג התערוכה.